כשאנחנו אומרים שאנחנו "מתרגלים יוגה" למה אנחנו מתכוונים? האם לכך שאנו מבצעים אסאנות פעם, פעמיים או שבע פעמים בשבוע? האם אנחנו מתכוונים לכך שאנו גם מתרגלים פרניאמה(תרגילי נשימה)? האם אומר הדבר שאנו חיים "חיים יוגיים"? בעבר חשבתי שאני מבינה למה אדם אחר מתכוון כשהוא אומר שהוא "מתרגל יוגה", היום אינני יודעת ממה אותו תרגול יוגה מורכב. לעתים תרגול היוגה מתבצע בנפרד מחיי היום יום, כמו גיחה קצרה לעולם אחר, ולעתים התרגול הופך לאינטגרלי בחיינו. התרגול יכול לצאת מהמזרון ולהמשיך אל הצלחת, אל המיטה, אל הלב ולאן לא. סוואמי ונקטסננדה אמר פעם ש"יוגה איננה משהו שעושים אלא משהו שאמור לקרות".

אבל למה התכוונו במקורות? למה התכוון פטנג'לי ביוגה סוטרות?
ביוגה סוטרות 2.1 מפרט פטנג'לי את שלושת מרכיבי תרגול היוגה (קריה יוגה - kriya yogah). "טפס, חקירה והבנה עצמית והתמסרות וכניעה לאישוורה". אבקש לבאר את שלושת הרכיבים הללו כמיטב יכולתי.

טפס (tapas)
טפס הינו מושג מורכב ומלא ואינני מתיימרת לנסות ולהקיפו במאמר זה. בהקשר זה המושג יכול להיות מובן כ"הצתת האש הפנימית", כהגברת החום הפנימי, כהסתגפות, כדביקות דתית, רצון שורף לשלמות ואף כמשמעת עצמית. המושג מופיע גם כחלק מה"ניאמה", חוקי ההתנהגות והמוסר היוגיים.
בתרגול היוגה טפס הינו האש שמובילה אותנו לדבוק בדרך היוגה, הרצון הלא מוסבר, המשמעת העצמית שמובילה אותנו לתרגול, כנגד הסחות דעת אחרות. ב.ק.ס איינגר מתייחס לטפס בסוטרה זו כאל משמעת עצמית, כאל הרצון לטהר את הגוף, את החושים ואת התודעה. ונקטסננדה ציין שטפס הוא גם "גישה לחיים". הוא הגדיר טפס כ"בעירה פנימית" ומתייחס לתרגולים שונים שמעוררים "להט גופני" – "טפס אמור לבעור או לגרום לשריפה גופנית" ובמקום אחר הוא מציין שטפס היא "כל פעילות או אימון ששורפים את תחושת האגו המדומה". כך גם הוא מסביר שטפס היא "גם האנרגייה הגדולה הדרושה כדי לגלות את צביעת ההכרה" [מה שגורם לנו להשתוקק או לדחות].. "טפס היא טלטלה פנימית, אנרגיית השריפה... האש שבוערת תמיד, האור שמסתכל, מטהר, מאיר ובמשך הזמן הופך להארה".
בקארמה יוגה התרגול נעשה על ידי עשייה. עבור עשייה נדרשת משמעת עצמית, היינו, טפס. טפס בהקשר זה נראה לי כדבר שמניע את האדם לתרגול, המשיכה לתרגול והכח המניע את האדם לדבוק בתרגול. טפס הינו גם הדבר שמוביל לתרגול אבל גם הדבר שנוצר תוך כדי התרגול. החום שמפיק הגוף, האנרגיה שמופיעה בתרגול, התחושה שנשארת אחרי התרגול.

חקירה והבנה עצמית (svadhyaya)
סוודהיאיה יכולה להיות מובנת כלימוד-עצמי, לימוד "העצמי", כניסה לתוך העצמי\האטמן והן כלימוד של כתבי הקודש. הכוונה היא למידה של ידע פנימי ושל ידע חיצוני. ידע פנימי של "מי אני", של תחושות, רגשות, של הגוף עצמו, או בעצם "מודעות עצמית". ידע של הג'יווה, של הנפש, של האדם הפרטיקולרי – ולא רק של ה"אני" המופשט. אך גם ידע חיצוני, כגון הוודות והאופנישדות, המחוללות טרנספורמציה בקורא, במידה והוא לומד ולא רק קורא. נראה כי הדרישה לחקירה ולמידה איננה מסתכמת ביכולת לסכם את האמור או ביכולת לצטט, אלא ממש ביכולת להבין את הכתבים הקדושים. זהו לא ידע תיאורטי בלבד, זהו ידע המשנה את האדם, ידע שמוביל אותו לאופן הוויה אחר.
בתרגול היוגה החקירה העצמית היא בדגש על ה"עצמי" או על האמת השוכנת בנו. זוהי דרך השואפת להשגת האמת ומתרחקת מהבורות המנוונת. ב.ק.ס איינגר מתייחס ל"חקירה העצמית" כמי שמלווה בחזרה על מנטרות, למידה של כתבי הקודש על שאלו יסייעו בהבנת העצמי האמיתי. ונקטסננדה מסביר שהחקירה היא "כל דבר אשר מפנה את ההכרה לתוך עצמה".
בג'ננה יוגה התרגול נעשה על ידי השגת חכמה, ידיעה, היינו, על ידי למידה. הלמידה יכולה להיות בעזרת אדם אחר, כגון גורו או מחבר טקסט כלשהו. הלימוד יכול להיות באמצעות התבוננות או באמצעות חקירה. הלימוד יכול להיות באמצעות חוויה או באמצעות חשיבה. דרכים רבות ללמידה, אך הכוונה הכנה, הערנות והסקרנות צריכים להימצא בכל אלה.

התמסרות לאישוורה (isvara pranidhana)
"פרנידהאנה" יכולה להיות מובנת כהתמסרות, פנייה אל, התכווננות על, למדות אודות. "אישווארה" מובן לרוב כאל או אדון עולם, אך ניתן להבין זאת גם כ"כח השוכן בכל", "זה ששולט בהכל". בין אם אנו מבינים מושג זה כ"דתי", ככזה שמתייחס לאל מסויים, אל כל עליון, או בין אם אם נבין מושג זה כ"אגנוסטי", ככח פיזיקאלי, כארנגייה או אולי במובן המיסטי כ"כח השוכן בכל", נוכל להבין את כוונת פטנג'לי. מדובר בכח מניע, באנרגייה, בהבנה של כח החיים, המצויים בנו ובכל הדברים החיים סביבנו, כח סולארי, כח מגנטי, כח משיכה, ובכלל "כח".
בתרגול היוגה התמסרות ל"כח עליון" מגיעה מתוך הבנה של העולם. מתוך ראייה נכונה של המציאות, מתוך הבנה מעמיקה של מוגבלותנו ושל ההוויה החובקת כל שמניעה את הכל. ב.ק.ס איינגר מציין כי ההתמסרות אל האל או אל הכח העליון היא בשלושה רבדים, התמסרות הגוף, התודעה והנשמה מתוך אהבה. ונקטסננדה אומר שלפני שאנו מוסרים עצמנו לאל עלינו לברר מי אנחנו, מיהו אלוהים וכיצד ניתן להתמסר אליו? "לא ניתן להסביר את משמעות ההתמסרות לאלוהים, אבל ניתן לזכות במבט חטוף בה". הוא מציין כי אין דבר שאינו אלוהי, אלוהים הווה בכל.
בבהקטי יוגה התרגול נעשה על ידי אהבה לאל וכניעה לו. אך אם נפשיט את המושג מההקשר הדתי תעלה השאלה כיצד ניתן להתמסר או לאהוב "כח"? דבר-מה שאיננו פרסונאלי. אין לי תשובה, לדעתי קשה מאוד "לאוהב" דבר-מה מופשט. קשה לעורר רגש כלפי דבר-מה לא מוחשי. אך אולי אפשר לעורר רגש כאשר אנו מכוונים אותו לדבר-מה ואז להרחיב אותו כך שיכלול את "הכל". במסורת הבודהיסטית יש כתבים המעידים על כוונה כזו, על הרחבת רגש האהבה, או החמלה. על התמסרות לדבר-מה שאיננו אנחנו. אל הלא נודע.

לסיכום
טפס, לימוד והתמסרות. להט, חקירה ואהבה. משמעת, הבנה וכניעה. כל אלה נשזרים יחד, לדעת פטנג'לי, בתרגול היוגה. ב.ק.ס איינגר מציין ששלושת הרכיבים של ה"קריה יוגה" מטהרים שלושה רבדים במתרגל היוגה: הגוף מיטהר על ידי משמעת עצמית, המילים מיטהרות על ידי לימוד העצמי ואילו התודעה מיטהרת על ידי האהבה וההתמסרות לכח עליון.
אולי אחרי תרגול גופני התעוררה בנו סקרנות לקרוא אודות תנוחה מסוימת או אולי אודות מושג כלשהו שהמורים הזכירו בשיעור, אולי אחרי שיעור הרגשנו מלאים באנרגייה והפכנו פרודוקטיביים יותר. אולי אחרי השיעור הרגשנו שתחושת הכעס שליוותה אותנו כל הדרך לשיעור התפוגגה. אולי הרגשנו ש"הכל בסדר" אחרי תרגול יוגה ואולי הרגשנו שאנחנו "מבינים את עצמנו" יותר טוב עכשיו.
ייתכן שגם אם איננו מתרגלים את שלושת הרבדים במודע – הם צצים עקב התרגול ה"גופני". יכול להיות שעצם ההחלטה להגיע לשיעור מספקת אצלנו את הטפס. יכול להיות שהרפרוף דרך מאמרים של יוגה מדי פעם מספק אצלנו את הסוואיאיה, או אולי עצם החקירה העצמית של גופנו במהלך התרגול. ייתכן שתחושת ההערכה שלנו למורה בכיתה, ההרגשה המובילה אותנו לבטוח במורה, מספקת אצלנו את האישווארה פרנידהאנה. אולי?

למאמרים הקודמים של אגי:
היכן ראוי לתרגל יוגה
פראיאימה - תרגילי נשימה