יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
אימון היוגה  /   אימון
יומן יוגה - יוגה וספורט  |  נילי לנדסמן
יומן יוגה הוא טור אישי שיעסוק בהרהורים על החיים עם היוגה. הפעם לכבוד האולימפיאדה, על הקשר בין יוגה לספורט.

היש קונצנזוס גדול יותר בקרב מורים מדופלמים ליוגה מההבדל שאין לגשר עליו בין היוגה להתעמלות? אם לא נשמתם כראוי בשיעור, נתפשתם בקלקלתכם עת הלכתם שבי אחר האקרובאטיקה שבביצוע או התעקשתם לפרוץ את גבולות היכולת, אתם עלולים לחטוף על הראש ולהתבקש להפנים את משפט המחץ ש"יוגה זה לא התעמלות." המונח "התעמלות"  חובק לצורך העניין את כל ענפי הכושר הגופני, שבהם הדגש לכאורה הוא על עבודת הגוף כאשר יתר האספקטים של בן האנוש נשארים מחוץ לטווח ההתבוננות.


נעים לנו לחשוב שהיוגה נעלה. שהיא מקדשת את החיבור בין הגוף לנפש. ושהנפש אינה סובלת שמתעמרים בה, כל שכן הגוף, שזקוק לרגישות והתחשבות. "נו פיין נו גיין" נוהגים  להתל בתלמידיהם מורי אשנטגה ויניאסה כשהללו מקיזים את זיעתם, לסתותיהם חשוקות, על המזרונים, בעודם מפצירים בהם לתרגל תוך הימנעות מהסיפוק המזוכיסטי שמביא עימו מאמץ יתר.


לא צריך להיות אשטנגיסט כדי לחוות את ההתנגשות לכאורה שבין היוגה להתעמלות. גם בשיטת תרגול מרוסנת יותר כמו איינגר נדרש המורה לפרש עבור תלמידיו הנאנקים בתוך תנוחה מאתגרת את עיקרון ה"אהימסה", לפיו מצווה המתרגל היוגי להימנע מכל מעשה שיש בו אלימות ובראש ובראשונה כלפי עצמו.
את שורשי האלימות כלפי עצמך, אשר מוסווית לעיתים קרובות בנטייה לפעול באגרסיביות או בכמיהה לבחון גבולות, נוח לנו לטפול על אותם הרגלים שנקנו בשיעורי כושר גופני בתקופת התיכון ואימוני הספורט או הכושר חיילי, שעליהם פיקחו מדריכים צמאי  הישגים, אשר משימת חייהם הייתה למגר את ה"עצלות" ה"פינוק" ו"הנרפות" ולהקנות את המוטו (הלא בלתי יוגי, אגב) של נפש בריאה בגוף בריא.


אלא שההבדלים בין היוגה להתעמלות אינם ברורים וחד משמעים כל כך. והראיה: פציעות גופניות הן מנת חלקם של מתרגלים אדוקים בדיוק כמו שהן לחם חוקם של ספורטאים. על מנת להתקדם ולהשתפר בשני התחומים, נדרשים המתרגלים והמתעמלים לחשל את נפשם וגופם. אפשר לנהל פולמוס אינסופי ועתיר דקויות בסוגיית ההבחנה בין "כאב רע" שמשמש כנורת אזהרה לבין "כאב טוב" שמקורו בהפעלת שרירים ומפרקים שזועקים מחוסר שימוש, אבל אפילו בקרב מורים רבי מוניטין, המטיפים לתרגול יוגי מתחשב, קשוב וסובלני, תמצאו  כאלה שיתוודו ברגע של כנות על פציעות חמורות שנגרמו להם בשל אמביציית נעורים, דחף להשוויץ ביכולתם או התעקשות להיכנס לתנוחה ולשהות בה על אף שגופם השמיע מחאה קולנית.


קל מדי לנופף בתיעוב בנטייה המערבית לקרוע את עצמך על המזרן ולרומם את חוכמת המזרח היוגית הגורסת כי יש להניח לדברים לקרות בזמן שלהם מבלי לדחוק בעצמך. אולם הזלזול באמביציה ובתשוקה להתגאות בהישגיך היא מפלטם של המתנשאים אלה הן תכונות אנושיות שצריך ללמוד לעבוד עימן ולא להתכחש להן.  גם מורים נאורים בעיני עצמם דוחקים בתלמידים להעז ולהרחיק לכת על אף שאלה טוענים כי אינם מסוגלים כי לא תמיד אנחנו מודעים ליכולות שטמונות בנו. מה ההבדל בין ניסיונות ההמרצה הללו לשיחות המוטיבציה שהרביצו בי מאמנת נבחרת ההתעמלות-קרקע-מכשירים של ילדותי ומאמן נבחרת השחייה הקשוח של נעורי.


ביוגה, בדיוק כמו בספורט, כבר יצא לי לשמוע בשיחות פרטיות, בהן נחסך מהמורים הצורך להפגין פאסון רוחני, את הקביעה הלא בלתי הגיונית ותכליתית, שהכאבים הינם חלק בלתי נפרד מכל אימון גופני, לא משנה אם זו יוגה, ריצה או שחייה. לא בכדי היכולת לשאת את כאביך בגבורה ולא לטפח סביבם הילה, מתחברת ממש מעולה עם משטר אימונים אינטנסיבי ונחוש. גם הטענה שההאתה יוגה כפי שאנו מכירים אותה במערב, ניזונה רבות מתרגילי ההתעמלות שהיו חיילי האימפריה הבריטית מבצעים לעיני נתיניהם ההודים, חוברת בטבעיות אל הקונספט הרוחני-קיומי שלפיו המגבלות הן "בראש יותר מאשר בגוף".
מי מאיתנו לא התנסה בתובנה המלהיבה הזאת, כאשר חש בבירור במהלך אימון כי אזלו כוחותיו וכי גופו אינו מציית לו וכעבור מספר דקות ונשימות עמוקות חלפה לה התחושה ואת מקומה תפסו כוחות מחודשים ואותה העתרות גופנית מופלאה שמצפה מעברו האחר של סף הייאוש?


באזור הדמדומים הזה שבו מתאמנים בני אנוש חדורי תשוקה להרחיב ולהעמיק את טווח יכולותיהם הנפשיות, הרוחניות והגופניות, התרגול הופך לא אחת למאבק להתעלות מעל התנגדויות. ולפעמים המניע למאבק הזה היא הזדהות. אותה מחשבה שהעובדה שאנו מסוגלים לבצע תנוחה מסובכת ותובענית טוב יותר מתלמידנו או עמיתנו מעידה עלינו.


ולמה שנרצה בכלל לבצע מהלכים מסובכים כאלה? הלא טיב האימון היוגי אינו תלוי ביכולתנו האקרובטית, האין זאת? אקרובאטיקה היא התעמלות ויוגה היא היכולת לתרגל את התנוחה בדייקנות ובהבנה. אבל הלא אקרובאטיקה מבוססת אף היא על יכולות של תשומת לב, ריכוז, דיוק ושוויון נפש. והרוח? היא הלא מתחזקת ומתעצמת כתוצאה מאימונים מפרכים. והנפש, היא הלא יודעת להעריך את הסיפוק שבהתגברות על מכשולים, אמיתיים ומדומים?
כמה אנשים באמת מתרגלים יוגה בסגנון פשוט, מינימליסטי וצנוע, נינוח וחף מהזדהות, כשכל הווייתם נתונה אך ורק לתחזוקת גופם? והאם זה באמת מה שהופך אותם (לא רק בעיני עצמם) למתרגלי יוגה אמיתיים יותר או שצורת האימון שלהם נגזרת מאופיים.


הסצינה היוגית של שנות ה-2000, כך נדמה לעיתים, מתחלקת לאלה שקובעים מהו תרגול יוגה אמיתי ומהי התעמלות לשמה ולאלה שפשוט עסוקים בשלהם מבלי להתיימר ולקבוע מה נאמן למסורת פחות או יותר. מאחר ואיש מאיתנו (למעט, אולי, יחידי סגולה) לא הגיע לתרגול היוגה כשהוא חף מהתנסויות במסורות של אימון גופני מערבי, יהיה זה לא מאוד אינטליגנטי  להכריז על חציצה שרירותית ואפריורית בין היוגה לספורט ולהשמיץ את הדחף לדחוק בעצמך על מנת לפאר את חידוד ההקשבה לגופך. האין היוגה מלמדת אותנו את היכולת לעבוד עם ניגודים מרתקים ולהעדיף את המשותף על המפריד?
     

נילי לנדסמן,סופרת ועיתונאית, מלמדת בסטודיו ליוגה בגן החשמל goyoga.co.il