בפרקים הקודמים, סקרתי את הרקע הפילוסופי העומד בבסיס האנוסארה יוגה ואת עקרונות היישורת הייחודיים של אחד מהזרמים החדשים והמלהיבים ביותר ליוגה כיום בעולם. בפרק זה, אמשיך ואתאר ביתר פירוט את הרעיונות המרכזיים של השיוויזם הקשמירי (המכונה בפי העם "טנטרה") ואת תפיסת העולם הייחודית ביחס למושגי יסוד כגון תשוקה וחופש, העומדים במרכז ההגות במזרח.

פתחתי את חלקו הראשון של המאמר בסיפורי האישי, המתאר את הרקע שקדם לתהליך שבסופו הפכתי ל-"מורה ליוגה". לא אלאה את הקוראים ואחזור על הסיפור כולו, אך חשוב לי להדגיש שאל עולם היוגה לא הגעתי לאחר בירור מעמיק והחלטה מושכלת כחלק מתכנון קריירה מדוקדק אלא "התגלגלגתי" אליו לאחר שעזבתי את עולם העסקים בו בניתי לעצמי שֶם ומעמד במשך שנים רבות. מאוחר יותר למדתי, שהסיפור האישי שלי תואם במידה רבה את סיפורם של היוגים הראשונים שמהם ליקט פטנג'לי את הטקסט המכונה "יוגה סוּטְרָה" ועליו מבוססים שיעורי היוגה (גם בעולם המערבי) עד עצם ימים אלה.

היה זה פרופסור בן עמי שרפשטיין בספרו "הפילוסופים כבני אדם" , שהאיר את עינינו לזיקה שבין ההיסטוריה ונסיבות חייו של אדם לבין הרעיונות אותם הוא מעלה על הכתב. הפרופ' טוען ומוכיח שהיחס שבין הפילוסופיה וניסיון החיים של הפילוסוף משמעותי להבנת הגותו במידה בלתי מבוטלת.

אם כן, מי היו היוגים הראשונים ? מה היה התהליך שגרם להם לפתח את תורתם ה-"מהפכנית" וכיצד הגיעו לתובנות הייחודיות המתוארות ב- "יוגה סוטרה" של פטנג'לי ?

חוקרים ממזרח וממערב מתקשים להצביע על המועד המדויק של הולדת המסורת היוגית, אך רבים מהם משערים שהדבר התרחש במהלך תקופה בה שלטו ללא עוררין בעמק הגנגס "חוקי מַנוּ" והכתבים המכונים "וֶודוֹת". מדובר בתהליך מקביל (פחות או יותר) לזה שהתרחש באגן הים התיכון בו שבטים נודדים התיישבו על אדמות קבע והתחילו לעסוק בחקלאות. כך נוצר הצורך להתאגד לציוויליזציה המבוססת על חוקים משותפים המסדירים את אורח החיים המקובל. בהדרגה, נוצרו המאפיינים הבסיסיים של התרבות המכונה בפינו – "הודית". בין השאר הוגדרו המעמדות, היחס לאל, חוקים הקשורים למבנה החברה, יחסי רכוש, נישואין וכיו"ב.

על הרקע הזה קמה קבוצה של אנשים שהחליטה שהחיים כעובדי אדמה בתוך מסגרת נוקשה של חוקים ואמונות איננה מתאימה להם. מדובר היה בקבוצות של גברים, שעזבו את משפחותיהם, נשותיהם וילדיהם ויצאו להתבודד ביער. למעשה, היו אלה היוגים הראשונים...

כאמור, עזבו היוגים את עולם החומר ופנו אל היער. חשוב להבין שזהו איננו רק תהליך "נפשי" אלא גם ובעיקר תהליך פיזי. היער - מקום האפשרויות הבלתי מוגבלות, בו ניתן להתחבר אל הטבע הראשוני ללא חוקים או ציוויים. היער – בו אין צורך לעסוק בחומריות שאפיינה את עבודת האדמה הסיזיפית בה עסקו כל חייהם. היער – בו ניתן להתבודד, לצום ולמדוט ללא הפרעה במשך שעות, ימים ואפילו שנים היווה את ביתם החדש של היוגים. ביער פותחו מושגים כגון קיוואליה (לְבַדִיוּת), פראטיהארה (כינוס החושים), סמהדי (מדיטציה) וכן הלאה. ביער הצליחו היוגים לעבור מעולם החומר השברירי וההפכפך לעולם הרוח הנצחי והיציב. ביער התאפשר לראשונה ליוגים להגיע לשחרור (מוֹקשָה) מהנוקשות המצמיתה שאפיינה את שגרת חייהם בשדות האורז.

קריאה של ה-"יוגה סוטרה" על רקע תולדות חייהם של היוגים מאפשרת הבנה עמוקה של הגותם. במידה רבה, היוגים מרדו בעולם התרבותי ופיתחו תורה מהפכנית ולכן נקראים עד עצם היום הזה גם "פנדו" (בהודית "משוגע"). היוגים שילמו על חירותם בבדידות וניתוק מהחברה התרבותית של אותה תקופה מכורח ו/או מרצון וזכו ב-"הארה" רוחנית.

בדיעבד הבנתי, שסיפורי האישי מקביל במידה רבה לתהליך אותו עברו היוגים הקדמונים. גם אני החלטתי לפרוש מן העולם (מרצון או מחוסר בררה – מה לעזעזל ההבדל ?) ולצאת לגלוּת רוחנית. גם אני התאכזבתי מעולם העסקים התחרותי, המשוּפע בחוקים עסקיים ומגבלות כלכליות ובחרתי לפרוש אל ארץ הרוח בה האפשרויות באמת בלתי מוגבלות. גם אני בחרתי למדוט, לעצום עיניים ולפוש בשבילי האוניברסיטה (ה-"יער" המודרני) כמו היוגים הקדמונים. רק בשלב מאוחר יותר המשכתי ללימוד שיטתי של התורה היוגית במסגרת קורס מורים ליוגה. תמיד טענתי בפני חברי שלא בחרתי באורח החיים היוגי לאחר בירור מעמיק ולימוד של החוכמה העתיקה ויתרונותיה אלא שפשוט "מצאתי את עצמי" שם כי זאת הייתה הגישה שתאמה ביותר את הלך הרוח שלי באותה התקופה...

 

מצאתי לנכון לספר לכם את כל הסיפור הארוך הזה כדי לתאר את הרקע המסביר מדוע הפגישה שלי עם הפילוסופיה של האנוסארה הכתה אותי בתדהמה. מצאתי גישה שונה לחלוטין מזאת של היוגים שפרשו אל היער ויחד עם זאת לא פחות אינטליגנטית ומעוררת השראה. במאמרים הקודמים, סיפרתי את הרקע של הפילוסופיה הטנטרית ותיארתי את עקרונות היישורת והתנועה של האנוסארה יוגה. אמנם אני מודה שהגעתי אל האנוסארה בעקבות חוויוֹת והכוונות גוּפניות ולא ידעתי דבר וחצי דבר על הרקע הפילוסופי של השיטה, אך יחד עם זאת, הסיבה שאני נשאר באנוסארה היא הגישה הרעיונית העומדת בבסיס התרגול. באתי בגלל התרגול ונשארתי בגלל הפילוסופיה. בפרקים הקודמים, כבר נתתי רקע לקוראים ואני ממליץ לחזור ולקרוא אותם אם טרם הזדמן לכם לעשות זאת, אבל עכשיו ברשותכם, אני מעוניין לצלול עמוק יותר אל תוך נבכי הפילוסופיה:

לא הרבה ידוע על מקורו של השיוויזם הקשמירי, המכונה כיום ברחבי העולם "טנטרה". בין השאר, משום שהחקירה המערבית של פילוסופיה זו התחילה להתבצע רק לפני שנים ספורות ע"י קומץ חוקרים מארצות הברית. התקופה המדויקת בה אנו מבחינים בניצני הטנטרה איננה ניתנת להגדרה במדויק עקב העובדה שנהוג היה לשמור תורה זו בסודי סודות. מספיק לעיין ברפרוף ב-"חוקי מנו", ב-"וודות", ב-"אוּפַנישָדוֹת" או ב-"יוגה סוטרה" כדי להבין מדוע. הטנטרה חותרת תחת כולן ובה בעת מחבקת ומכילה פילוסופיות אלה. קל להבין מדוע שמרו חסידי הטנטרה תורה זו מפני הקונצנזוס ובוודאי על רקע הודו השמרנית והסגפנית של אותה תקופה.

האנשים שפיתחו את הטנטרה היו שונים בתכלית השינוי מאותם עובדי אדמה שכרעו תחת נטל מערכת החוקים בעמק הגנגס עד שנאלצו לעזוב את ביתם ולעבור ליער. היו אלה בעלי משפחות מבוססים שרצו להמשיך את החיים ה- "ארציים" אך יחד עם זאת לא לוותר על חיי הרוח ואף לזכות בהארה. הרעיון הכללי העומד בבסיס הטנטרה הוא שיש להמשיך לחיות חיים "חומריים" אשר חשיבותם איננה נופלת מהחיים ה-"רוחניים". הרוח והחומר "ארוגים" אלה באלה וזהו אף אחד מהפירושים של המילה "טנטרה" בסנסקריט. אם ברצונך לחיות חיים רוחניים, אין צורך להתנתק מהגשמיות אלא ניתן לחיות את שניהם זה לצד זה מכיוון שהעולם הגשמי הוא ביטוי של העולם הרוחני ושניהם למעשה צדדים שונים של אותו דבר. זוהי כאמור פילוסופיה נון-דואליסטית המאפשרת לבחור את הטוב מכל העולמות.

באותו אופן, מתייחסת הטנטרה גם לתשוקה. עפ"י היוגה הקלאסית וגם עפ"י הבודהיזם שפותח מאוחר יותר, התשוקה היא המקור העיקרי לסבל בחיינו (ר"ע ארבע האמיתות הנאצלות) , אך בטנטרה, התשוקה היא שורש הפיתרון לכל בעיותנו. ללא תשוקה אין חיים וללא חיים אין התפתחות רוחנית. ולכן, עלינו להתמיד ולמלא את תשוקותינו ולא לוותר עליהן בשום פנים ואופן מכיוון שהן  המפתח להארה. אמנם הדרך למימושן של התשוקות עשויה להיות רצופה במהמורות אך ראוי להפנים את העובדה שזהו תהליך חיובי מכיוון שבמהלכו אנו מפתחים את המודעות שלנו לחסרונות וליתרונות הנחוצים לנו (יחד) על מנת לתפקד בצורה "מושלמת". העדר תשוקה בעוצמה מניחה את הדעת היא הבעיה העיקרית שלנו. אנו צריכים לגייס כוחות פנימיים, לאסוף את עצמנו עד כמה שיותר על מנת להגביר ולהעמיק את התשוקה שלנו לחיים מלאים ומספקים.

 

הטנטרה גורסת שהמחזוריות בטבע היא חלק בלתי נפרד מהקיום הקוסמולוגי של העולם. בניגוד לאידיאל הנצח אליו שואפים היוגים במסורת הקלאסית, סבורים חסידי הטנטרה שפעימות היקום הן המאפיין החשוב ביותר של הרוח האלוהית (המכונה בפיהם- שיווה). יצירה, הישארות (זמנית) והעלמות (דעיכה) הן טבע העולם ומי שמתנגד לגורלו "זוכה" בסבל ואומללות. הפילוסופיה הטנטרית לועגת למנהגם המשונה של היוגים לצום, לעצור את הנשימה ולתרגל מדיטציה על מנת לגעת בנצח (הרוחני) וטוענת שאלה ניסיונות שווא. לדידם של חסידי השיוויזם הקשמירי- הנצח מתקיים באמצעות מחזוריות אלוהית המתממשת בחיים הגשמיים בכל רגע ורגע. (וכן, אני מודה שצריך לקרוא את המשפט הזה כמה פעמים בכדי להבינו...)

 

גם מושגים נוספים מתחום ההגות המזרחית "מטופלים" באותו אופן ע"י הפילוסופים של הטנטרה עד שלעיתים נדמה שה-"ספורט" הלאומי שם הוא לקחת את אותם מונחים מסורתיים-קלאסיים ולהעמיד אותם על הראש. בשורות הבאות אנסה להראות בקצרה איך ניתן לפרש פירוש טנטרי כמה מונחים מפורסמים לעומת הפירוש הרווח במסורת הקלאסית. חשוב לי להדגיש שהמפרשים הטנטרים סברו שהטקסטים הקלאסיים אינם שגויים אלא שמדובר במפתחות מוצפנים שפוענחו בצורה שגויה לאורך השנים. משימתו של תלמיד חכם הנה לפרש כתבים אלה בצורה נכונה וראויה. להלן הדוגמאות:

 

בעוד חופש הוא "ה"-מטרה של רוב התורות המזרחיות ומשאת נפשם של מיליוני אנשים המחפשים את דרכם ברחבי העולם, טוענת הטנטרה שזהו איננו יעד שניתן או צריך לשאוף אליו כלל וכלל... חכמי הטנטרה טענו שכולנו חופשיים אך לא כולם מודעים לכך. הטנטרה סבורה שתמיד יש לנו יכולת לבחור גם אם זה לא נראה מיד על פני השטח. איננו משיגים חופש באמצעות תרגול היוגה מכיוון שאנחנו כבר חופשיים. שומה עלינו להכיר, לדעת ולפעול עפ"י עובדה זו בכל האמצעים העומדים לרשותנו. הדרך הטובה ביותר לתרגל חופש -  הנה לבצע בחירות "מגבילות" ולהתחייב אליהן גם במצבים מאתגרים. להגביל ולכבול את עצמנו היא הדרך הטובה ביותר לבטא את החופש שלנו. אם התחייבתי למשהו – זה קודם כל ביטוי לכך שהנני אדם חופשי וליכולת שלי לבחור. ללא גבולות (שאקטי) לא נוכל לחוות את החופש התיאורטי (שיווה) וכך, התחייבות ובחירה מעשית הופכת בטנטרה להיות הביטוי האולטימטיבי לחופש מוחלט !

 

בפרשנות הקלאסית ליוגה סוטרה, "כוחות על" מושגים לאחר תרגולי יוגה ארוכים הכוללים, טיהור (פיזי ומחשבתי) מדיטציה ועליה לדרגה רוחנית גבוהה תוך זניחת החיים החומריים והרכוש. הכוחות היוגיים הם "על טבעיים" ומאפשרים חיי נצח, ריחוף באוויר ועוד. עפ"י הטנטרה, כוחות אלה כבר נמצאים בכל אחד ואחד מאיתנו והם חלק בלתי נפרד מהטבע שלנו. למעשה ירדנו לעולם מושלמים. "כוחות העל" הם נקודת ההתחלה ולא המטרה הסופית. משימתנו היא לחוות עונג, לחגוג את עצם היותנו מושלמים, להיות מאושרים ולבטא זאת באמצעות מעורבות הולכת וגוברת בחיים על פני האדמה. השחרור מושג דרך החיים ולא באמצעות התנתקות מהם (כדוגמת היוגים ביער).כדי לדעת את עצמנו, עלינו ליצור וריאציות שונות של עצמנו, לפעול בכיוונים שונים ובדרכים מנוגדות, להכניס את אלמנט ה- "שאקטי" לחיינו. מטרת התרגול הפיזי איננה להשיג (הארה/חופש) או להתקדם בסולם הערכים הרוחני אלא להבין ולחוות את טבענו האמיתי. ראוי להכיר בכך שהדרך לחוייה של שלמות תמיד עוברת דרך חוויה של חוסר שלמות.

 

הארה איננה יעד אלא מצב מתמשך הקיים בכל אחד ואחד מאיתנו. כולנו מוארים מעצם טבענו ואף יכולים לחוות זאת בקלות בכל רגע ורגע. הטנטרה מעודדת אותנו להיות מחוברים יותר אל החוויות הללו הכוללות אהבה, שמחה, רוגע שלווה וכל רגש העולה בנו. כל חוויה היא הארה . כמובן שלחוויות שליליות יש תפקיד – הן "מאירות" ומדגישות את החוויות החיוביות שהיינו רוצים בקיומן ומסמנות את היעדים שלנו בחיים. בכל פעם שמשהו רע קורה לי, אני יכול לשוב ולחזק את רצוני בחוויה מתקנת ולעשות כל שביכולתי על מנת להפיק גם ממנה את המיטב. על פי הטנטרה, העולם לא שם בדרכך מכשולים ובעיות אלא אך ורק אתגרים וסימנים. בניגוד לפטנג'לי המטיף להתקדם למימד טרנסדנטי של "מעבר לצמדי הניגודים" (או בשפתו של ניטשה – "מעבר לטוב ולרע"), סבורה הטנטרה שכל החוויות- כבודן במקומן מונח ואין צורך להתגבר עליהן או לעלות למימד גבוה יותר. הטנטרה היא פילוסופיה "מאשרת חיים" (Life Affirming) העומדת בניגוד גמור לגישתם של היוגים ה- "קלאסיים" שפרשו למעשה מן החיים לעולם ש-"כולו טוב" ( ניטשה כינה עולם זה בלעג "הצללים החיוורים של המציאות").

 

לחיים אין מטרה, החיים הם היצירה הנפלאה של "שאקטי" בת זוגו של שיווה שנולדה מתוך פיו על מנת לבטא את עצם קיומו הנהדר (ראה את חלקו הראשון של המאמר). שאקטי היא היכולת לשמוח במה שיש ! תמיד עלינו לזכור שאין לאן להגיע או לשאוף... או בשפתם של הנחמנים (מברסלב): "נולדת- הרווחת !" כמאמר הסטיקר. המטרה בחיים היא התהליך (ואני בהחלט מודע לסתירה לכאורה שיש במשפט זה). הכוונה היא, שאם אין לאן להגיע ואין טעם ללכת "מעבר לחיים" , ראוי שנהנה מהדרך (מזכיר קצת טאואיזם... נדמה לי שאם היוגה הקלאסית מזכירה קצת קונפוציוניזם, הטנטרה מתנגדת לה כדוגמת משנתו החתרנית של לאו צ'ה). רגשות הם מתנה. מחשבות הם מתנה. לחיות זאת מתנה נפלאה ועלינו ללמוד כיצד להעריך את מה שנפל בחלקנו במקום לנסות לברוח מכאן אחוזי אימה לעולם הצללים והדמיונות המנותק מהמציאות. "סט-צ'יט-אננדה" היא טעם החיים: מודעות לעובדה שאנו עשויים ממולקלות של חיים, שמחה והנאה. המצב הטבעי איננו מצב של עצירת מחשבות (סמהדי) והתכנסות פנימה (פרטיהארה) במובן הקלאסי אלא מצב של זרימה וחיבור. היוגה – היא תהליך של יצירת חיבורים בין אנשים, חיבור ביני לבין המחשבות והרגשות שלי, חיבור לדברים שגדולים ממני על מנת לינוק מהם עוצמה (מדוייק יותר לומר – ללמוד מהם על היכולות האדירות הטמונות בי). החיבור הוא הדרך שלנו ליצור מעורבות ומחוייבות עמוקה יותר לחיים ולעולם על מנת לבטא את החופש שלנו. הרוע, השקר והחושך (החשובים לכשלעצמם) מייצגים תמיד העדר חיבור. כאשר החיבור מיטבי, השלילי נעלם.

החיבור החשוב והקשה ביותר הוא אל בני האדם, אל הקהילה. במקום לעצום עיניים ולהתכנס, יש ללמוד להשתמש בחושים ובכישורים העומדים לרשותנו בצורה מיטבית על מנת ליצור חיבורים אל הקהילה שמסביבנו ואל הקהילה שבתוכנו. באנוסארה אנו מתרגלים בקהילה, ומחזקים אחד את השני תוך הכרה בחשיבות השוני שבינינו, התורם גם הוא לחגיגה הגדולה המכונה "חיים". אנו חלק בלתי נפרד מהקהילה שאנו בוחרים לחיות בה.

(באנגלית זה נשמע טוב יותר : You are the company you choose"").

הערה: בניגוד לדעתם של אנשים רבים העוסקים בניאו-טנטרה, מטרת חיינו איננה סקס. הסקס הוא דוגמא מצויינת להמחשה של "מטרת החיים" או יותר נכון להמחשה של הדרך או התהליך שעלינו לעבור במהלך חיינו. הסקס מייצג את  הזהות בין מה ש-"צריך" לבין מה ש-"כדאי", ההקבלה הנהדרת בין "חובה" ל- "הנאה". וכך, באופן טבעי- הסקס הוא מכשיר, כלי ליצירת הדור הבא. יכולת "טכנית" ליצירת המשכיות הכרחית של הגזע. כך זה אצל רוב בעלי החיים. בא הטבע ויצר אצל בני האדם הנאה עצומה מאותו "כלי" ודרך מודעוּת (וזה איננו כך אצל בעלי חיים בעלי מודעות נחותה משלנו) הפך כלי של "חובה" לעונג אדיר ואין-סופי במהלך מרבית חיינו. הטבע מראה לנו שאם כבר חייבים להמשיך את הדור הבא ממילא, למה שלא נעשה את זה באמצעות חגיגה והנאה ?

אמונה היא המקום בו אנו בוחרים "לשים את ליבנו". אמון פירושו הבנה שהעולם "מסדר" את העניינים תמיד לטובתנו גם בזמנים קשים או במצבים של אי ודאות. אמון פירושו, שלנו עצמנו, יש את היכולת להתמודד עם כל מה שנקרא בדרכנו. מתוך כך טוענת הטנטרה, שאמון בעולם ואמון בעצמנו אלה שני צדדים של אותו מטבע הנמצא במרכז היקום. מוקד ההתרחשות הוא "אני" ולא בעולמות העליונים. אם העולם אין-סופי בגודלו וללא גבולות (גם בעיני המדענים), מה טבעי יותר מאשר להגדיר אותי כמרכזו ?

 

כמטאפורה לפרשנות המפורסמת למשפטו של פטנג'לי בפתיחה של ה- "יוגה סוטרה", החיים על פי האנוסארה, משולים לאוקיאנוס ענק בו נעים הגלים ללא הרף. חלקם קטנים וחלקם צונאמי (ברוח הימים האלה). את האוקיאנוס הזה לא ניתן להשקיט או לעצור וגם לא צריך... הרעיון הכללי של תרגול האנוסארה, המבוסס על מסורת הטנטרה, הוא לגלוש על גלי החיים. לקחת גלשן מאיזה חבר (בהשאלה), לעמוד עליו ולהתחיל לגלוש ! ללמוד ליהנות מהעליות ואף יותר, מהמורדות של החיים. יש להכיר בכך שאנו נמצאים בסביבה דינאמית ומשתנה ולפעול בהתאם בכל רגע ורגע. במקום לעצום עיניים ולנסות להשקיט או לעצור את הגלים – פשוט נסו לגלוש עליהם ! היוגי הקלאסי משול על פי פרשנות זו לאדם העומד בלב ים, מסביבו גלי ענק, הסוגר את עיניו, אוטם את אוזניו, קופא על מקומו ומדמיין שהעולם עצר מלכת רק מכיוון שמחשבותיו נעצרו. לא קשה לראות את האבסורד העומד בבסיס התפישה שניתן וצריך לעצור את גלי המחשבה כפי שמתואר בפירוש הקלאסי של היוגה-סוטרה. עפ"י המסורת הטנטרית, היוגי הקלאסי משול לאדם מפוחד ומאוכזב, נוקשה ומלא סייגים העומד קפוא במרכזו של אוקיאנוס החיים ומנסה להימלט אל ה-"עולם שמעבר" על ידי תרגול רוחני נבוב אך ללא הועיל (הרי שבסופו של דבר גם ביער יש חיות רעות וצריך להתקיים ממשהו...). האלטרנטיבה הטנטרית היא לתרגל גמישות מחשבתית וגופנית, לשכלל כישורי גוף ונפש על מנת להתנהל טוב יותר מול האתגרים הרבים שמעמידים לנו החיים ובעיקר – לחגוג את עצם קיומנו כבני אדם !