יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
חוכמת היוגה  /   חכמה
לפעמים קשה לי לשמור על איזון. יש לך עצה? (חלק שלישי) על יוגה, מוות ופטנג′לי.  |  יואב שמש
לפי ה′יוגה סוטרה של פַּטַנג′לי′ כולנו שרויים במצב של סבל, בין אם במודע או שלא במודע. אותו סבל מתקיים באמצעות חמש סיבות או חמישה מכאובים. המכאוב החמישי, אַבְּהִיניוֶוושָה, עוסק ביחס שלנו למוות. מה אומר על כך פטנג′לי?

Svarasavāhī viduşo ‘pi tathā rūdho ‘bhiniveśah

הרצון לחיים זורם מאליו, מושרש כך, אפילו אצל החכמים

(פטנג'לי, פרק II, סוטרה 9)

 

 
עבור רובנו נושא המוות מעלה שאלות ותהיות כבר בשלב הילדות או ההתבגרות, כאשר דמויות אהובות מוצאות את מותן או כשאנו תמהים מה נמצא מעבר לגבולות הלא-נודע. החידתיות בנושא זה - אין דומה לה, ואם כי חלקנו מעדיפים להתעלם מהמוות, עמוק בפנים כולנו שותפים לסקרנות, לתהיות, ולפחדים שהוא מעלה בתוכנו.
חלק שלישי ואחרון זה של המאמר, הוא גם האחרון בסדרת המאמרים על יוגה ומוות, שהתפרסמה באתר זה לפני אי-אילו חודשים.
 
בשני הפרקים הראשונים עסקתי ב'מכאובים' המוזכרים ב'יוגה סוטרה של פטנג'לי' (על מנת להבין מאמר זה לעמקו, אני ממליץ לקרוא את פרקיו הקודמים). אזכיר בקצרה את חמשת המכאובים, לפי סדר הופעתם בטקסט:
א.                                 AVIDYĀ – אי ידיעה
ב.                                  ASMITĀ – תחושת אני, אגו
ג.                                   RĀGA - השתוקקות, הצמדות
ד.                                  DVEŞA – סלידה, דחייה, שנאה
ה.                                 ABHINIVEŚA – רצון לחיות, פחד מן המוות
 
המילה 'אַבְּהִיניוֶוושָה' מתורגמת על-ידי פרשנים שונים בשני אופנים עיקריים. האחד, 'רצון לחיות עוד ועוד' /'תשוקה לחיים' והשני – 'פחד מן המוות'. ניתן לטעות ולחשוב שאין הבדל של ממש בין ההגדרות, אך אני מוצא שההבדל הוא עצום.
בפרק הקודם של המאמר, ציינתי את החשיבות של סדר הופעת הקְלֵשות (המכאובים). ראינו כי כל קְלֵשה נובעת מהקְלֵשה הקודמת לה. אבהיניוושה הנה הקְלֵשה האחרונה, הסמויה בין הקלשות, והיא נגזרת של שתי הקלשות הקודמות לה – השתוקקות וסלידה. אם נאמץ את התרגום הראשון, רצון לחיות עוד ועוד', הרי שמדובר בהשתוקקות, בעוד התרגום השני, 'פחד מן המוות', מצביע על סלידה. סוואמי סטיאננדה מסביר כי הקלשה קשורה באופן ישיר להיקשרות לגוף. ככל שההיקשרות פחותה, כן פוחת הפחד מן המוות.
תחת שאמשיך, כשם שעשיתי בפרקים הקודמים, את השיחה הדמיונית עם פטנג'לי, אני מעוניין לחשוף אתכם לפרשנויות של כמה מגדולי הפרשנים.
וִיָאסַה נחשב לפרשן הראשון ולגדול הפרשנים שפרשו את הסוטרות של פטנג'לי. בחיבורו 'יוגה בהאשיה' (Yoga Bhashya), הוא מתייחס לנושא המוות:
"התפילה העמוקה של כל יצור חי היא 'מי ייתן ולא אחדל מלהתקיים, מי ייתן ואחיה עוד ועוד'. סוג כזה של תפילה אינו יכול להופיע אצל יצור שלא חווה מוות," הוא כותב. "יתרה מכך, בעזרת הסוטרה הזו אנו יכולים להקיש על קיומן של לידות קודמות. הפחד מן המוות, הגלום ברעיון של חידלון העצמי, אשר אינו יכול להיות מבוטא בהמשגה, היקש או לימוד טקסטים, נישא כפוטנציאל אפילו אצל החרק שזה עתה נולד. פחד זה מעיד על כאב המוות הנחווה בגלגולים קודמים. הבור המוחלט והחכם אשר מבין את תחילתם וסופם של החיים, התנסו שניהם בכאב של המוות ולכן הם מגיבים באופן דומה."
סואמי האריהראננדה מרחיב את פרשנותו של ויאסה וטוען טענה מעניינת במיוחד, כי כל הפחדים שאני חווים הם אבהיניוושה, כלומר, כל הפחדים האחרים הם נגזרת של הפחד הראשוני, אשר מתייחס לגבול הסופי - גבול החיים.
סוואמי ונקטסאננדה (תלמידו של סוואמי שיוואננדה) טוען כי אנו נרתעים מהמוות בגלל בורות. הוא מכנה את האבהיניוושה כ"הצמדות מטורפת" וכ"הצמדות עיוורת" לחיים הפיסיים. הוא משתאה לנוכח העובדה כי בעולם בו המוות נראה על כל שעל, אנו לא מצליחים להתגבר על הפחדים, ממציאים תיאוריות על "העולם הבא" וכו'... משחק זה הוא פלא בעיניו.
בפילוסופיה המודרנית אנו יכולים למצוא לתרגום הראשון (רצון לחיות עוד ועוד) סימוכין במשנתו שלארתור שופנהאור. בספרו "העולם כרצון וכדימוי" (The World as Will and Representation,1819) שופנהאור כותב כי 'רצון' הוא הכח המניע את היקום, את העולם ואת האדם. רצונות והצורך להגיע לסיפוק הם המובילים את האדם להתפתחות, ומתחת לכל שכבות הפחד והרגשות השונים קיים כח מניע, ארכאי, הטבוע בבסיס קיומנו. זהו ה'רצון' העמוק ביותר, אם תרצו, מערכת ההפעלה שלנו, שכל מהותו התנגדות לחידלון ולהפסק החיים.
 
אם כך, מה גורם לנו להיאחז בחיים, לרצות לחיות עוד ועוד ולא להיכחד? האם זהו רק הפחד או שמא משהו נוסף טבוע בנו?
שאלה זו עניינה אותי במיוחד, ובמסגרת פרוייקט מיוחד חקרתי אותה דרך ראיונות עם אנשים שעברו חוויות על סף-מוות ובאמצעות קריאת עדויות רבות של אנשים שעברו מוות קליני וחזרו לחיים.
בחלק מהעדויות הופיע נושא הפחד, אך שוב ושוב נתקלתי בעדויות שחזרו על עצמן, לפיהן בחווית המוות עצמה (אצל אנשים שעברו מוות קליני) או בחווית סף-המוות, לא היה כלל פחד. תחת זאת באותם חלקיקי שניות אנשים מעידים שהרגישו התבהרות ותשוקה לחיים, חסרת פחד מן המוות. אלו שתי תחושות שונות בתכלית, הם אומרים.
אז מה טבוע עמוק יותר בתוככי נפשנו, הפחד למות או הרצון לחיות? נקודה למחשבה...
 
לקריאת המאמרים הקודמים של יואב שמש:

יואב שמש - מורה לויג'נאנה יוגה, קישור לאתר www.sunyoga.co.il
ניתן לכתוב שאלות ליואב בפורום.