יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
חוכמת היוגה  /   חכמה
כאשר השדים מתאמנים – קריאה והגות בשיווה פורנה  |  נגה ברקאי רון
הסיפור הזה, על שד נורא המתעצם בעקבות התמסרות לאימון, חוזר על עצמו בסיפורים רבים במיתולוגיה ההודית. הוא מבטא אמת קשה לעיכול: טפס, אימון, ובכלל זה כמובן גם האימון שלנו במדיטציה פראנימה ואסנות, לא בהכרח הופך את המתאמן לאדם טוב יותר. לעיתים קורה בדיוק ההיפך. מאחר וטפס הופך את המתרגל לחזק יותר, הוא עלול להפוך לכלי בידיה של אישיות בעיתית בכדי לשלוט, לפגוע ולהרוס.

אני עוצרת ומתבוננת על עצמי וסביבי, אחרי כעשרים-ושבע שנים של תרגול יוגה. נזכרת ב"ימי התום": הייתי בקושי בת תשע-עשרה כשפגשתי את היוגה. נזכרת  בתחושת הגילוי המופלאה, ואת הזיהוי החד משמעי, למרות גילי הצעיר, של דרך בה אני רוצה ללכת בכל מאודי.

ימי התום חלפו. שעות רבות של אימון, יום אחר יום, שנה אחר שנה. שכבות של הוויה שהתקלפו ואחרות שהתבססו בתוכי. מה הייתי לולא האימון?

בתחילת הדרך האמנתי כי תרגול של מדיטציה, פראנימה ואסנות המעורר מצבי תודעה "אחרים", הוא המהות של היוגה. היום אני מבינה כי ללא עבודה פנימית על הסמסקרות שלנו, על דפוסים המוטבעים בנו ומנהלים אותנו, הופכים מצבי התודעה הגבוהים שהתרגול מזמן, לריקים במקרה הטוב ולמסוכנים במקרה הרע. העבודה על הפנימיות שלי, האישיות, האופי, היא תרגול קשה ומעייף. עבודת נמלים יומיומית. תרגול אסנות מבריק או מדיטציה עמוקה אינם מספיקים בכדי להפוך אותנו לאנשים ונשים טובים יותר.

כמורה ותיקה אני חשה אחראית יותר ויותר לעבד את אישיותי, להתבונן בחולשותיי, בכדי שעוצמת האימון ארוך השנים לעולם לא תהפוך לכלי פוגעני בידיים שלי. אני רואה בצער איך לעיתים מצבי תודעה רבי עוצמה מאפשרים שימוש הרסני בכוח. ועל כך הסיפור הבא, מתוך השיווה פוראנה:

שיווה, האל הגדול, היוגי הפרוש, יושב במדיטציה עמוקה בהרי ההימאליה, בפסגתו של הר קאילסה.

הוא אינו פנוי לראות כי העולם שרוי בצרה איומה: שד בשם טרקסורה התעצם עד כדי כך שהוא סילק את האלים מגן העדן והפך אותם למשרתיו. כוחו הרב מאפשר לשדים לעשות בבריאה כראות עיניהם, ודרכיהם הגסות והמושחתות גורמות לסבל רב ומאימות על שלמותה של הדהרמה בעולם.

דהרמה היא תמצית חוקי הטבע. על פיה מתנהלת ומתקיימת הבריאה. לכן כאשר הדהרמה נפגמת כל העולם נתון בסכנה. 

האלים מתאספים סביב מלך האלים אינדרה בכדי לנסות למצוא דרך למגר את השד הנורא. אולם אז מסתבר להם מפי ברהמה, הבורא, כי כוחו העצום של השד נובע מגמול שניתן לו על-ידי ברהמה עצמו. שתי משאלות ביקש השד: הוא ביקש ששום יצור בעולם שנברא על-ידי ברהמה לא יהיה חזק ממנו, ושרק בנו של שיווה, האל הגדול, יוכל להרוג אותו. לכל באי האסיפה ברור שבנסיבות הקיימות טרקסורה הוא בן אלמוות, מאחר ושיווה הוא סאדהו, יוגי פרוש השרוי במדיטציה, אין לו אישה ואין לו בנים.

כיצד זכה השד הרע הזה בגמול כה יקר מאלוהים? מדוע העניק ברהמה כוח עצום כזה לאישיות הרסנית כל כך?

התשובה היא טאפאס – אימון.

טרקסורה לקח על עצמו אימון אינטנסיבי רב עוצמה למשך מאות שנים. המיתולוגיה מספרת כי ביצע טאפאס קשה ביותר:  מאה שנים של עמידה על רגל אחת והתבוננות בשמש, מאה שנים עם ידיים מורמות, שנים של מדיטציה בתוך מים, בתוך אש ובתוך אדמה. הימנעות מאכילה ולבסוף הימנעות גם משתיית מים. מאה שנים של עמידת ידיים ומאה שנים נוספות להיות תלוי הפוך על עץ.

 

אימון אינטנסיבי כזה מצריך רמת ריכוז עצומה, וכך, הויברציות שיצר טאפאס זה בתבל עוררו את ברהמה, והשפיעו עליו להיענות לבקשותיו של טרקסורה. אפילו הבורא לא יכול היה שלא להתפעם מהתמסרות כזו ומאימון כזה.

הסיפור הזה, על שד נורא המתעצם בעקבות התמסרות לאימון, חוזר על עצמו בסיפורים רבים במיתולוגיה ההודית. הוא מבטא אמת קשה לעיכול: טאפאס, אימון, ובכלל זה כמובן גם האימון שלנו במדיטציה פראנימה ואסנות, לא בהכרח הופך את המתאמן לאדם טוב יותר. לעיתים קורה בדיוק ההיפך. מאחר וטאפאס הופך את המתרגל לחזק יותר, הוא עלול להפוך לכלי בידיה של אישיות בעיתית בכדי לשלוט, לפגוע ולהרוס.

 בתחילת הפרק השני של הסוטרות של פטנג'לי נאמר כך: "המרכיבים של קריה יוגה הם טאפאס, לימוד עצמי, והתמסרות לאדון הכל". (סוטרה 1 פרק שני.) מכך ניתן להסיק כי טאפאס לבדו-עדיין אינו יוגה. גם האימון האינטנסיבי ביותר, אם אין לצידו לימוד והתבוננות אל העצמי, אל הנפש, והתמסרות אל מה שמעבר, אינו מצב התודעה הנקרא "יוגה".

 באותו הפרק בסוטרה 43 נאמר: "דרך טאפאס, אשר בגללו נמוגה הטומאה, מושגים כוחות על בגוף ובחושים".  (סוטרה 43 פרק שני.)

מהם כוחות על? אני מניחה שבמרחב האנושי בו אנו מתקיימים אין הכוונה להיותנו בני אלמוות כמו אותו שד. אבל אין ספק: תרגול היוגה, תנוחות פראנימה ומדיטציה, הופך אנשים לחזקים, גמישים, ערניים ובעלי חושים חדים.

תכונות כאלו עלולות לעיתים להתפרש על-ידי המתרגל עצמו והסובבים אותו, ככוחות מולדים, ההופכים מתרגל ותיק זה או אחר, או מורה ידוע ונערץ כלשהו לישות על-אנושית.

כשאני פוגשת תופעות כאלו אני מזכירה לעצמי שוב ושוב: טאפאס לבדו אינו יוגה. ולא רק זה: בנסיבות מסוימות טאפאס הוא כלי הנשק של השדים.

מאחר ושדים טמונים בכל אחד ואחת מאיתנו, הרי שעלינו להישמר מפני התעצמות כוחות בלתי מאוזנת שלא ממותנת על-ידי לימוד עצמי והתמסרות לאדון הכל.                      

אולי ראוי לשאול את עצמנו מה משמעותם של לימוד עצמי: "סוואדהיאיה"((svadyaya, והתמסרות לאדון הכל: "אישוורה פרנידהאנם.((ishvara-pranidhana"

במסורת ההינדית מפרשים לימוד עצמי כלימוד, הגות והפנמת הטקסטים הקדושים. אולם אם נתבונן לעומק במילה סוואודהיאיה, הרי שהיא מורכבת מהמילים sva-בעצמי/ של עצמי. adhi-מילת קישור המכוונת לכיוון מסוים, אל משהו. yaya-מהשורש "i", ללכת. כלומר: ללכת אל עצמי.

לדעת את עצמי, להבין את מעשי ומניעי, לזהות בעצמי דפוסי התנהגות החוזרים על עצמם. לא להיות עיוור לחולשות  אנוש הקיימות בי, בכדי שניתן יהיה להתמודד עימן ולטפל בהן. אימון בסוואדהיאיה מטפל במרחבים הנפשיים הבלתי מעובדים שלנו. טאפאס וסוואדהיאיה הם שני מרכיבי אימון התומכים זה בזה ומאזנים אחד את השני. ידיעת עצמי בלי הכוחות והעוצמות שטאפאס מביא עימו נשארת חסרה ולא בהכרח מביאה להתמרה או שינוי. אך כשטאפאס מתעצם בלי הפניית מבט חד אך חומל אל חולשות האנוש שלנו - אנו הופכים לשדים.

אישוורה פרנידהאנם, התמסרות לאדון הכל, היא ההכרה המתמדת בכך שיש משהו מעל ומעבר למאבקיי היומיום וסחרורי החיים. משהו גדול מאיתנו.

    

בנוסף מדגיש פטנג'לי את היאמות, את העבודה על מוסר ומידות בתוכנו, כבלתי נפרדת והכרחית בתרגול יוגה שלם.

"שמונת אברי היוגה:    יאמה, ניאמה, אסנה, פראניאמה, פראתיאהרה, (התכנסות החושים.) דהארנה, (התרכזות) דיאנה,(התבוננות) וסמדהי".

(סוטרה 29 פרק שני.)

 

כאשר אני קוראת את הסוטרה הזאת אני תמיד נזכרת בפרופסור סירקין, אחד ממורי לסנסקריט באוניברסיטה העברית, איש מבוגר מאוד, עדין בהליכותיו, שהיה חוזר ואומר: "אתם המתאמנים ביוגה חושבים שיוגה זה רק אסנות. אני אומר, תתחילו עם היאמות והניאמות." 

הייתי בת  עשרים ושלוש כאשר למדתי אצלו. בסך הכול שלוש או ארבע שנים של תרגול יוגה מאחורי.

כבר אז הבנתי שהוא צודק. אך בתמימותי לא הבנתי עד כמה. לא שיערתי שהאימון האהוב, המופלא, המפעים,  יכול להעצים ולחזק גם רוע.

 

"אלו הן היאמות: הימנעות מפגיעה, אמירת אמת, הימנעות מגניבה, פרישות, הימנעות מחמדנות.

זוהי ההתחייבות הגדולה החובקת תבל, שאינה תלויה בלידה, במקום, בזמן ובנסיבות."

(סוטרות 30-31 פרק שני.)

 

בהמשך הסיפור מצליח קאמה, אל האהבה, להוציא את שיווה מן המדיטציה העמוקה בא היה שרוי. הוא גורם לו להתאהב בפרוואטי ולשאת אותה לאישה. הבן שנולד להם- סקאנדה, הורג את השד ומציל את העולם.

אל לנו להימצא במדיטציה עמוקה ולהתענג על מתיקותו של האימון כאשר מעשים חמורים מאוד נעשים במחוזותינו. מול שדים יש לעמוד ללא מורא, להיות מפוקחים ונוכחים.  

נגה ברקאי. מורה לויג'נאנה יוגה. תלמידתה של אורית סן-גופטה. מכשירה מורים לויג'נאנה יוגה בקורס תלת-שנתי בוינגייט. כמו כן עוסקת ביוגה שיקומית ובהוראת טקסטים. בוגרת החוג ללימודים הודיים וסנסקריט באוניברסיטה העברית. http://www.yogavijnana.co.il/