"בסאמיאמה על ידידות ודומיה – מושג כוחה"
כך כותב פטנג'לי ביוגה סוטרות לפטנג'לי, סוטרה 3.24
אני לא מתכוונת להיכנס לפרשנויות מעמיקות אודות הסוטרה, כי יש עשרות כאלה, ולמרות שהן מרתקות, אני רוצה להגיע להרהורים שהיו לי בעקבותיה.
רק אומר שבסוטרה הזו מדובר על כך שכשאנחנו מגיעים לרמה מאוד גבוהה של התמקדות בידידות ודומיה (להלן: אהבה, חמלה,עזרה,אי אלימות, נתינה וכ') מושגת הבנת המהות שלהן.
כבר דובר אצל פטנג'לי בעבר על מה שקורה כשאנחנו מתבססים באי אלימות, אנחנו עצמנו הופכים לא אלימים וכך מושכים אלינו פחות ופחות אלימות מסביבתנו ומהיקום בכלל.
אותו הדבר גם פה. עברה בי מחשבה עד כמה אהבה טהורה כרגש קיומי הוא כוח מגן.
למעשה פתאום הבנתי שאי אפשר לפגוע בי אם אני אוהבת. אוהבת כעיקרון, אוהבת בהגדרה.

אם אני מלאה באהבה אל עצמי כי אני ביטוי של האלוהות (והרי ככזאת, איך אפשר לא לאהוב אותי?   ) ומלאה באהבה אל ההוא כי הוא עוד ביטוי שלה ומלאה באהבה אל ההם וההן כי גם הם ביטוי…. וגם אל זה ואל זה כי גם זה ביטוי של… הכל הופך להיות ביטוי של האלוהות הזאת, ואז איך באמת אפשר לשנוא..

ואם כך, אין באמת אני והם, כולם הופכים "אנחנו". ואם אני מצליחה להקיף את עצמי ולמלא את עצמי בתחושה הזו יהיה מאוד קשה לכל האידיוטים המחורבנים וגסי הרוח (שגם הם כמובן ביטוי של האלוהות) לפגוע בי כי אני אוהב בכל מקרה. 
את המטורף שצופר לי שעה למרות שאין לי לאן לנסוע ובסוף חותך אותי רק כדי להמשיך לזחול לפני, את האישה התמוהה שצעקה עלי בסופר בתור לקופה כי שכחתי את הארנק באוטו..
אם אני אדם אוהב, מה זה משנה שהם צעקו, שהם אמרו, זה לא באמת יכול לגעת בי, אני פשוט אוהבת…..

אני מתארת כאן איזו מן מחשבה  תאורטית, כי ברור לי שקשה לאהוב את הכל, כל הזמן, שיש דברים שצריך לשנות. שאנחנו חווים בעולם שלנו הרבה צער ואומללות ורוע -  אבל האמת היא שמה שמעיב באמת על חיינו, הוא מה שאנחנו חושבים על כל אלה. הכותרת שאנחנו נותנים להם: הוא חתך אותי בכביש, זה רע. הוא מטומטם… בעוד שהוא פשוט עושה את מה שעושה עם שמות התואר שלי או בלעדיהם….
ואני תוהה, האם גם מול אלה אפשר לבוא באהבה בסיסית קיומית?
אני חושבת שאל חלק גדול מהדברים שאנחנו חווים כצער, רוע, חרא – אפשר.
אפשר לבוא באהבה. איך יודעים שמה שלא קרה, לא היה צריך לקרות? – כי הוא פשוט לא קרה… זאת עובדה. ולי יש את האופציה להתווכח עם המציאות או לקבל אותה, ככה כפי שהיא, ולהאמין שדווקא בה טמון הכוח שלי והיכולת לגדול. פשוט כי היא קרתה, דווקא לי, עכשיו.

בעקבות ההתעסקות שלי עם הסוטרה הזו וההרהורים שכתבתי לעיל, ניסיתי במדיטציות שלי לעשות סאמיאמה (דהארנה+ דהיאנה+ סמאדהי יחד – או בקיצור נמרץ ריכוז לאורך זמן בדבר אחד בלבד עד שהוא בלבד ממלא את כל ההכרה) על אהבה.
איך מתבוננים ברגש מופשט? מה בוחנים? בכל מקרה התחלתי להעלות סיטואציות שבהן אני חשה אהבה, להעלות אותן, ליצור את תחושת החמימות שמתפשטת ואת ההתרגשות כשאני מלאה באהבה למישהו או משהו, והתחילו לעלות מולי כל האנשים והדברים האהובים עלי.
כל אהוביי עברו לי בראש, ההורים שלי, חבריי הטובים, לפעמים ילדיהם המתוקים של חברי הטובים, מול כולם העליתי את אותה תחושת אהבה וניסיתי לבסס את תמצית התחושה הטהורה של הרגש.

ככה עברתי מאחד לאחד כשאני מנסה למצוא את אותה סיטואציה שתאפשר לי להישאר בתוכה ובאמת באמת להתבונן בה לאורך זמן, עד שבסוף נשארתי עם החתול שלי. כן כן…., היצור הזה, עם השפם, והמבט הספק מטומטם ספק מטורף, ועם הלשון הורודה הזאת שמשתרבבת החוצה בכל פעם שהוא נרדם ובכלל כל גוש המתיקות הזה, הוא זה שהוציא ממני תחושת אהבה וחמלה כ"כ גדולים, ללא תנאים. ללא תנאים בכלל.
הוא לא רוצה ממני כלום, רק שאוהב אותו, ואני לא רוצה ממנו כלום, מלבד לראות אותו מבסוט. בלי ציפיות, בלי תנאים מוקדמים.
אני רוצה להאמין שבכל אחד אחר שעומד מולי יש חתול כזה פנימי, תמים, שלא רוצה כלום, רק שיאהבו אותו.
ואני רק צריכה לראות אותו. לראות את החתול שלי, בכל אחד וכל השאר כבר יבוא מעצמו.