|
בשנים האחרונות הרביתי בנסיעות להודו. ברגשות מעורבים, הקושי מול העם ההודי והקסם של היוגים. כל שנה בחרתי מקום קדוש לעליה לרגל והתמקדתי בחקירתו. לצד הטבע,המקדשים והמים, הצורך בחברה אנושית התמלא בישיבתי עם היוגים, שבתוך הסדאנה (תרגול) המבודד שלהם, גם מחפשים לב אנושי מולם.
כך שהתמזלתי לשבת עם באבות בחברות ,בצחוקים,שיחות בגובה העיניים,במקומות מפוארים כמו הצנועים וללמוד אפילו רק מהתנהלותם.
אספר מעט על שלושה חברים מיוחדים שפגשתי בדרך:
השנה באום קראשוור-אי קטן וקדוש במרכז הודו-בעודי צועדת בטקסים שבין המקדשים,התמגנתי להיכל מסוים ובעודי יושבת לשיחה עם היוגי המקומי וכמה הודים, הוא מראה לי 2 תמונות שלו,ומסתבר שהוא עמד על רגל אחת כ-12 שנה, אכל רק פירות ושתק.החליף את המורה שלו שעמד 28 שנה על רגל אחת, רגלו תלויה על נדנדה.
לדבריו, זהו טאפס מדרך ההאטה יוגה. אדם זה הוא מהיחידים שפגשתי שאכן מתרגל אסאנות, פראנימות וקריות בכל בוקר לתחזוק גופו.
עיניי המקצועיות מיד בחנו את מבנה גופו ומנח רגליו שהן חזקות משתרשות, ומאוזנות להפליא ושואלת בהינדית פשוטה והוא עונה באנגלית עילגת, שלא היה כאב והמוח שרוי באחדות,עיניו זורחות.
אנשים ממשיכים לבוא אליו גם היום,לנשק את רגליו ולשבת מעט עם ההשראה.היופי בכל היוגים שפגשתי זאת הפשטות,הצניעות נטולת האגו שמושכת אותם אל הסיגופים האלו ומאפשרת לי להתקרב איתם בבטחה.הוא מראה לי תמונות מהקומבה מלה (פסטיבל של באבות וסאדואים מכל האומה)ואני כבר מזהה פרצופים מוכרים ואפילו מישראל.
עולם קטן שבו התקשורת מכסה על הפערים והעולמות.הרגשתי שאני בחקירה שלי כמו שוזרת בין יוגים וסגפנים מהצפון המושלג עד הדרום הלוהט ומספרת להם איך נראית חצי היבשת שלהם,אוספת מידע על המסורת העתיקה והאוטנטית ומגלה שהדרך בה הם עובדים את האלים דומה באמצעי הפולחן,במנטרות בכוונות ובטקסים.
אלו אכן פולחנים עתיקים לשיווה או קרישנה-משמע לאספקט של האלוהים שניתן לראות גלוי בחוץ כדמות להערצה,אבל זהו אותו אל ששוכן בפנים.
מרכז ההוויה-שכולנו בכל דת שואפים ומוצאים.
נאמר ששיווה מתרצה ע"י סיגופים אבל כשנמצאים בהודו,ניתן להבין שהחיים לרוב כה קשים,שעדיף להיות נזיר עני אבל מלא אמונה והיא,
היא העושר האמיתי.
במסע אחר,אל קדר נט- גבוה בהימלאיה ליד סין,בין פסגות מושלגות ומקדש עתיק,יושב נאגה באבא-עירום עם רסטות עד הרצפה.בימים שבילינו יחד בקושי דיברנו,מפאת השפה,אך שוב- עצם הנוכחות מרתקת כי האמת פשוטה להבנה – אלוהים. אבל מעשיי החיים הארציים,שם אנו פוגשים את ירידתו אל החומר וזה השילוב המקודש חסר המילים-ההוויה. הסוואמי הקדוש העירום,פרש עלינו חסות ומתוך הקור,העוני והמרחק העצום מכל כפר קרוב פינק אותנו באוכל מגוון לרוב, שרשראות תפילה ובדאגה אוהבת.
תמיד מתרגשת מהנדיבות העצומה בה הם מחלקים בלי חשש שמא להם לא יהיה בהמשך. בלי לבקש תמורה,הם תמיד יסתפקו ויודו.
השלישי- היה בגנגוטרי מקורות נהר הגנגה העוצמתית,גבוה בהימאליה. גם הוא נגא באבא עירום,עם אצבע כרותה.כזה שוויתר על עוד איבר בגופו ובידיעה שהגוף הוא כלי בר חלוף ואל לנו להיתפס אל זמניותו ולהתמקד רק באחדות הנשמה עם בוראה. יופיו של היוגי היה מהמם,מיד התחברנו והוא הראה לי תמונות של אמו הצרפתייה.פעמיים בשנה היא מגיעה לבקר,מביאה אוכל, משחת שיניים ונוזפת בו שיתנקה היטב.והוא כיוגי החי ברחוב מקשיב לה ובין מעט מטלטליו אני מזהה מוצרים יוקרתיים.
מרתק שאני,בדרך ההאטה יוגה ועם כל הנזירים שמלבושם וציודם לגמרי כתום\וורוד\לבן, לא פגשתי מתרגל יוגה כפי שאנו מבינים אותה. הם מקדישים חייהם לרוח בנזירות שמטרתה לעבור דרך הגוף הפיזי אל האמת ולא עוצרים בתנוחות למרות העונג שהן נותנות. לעיתים חייהם כה דלים, מלוכלכים ונטולי מזון מזין,שאני מבינה שהאשטנגה יוגה עם שמונת איבריה לוקחת אותנו כל הדרך אל ההארה,לחמשת הקושות הגופים הכוללים את כל הווייתנו ולכן חשוב להוביל דרך התרגול הפיזי אל האל כל אחד מה שהוא מרגיש בחוויה הפנימית עם ההוויה האין סופית.
הדרך בה אני פוגשת בהם: מטיילת בין המקדשים העתיקים בסמטאות הצרות והמלוכלכות או בטבע וכשלובש כתום מזמין אותי מה שקורה לרוב, אני מרגישה האם מתאים. מכיוון שחלקם מקבצי נדבות הנראים יוגים רק כדרך לתקשורת. התייחסותם אל הגוף מרתקת,רובם זוהרים,יפי תואר,גוף חטוב,אבל משתעלים מזיהום אוויר ועישון, יושבים עם גב מאוד כפוף לאורך זמן,ותזונה דלה.
יש את המכובדים עושי הטקסים,הפוג'ות,הבקיאים בטקסטים.יש את הגורו המקומי שיש עוד הרבה כמוהו,והפשוטים עושים את חייהם הפשוטים בתשומת הלב.
אורח חייהם פשוט-קימה מוקדמת וטבילה,תרגול של טקס ותפילה,ואז מעבירים את זמנם לאט,מסתובבים לעיתים בחבורות ,מהרחוב אל המקדש,יושבים ושותים צ'אי וצ'ילום- עישון שהוא טקס דתי,חברתי,נפוץ וכמעט חוקי של צמח המריחואנה לצורותיה.
זהו משחק בתודעה האנושית וכפי שהם תופסים גם את הגוף ככלי,ולזכור את שיווה האל בכל מצב בו גם המינד נמצא. בערב, הם מבצעים את טקס הארטי-הצעת אש ומנחות תודה לאל וסמליו ולינה במקומם אם יש קבוע.
הבירוקרטיה ההודית מנפיקה למי שאכן מוכיח שהוא מאשרם בעל מורה-באבא פספורט שנותן להם זהות כלשהיא מול הממסד.
מחוברים היטב אל הניד שלהם אך למעשה מחוברים אל הבסיס,החזק והכנה שאכן קורה וזה בלבבות של האדם,היוגי,ההודי,הם מתרגלים הודיה ,אהבה,נתינה והערצה לאל דווקא בטקסים הארוכים והאליליים שלהם כמו מול כל עץ,אבן שהפכו למקדש, הם אוהבים את אלוהיים -משמע ביטול האגו ,היחידנות,וזה שווה לב .
מעמד האישה בחברה ההודית לא קל ,עושה הכל,בכל משק הבית, בדוחק והגבר לרוב עובד או מסתובב ,אך זה כבר עניין לחקירה אחרת. יש מעט נשים סאדהו והן תמיד יהיו נפלאות ועשו ויתור מאוד שונה כאישה בחברה. לעומת זאת יש הרבה פולחן לאלה-האם הקוסמית-האספקט הנשי של הבריאה-השאקטי.
הדרך הפשוטה בעבורי לטייל בהודו היא פשוט לישון באשרם שיש אין ספור כאלו.מקבלים חדר צנוע ומספק עם שירותים ומקלחת כלשהם,3 ארוחות חמות ביום והגנה מהרחוב ההודי העמוס.התשלום בנדיבות הלב-דאנה. הם מקבלים את כולם בברכה וזוהי הזדמנות לפגוש עוד מורים, ולהעשיר את הידע במקום שבו אורח החיים היוגי הוא הטבעי,תענוג.
מה שמקסים אותי בהודו זה שכל מקדש צבעוני ,עתיק וממלא ההשראה
מחברים אותי ואת זיכרון חיי הקודמים בהודו אל ההוויה,אל האל הווה בכל,רוקד ומשנה צורותיו החי והווה.
בתפילה שאכן נסכים לראות את האל האחד באין סוף התגלויותיו.בחומר, כברוח,בהכל
.אמן אום.
|
הדפס
שלח לחבר
לדיון על המאמר בפורום
