יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
אימון היוגה  /   אימון
יוגה – קאלא  |  מיטל עובד
מיטל עובד, רקדנית שמצאה את החלק המשלים לעולם המחול ביוגה, כותבת על היכולת לבטא יצירתיות באימון יוגה.

מגיל שלוש אני רוקדת.
אמא שלי מספרת שכשהייתי בת שנה וקצת היתה לנו בבית מכונת כביסה ישנה, שכשהיא היתה סוחטת היא הייתה זזה ומרעידה את כל הבית ברעש גדול, ואני אהבתי לרקוד לצלילי הסחיטה שלה...
המחול היה בשבילי חלק בלתי נפרד מהחיים במשך שנים רבות, ועדיין, אבל בשלב מסוים הרגשתי שמשהו חסר שם, משהו לא לגמרי סיפק לי את מה שהזדקקתי לו.
עולם המחול רווי ביצר תחרותי, בדידקטיות ובדיוק, בחוש ביקורת בלתי מרוסן. זה היתרון הגדול של העולם הזה, ומן הסתם הוא מצריך סוג כזה של התייחסות, מעצם היותו אמנות מהסוג שמכוון אל הבחוץ.
באיזשהו מקום הרגשתי שההתעסקות הבלתי פוסקת במה שנראה מבחוץ לא מתיישבת יותר עם מה שמרגיש לי בפנים, ואולי גם לא כל הזמן, אולי רק חלק ממנו.
ואז יום אחד גיליתי את היוגה. זה היה השילוב האופטימאלי מבחינתי.
כמי שאוהבת את העבודה עם הגוף, את ההתעסקות הפיזית, תרגול היוגה נתן לי מענה מצוין לאספקט הזה, בתוספת מרככת של "עשו לגוף שלכם מה שמרגיש לכם טוב מבפנים, ולא רק מה שאתם חושבים שככה צריך להיראות התרגול כלפי חוץ". 
מצאתי את הזיווג המושלם בין גוף ונפש, בין להימתח ולהתחזק לבין להרגיש עם זה טוב ובריא ונכון. ובתור רקדנית שלא מסתפקת בתרגול פשוט ושטחי של הפן הפיזי, חיפשתי כל הזמן לרדת עוד לעובי הקורה ולמצוא שם אתגרים פיזיים, שמתוכם אוכל גם לחפש את השקט הנפשי בתוך העבודה הפיזית.
ועם כל זאת, עדיין אי אפשר לנתק ממני את האהבה למחול, ואני מכניסה אותה לתוך התרגולים האישיים שלי ולתוך השיעורים שאני מעבירה. מצאתי דרך לשלב את שניהם, ולשמחתי מצאתי את המקום בו שני התחומים הללו משלימים עבורי האחד את השני. אני מביאה את הריקוד ליוגה שלי ואת היוגה אל הריקוד שלי, והרבה פעמים אני מקבלת מתלמידים שלי הערות שהתרגול של היוגה הרגיש להם מפעם לפעם כמו שיעור בלט. מן הסתם המורים שלי לבלט אולי לא היו מסכימים איתם, אבל אני בהחלט מבינה איפה הם מוצאים את ההקשר. 
לכן כשקראתי את ספרו של ב.ק.ס. איינגאר (אחד המורים הדגולים ליוגה) "עץ היוגה", והגעתי לפרק שבו הוא מדבר על יוגה-קאלא, לא יכולתי שלא להרגיש כאילו הוא כותב ישירות אלי. בודאי יש עוד רבים כמוני, בגלל הקשר ההולך ומתחזק של העולם הפיזי עם העולם המנטאלי, גוף ונפש, ונטייה של הרבה רקדנים למצוא ביוגה את החלק המשלים לעולם המחול.
הפירוש המילולי של המילה "קאלא" הוא אמנות, ואיינגאר נותן את צירוף המילים "יוגה-קאלא" במשמעות של אמנות אלוהית, עליונה. אמנות שנמצאת במגע גם עם המישורים הפנימיים של ההוויה. אמנות שמבשרת טוב. הוא כותב שם: "יוגה ידועה כמעט לכל  כפילוסופיה או כדרך, אבל רק מעטים יודעים שיוגה היא גם אמנות", ועוד "על היוגי והאמן גם יחד לכבד את הגוף. ללא צורה ודמות, ללא חן וללא עוצמה, לא ניתן להיות לא יוגי ולא רקדן".
איינגאר עושה קישור ברור בין יוגה לבין ריקוד, ומדגיש את החשיבות של כל אחד מהתחומים ליצירת שילוב בעל משמעות:
"מה שנדרש הוא שילוב של בהוגא-קאלא..." (אמנות ללא עומק פנימי)"...עם יוגה-קאלא. כאשר יש רק בהוגה-קאלא, האמנות היא חושנית בלבד ואינה מרוממת, בעוד שיוגה–קאלא בלבד עשויה להיות מרוממת ומחמירה מכדי שתהיה בעלת ערך לחברה. כדי להניע, לחנך ולהעניק השראה לאנשים יש לשלב את שני מישורי האמנות האלה יחדיו... כך שהגוף בן התמותה יוכל ללגום מהנקטר של הנשמה בת האלמוות...".
בעודי קוראת את דפי הספר הזה, פתאום קיבלתי תשובה לקונפליקט תמידי שחוויתי עד היום בתרגול ולימוד היוגה: הביקורת העצמית על כך שאני מלמדת ומתרגלת עם דגש חזק מדיי על הפן היצירתי והחיצוני-יחסית לעולם היוגה, שמצריך מאיתנו, כפי שהבנתי זאת עד כה, הרבה יותר הסתכלות פנימה ודגש דווקא על עבודה נטולת חשיבות למה שנראה מבחוץ.
עכשיו, לאחר אינסוף שאלות עצמיות והתחבטויות, כמו באופן רשמי ניתנה לי לגיטימציה לחוויה שלי את היוגה כסוג של אמנות יצירתית.

מורה ליוגה ורקדנית. מלמדת במרכז ת"א. www.kalayoga.com