|
מה רומניה? אני שואלת את מנחם.
ואז בבוקר למחרת בסוף התרגול, בשאוואסאנה, אני נזכרת שסבתא שלי נולדה ברומניה.
מסע יוגה אמרנו, איך נהיה פתאום מסע שורשים? אני חושבת לעצמי.
מה המחשבות האלה באמצע תנוחת העזיבה? פוף, משחררת.
מאוחר יותר על המרפסת של מנחם שמשקיפה על ספארי החיות הפרטי והקטן שלו אי שם באחד המושבים, אני מספרת לו שבראש שלי בכלל, חשבתי על הרי ההימלאיה, אולי איזה חוף ים אקזוטי עם קוקוסים איפשהו או שדות אורז ומקדשים בודהיסטים.
יהיה בסדר אומר לי מנחם ברגוע, הרי הקרפטים ברומניה, את תראי שעוד תודי לי. אין, אבל אין דברים כאלה.
אמצע הלילה, חול המועד סוכות, נתב"ג, אני ועוד מיליון ישראלים נדחקים בתור. אני עדיין מסתכלת במבטים חולמניים על כל המוצ'ילות הענקיות ועל לוח ההמראות לבומביי. אבל התור שלנו הוא לצ'ק אין של טיסת אלעל לבוקרסט.
המטוס נוחת. מזג האויר חם ונעים, למרות שראינו בתחזית שיש מצב לירידה משמעותית בטמפרטורות הסתוויות ולכן זרקנו לתוך המזוודה מעילים, כובעי צמר וכפפות. מזל, הבגדים החמים ישרתו אותנו היטב בהמשך...
מתחילים לעלות לכיוון הרי הקרפטים, בום, הלב פועם, הכל ירוק ירוק, הצבע של צ'קרת הלב...
אחרי פטפוטי הנחיתה וחוויות ההתחלה, כולם משתתקים, ההוד תופס כל אחד ואחת ונכנס עמוק פנימה.
עוצרים מעל סכר, השמש זורחת, מקום מצויין לשבת למעגל חיבור ראשוני, לחלץ עצמות בתרגול רך, קצת פראנאיאמה אולי, להירגע אחרי הטיסות. המחצלות והמזרונים בשלוף, יוצאים החוצה בשאננות עם חולצה ארוכה ומשקפי שמש. מנחם מתחיל לדבר היסטוריה ואחרי דקה בערך אנחנו שומעים רעש מוזר ומונוטוני, שום דבר פסטוראלי, זה צליל נקישות השיניים שלנו מהקור. לא תרגול ולא בטיח, עולים מהר על הרכב ומתחילים להוציא בפראות את כל השכבות שארזנו.
אחרי מספר שעות נסיעה אנחנו מגיעים לבית של ג'טה, מלון קטן ומתוק בעיירה סינייה (לא להאמין, נקראת כך על שם מדבר סיני...), שם עם ריצפה פרקט מחוממת והסקה מרכזית אנחנו סוף סוף מתפנים לתרגול הראשון שלנו. חופש, רחוק מהשגרה, הזמן עוצר, במקום אחר. מאריכים את הגוף, נעים לצלילי החופש. מעמיקים את הנשימה.
למחרת, שבת המלכה. אחרי שאני מנחה את התרגול ואנחנו יושבים לארוחת בוקר ביתית ומפנקת אני שולחת את כל החברים לדרך בחיבוקים ונשיקות ונשארת בבית בסינייה לבד. אצלי השבת היא קודש, עצירה ומנוחה מוחלטת.
ובתוך שבת קודש החוויה של התרגול העצמי שלי מגיעה למקומות מלאים באור.
עולה על מזרן היוגה, לידי חלון גדול והרים ירוקים מתנשאים, עוצמת עיניים עוקבת אחרי תנועת הנשימה, עולה ויורדת לאורך עמוד השדרה, הנני כאן.
ברכת שמש ראשונה. חמש נשימות. תנוחות עמידה, ישיבה. תנוחות סיום.
על המזרן הרגליים למעלה הראש למטה, שירשאסאנה, מלכת התנוחות. ואז המבט נתפס על החלון, משהו נראה לי קצת מוזר. כשאסיים אני חייבת לבדוק.
אחרי שאני קמה מהשוואסאנה, אני מייד ניגשת לחלון... איזו הפתעה מדהימה, פתיתים לבנים יורדים מהשמיים. שיואו, יורד שלג, לא מאמינה, מתי בפעם האחרונה ראיתי שלג? מודטת על השלג, על הלבן הצח הזה. מתבוננת ואני אחד עם הבהירות. מה רבו מעשיך ה'.
בערב החברים חוזרים ובעניים נוצצות משתפים חוויות של טבע, אנשים, שלג, כן גם הם ראו אותו. שמחים ועייפים.
השלג ליווה אותנו בימים הבאים כמו הזמנה לסיפור אגדה, לסרט פנטזיה לנרניה.
טיילנו בתוך יערות מושלגים, טעמנו תפוחים אדומים כמו של שלגיה, צעדנו על שבילים שבודאות אני יודעת שהלכו עליהם לפנינו זהבה ושלושת הדובים, כיפה אדומה והנזל וגרטל.
אולי זה היה חלום, אולי בכל ערב כשישבנו למדיטציה זה התרחש בתוכנו. אולי בכל בוקר עם התרגול הזמנו עולם מופלא וקיבלנו מיד לאחריו.
אולי...
בכל מקרה יש תמונות, אז כנראה שמשהו היה אמיתי כאן.
מנחם צדק,
אני מודה לו, החברים מודים לו, הוא מודה לעצמו...
אז בפעם הבאה, גם אם הוא יגיד לי לירח, אני שם.
|
הדפס
שלח לחבר
לדיון על המאמר בפורום
