לאחרונה, אני שוב מנהלת רומן לוהט עם האשטנגה-ויניאסה יוגה. איזו שיטת אימון מעולה! ישנם ימים שאני אשכרה חשה כבת האובדת, ששבה אל זרועותיה החמות והתומכות של האם הגדולה, שאפשר לחסות בעונג בצילה, להניח רגע את הראש על החזה הרחב ולשמוע איך הלב הגדול שלה פועם בחוזקה. בכלל לא אכפת לי לתרגל יום יום את אותה הסדרה, נהפוך הוא, אין דבר מרגיע יותר מלשנן שוב ושוב את אותה המנטרה. למצוא מחדש את הדרך להניח את המשקל כראוי על כפות הרגליים, להרגיש איך האגן כבר קצת פחות באטצ'מנט על החזה ומוכן להתרחק קצת ממרכז הגוף ולהתאזן מחדש בחלל.
אין כמו על להתחבר מדי פעם למקור, כדי לקבל את התמריץ הזה, שמחזיר את החיות. לקום בבוקר, לתרגל סדרה ראשונה עם הרגשה שזה אחרת, שזה לא כמו שזה היה, לטוב ולרע. שכאן זה מתקצר ושם זה התארך. שפה נחלש ושם התחזק. אלה הם הלא, ככלות הכל, הזמנים היותר מאושרים בשגרת האימונים של המתרגלים, שהם מרגישים דלוקים, שמתגלים להם המון דברים מעניינים. שיכול להיות שזה לא רק זה או זה, אלא גם זה וגם זה. פעם ככה ובפעם הבאה ניאלץ שוב לעיין בזה.

כעת, מקץ עשר שנים של אימונים, נדמה לי שאני אוהבת את השיטה הזאת יותר מאי פעם וגם רוחשת לה ריספקט עצום. כל מה שנדמה היה לי שאני יודעת עליה כשרק התוודעתי אליה, הצטבר עם כל מה שלמדתי ממנה. וזה נכס עצום. עכשיו אני מבינה שבעצם כל ההסתבכויות שלי איתה היו בדיוק מה שהיה אמור לקרות. היא שיקפה לי במדוייק את עצמי – איך רציתי להאמין שמצאתי סוף סוף את מה שחיפשתי כל החיים, איך הבנתי שזה בכלל לא פשוט למצוא את הדבר הזה וקל הרבה יותר להטיל בו ספק. או בעצמך.

כשאת מאמצת לך שיטה ונשבעת בשמה, כשאת מקדשת ומרוממת אותה, בסופו של דבר היא מתהפכת עליך. כי היא רק שיטה. צורת אימון שמישהו המציא ומישהו אחר למד ממנו אותה ועוד עשרות שבאו אחריהם, העבירו אותה ביניהם וכל אחד מצא שם פרשנות משל עצמו. וככה זה צריך להיות, לא? שכל אחד בעולם, שמתאמן בשיטה מסויימת, לומד למזג ולזקק את הפרשנויות של האחרים שמהם למד, על מנת למצוא את הפרשנות שלו.

אין ולא תהיה דרך אחת לתרגל את השיטה הזאת, או כל שיטה אחרת. השאלה היא כיצד אתה מגייס את השיטה למען האימון הרוחני והגופני שלך ולא איך אתה מגייס את עצמך ואת כל משאביך למען השיטה. זה אפילו לא כל כך מסובך, כמו שזה נראה אז. צריך בכל פעם לחזור ולהתאמן. על העקרונות של שיטה, על המרד בנוקשות ובעצלות המחשבה המצטברות בעורקים ועל הפיוס עם מה שמתאים והולם. אז חשוב להיות יצירתיים איתה. למצוא בכל פעם דרך להתחבר, דרך להבין טוב יותר או דרך מקורית נוספת להיכשל.

ישנן אינספור דרכים להסתכל על האימון. לנסח את המהות שלו, מכל מיני זוויות. החבר שלי, למשל, הציע לי לאחרונה להציץ מנקודת התצפית שלו ולהרהר באפשרות שהמהות של אימון היא להמשיך להיכשל, כי זה מה שאנחנו במילא עושים, רק לנסות להיכשל בכל פעם קצת יותר טוב. לכן, כשאני חושבת על סדרת הכשלונות המפוארת שלי עם שיטת התרגול אשטנגה ויניאסה יוגה, אני מתקשה שלא לחייך לעצמי. על החשיבות העצמית, על תחושת ההירואיקה, על הצורך הבלתי נשלט לגרד את הפצעים בחרס, על הביטחון המדומה והפחד שהתחזה לאמת. אודה ולא אבוש, בלעדיהם, לא יכולתי להגיע עד הלום.

מאוד נחמד לתרגל ביומיומי את האשטנגה ויניאסה, אפילו בצהריים. העיקר שזה יהיה מתוך תנאים של חופש, בהרגשה שאפשר לכפור בעיקר ולהאמין בלב שלם. לבחון באמת את יכולת הריפוי המופלאה של העבודה לפי הכללים הרישמיים, לזהות את הצרכים האישיים ולתאם איתם באופן הכי מדוייק את אופן השהיה בתנוחות. וכמובן להזכיר לעצמנו, בכל פעם שרק יזדמן לנו, שהיא רק כלי, כלי מצויין, בעל מתודיקה סדורה, מנומקת ורהוטה, אבל היא רק המסגרת. התוכן לעולם לא יבוא ממישהו אחר, כמה שיהיה בקי ומנוסה. על התוכן אחראי כל אחד לעצמו, בין אם הוא חסיד שוטה ובין אם הוא פורץ דרך ובין אם הוא שניהם.
 

קישור ליומנים הקודמים:

יומן יוגה - לבד על המזרן

יומן יוגה - מתי וצ'אק

יומן יוגה - יוגה וספורט

יומן יוגה - לאכול להתפלל לאהוב

יומן יוגה - המורה הנכון יופיע כאשר התלמיד מוכן

יומן יוגה - Affordable luxury 

יומן יוגה - עידן הואריאציות

יומן יוגה - יוגה של ענן הלב

יומן יוגה - כמה פעמים בשבוע?

יומן יוגה - עשר דקות ביום

יומן יוגה -תובנות של ריטריט