יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
אימון היוגה  /   אימון
להתחבא באור היוגה  |  ליאת מנדל
בכל פעם שקשה לי, כשהחלטות חשובות עומדות על הפרק ואין לי מושג מה לעשות איתן. בין אם הפתרון עוד לא נגלה לי, או שעדיין אין לי אומץ להתגבר על פחד כלשהו ולפעול, או כשאני מבינה שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה ולא יכולה להאיץ בזה להתגבש…. אני מוצאת עצמי נמלטת אל אימון היוגה ומוצאת בו מחסה.

 

אם מישהו היה מראיין אותי ושואל: "אז מה את אוהבת ביוגה?"
הייתי נאלצת לענות: "בתור התחלה – הכל"  
אחרי שכיסיתי את זה, הייתי יכולה להתחיל לפרוט לכסף קטן יותר, אחד לאחד את מה שאני אוהבת.
 
אחד הדברים הנפלאים ביותר ביוגה עבורי, הוא הטקסטים המופלאים שעליהם היא נשענת, שמגבים בתוכן ובמבנה שלהם את הדרך המעשית.
 
ומתוך כל אותם טקסטים נפלאים, יש טקסט אחד מיוחד שכובש בכל פעם מחדש את ליבי בכנות שלו, בעדכניות שלו (על אף ותיקותו), ביכולתו לתאר את טבע האדם בדיוק גדול, וברלוונטיות שלו שחוצה תקופות ותרבויות.
 
ואחת לכמה זמן, אני שבה אליו ומתייחסת לרעיונות העמוקים שנידונים שם ומעניקים כ"כ הרבה השראה לחיי ולדרך התנהלותי בהם.
 
אני מדברת על הבהגווד גיטא אהובתי. 
ומתוך הטקסט הזה, שלפעמים מתחשק לי לעבור פסוק אחרי פסוק בו ולכתוב על כל אחד מהם מאמר בפני עצמו, היום אני בוחרת למקם את זכוכית המגדלת שלי על המשפט הזה:
 
"לכן, הו ארג'ונה, גדע בחרב הידע את הספק שבליבך, הבא מבערות, מצא מחסה ביוגה והילחם." (פרק 4 פסוק 42)
 
כמעט כל משפט ביצירה הזאת, מכיל בתוכו, פחות או יותר, את תמצית החיים: את אוסף המרכיבים שמרכיבים את החיים שלנו ועושים אותם למה שהם.
 
וכשאני מתבוננת על הפסוק הזה , אני מצליחה לראות את רשימת הנוכחות הקטנה שמרכיבה את חיי:
 
ספקות – יש
 בערות – הו כן, יש.
 שדה הקרב של ליבי – יש
 ידע, שכאשר אני מצליחה להיות מספיק צלולה כדי לראות, הוא מביא כ"כ הרבה שקט – יש.
 מלחמות פנימיות – ברוך השם יש.
 ויוגה – כן, תודה לאל, יש.
 
במיוחד חיפשתי את המשפט הזה, כי בזמן האחרון, מתחזקת בי תחושת מציאת המחסה ביוגה.
 
בכל פעם שקשה לי, כשהחלטות חשובות עומדות על הפרק ואין לי מושג מה לעשות איתן
 
בין אם הפתרון עוד לא נגלה לי, או שעדיין אין לי אומץ להתגבר על פחד כלשהו ולפעול, או כשאני מבינה שאני פשוט לא יודעת מה אני רוצה ולא יכולה להאיץ בזה להתגבש….
 
אני מוצאת עצמי נמלטת אל אימון היוגה ומוצאת בו מחסה, ונדהמת עד כמה למשפט הזה שציטטתי יש תקפות ומוחשות פיסית בתוך הגוף שלי.
 
זה לא שכל הספקות נעלמים ולכל הבעיות נמצאים פתרונים בזמן אימון היוגה (אם כי לפעמים גם זה קורה), אלא שפסק הזמן הזה במחשבות המבולבלות, הוא לפעמים הזמן היחיד שיש בו וודאות.
 
בזמן שאני לא מבינה כ"כ הרבה דברים בתוכי, על עצמי ועל העולם, כשאני מתרגלת, אני שם: ויש גוף, ונשימה, ומרחב ואלה החומרים שאיתם אני עובדת.
 
גם בימים שהגוף נוקשה, והנשימה מצומצמת והמרחב דחוק, יש מצב מסויים ועליו אני מתבוננת, איתו אני עובדת, בדיוק עם מה שיש.
 
ושם ברגעים האלה, אני עדיין לא יודעת הרבה דברים, אבל אני יודעת בוודאות שאני נמצאת במקום האידיאלי ביותר להיות בו כשלא יודעים מה לעשות
 
ופועלת את הפעולה היחידה שיש לפעול כשהמחשבה אינה בהירה והלך הרוח עכור – והוא לתפוס מחסה ביוגה: להיות במקום המתבונן.
 
ומתוך המקום המתבונן הזה, לפעמים עולה צלילות שמובילה לפיתרון ולפעמים, עולה פשוט חיוך מדובב שאומר: "אז את לא יודעת… אז מה?, אז את עוד לא מבינה.. אז מה?"
 
ופתאום "הרפיית המאמץ והתלכדות עם האינסוף" (סוטרה 2.47 - יוגה סוטרה של פטאנג'לי ) הופכת למן אמת פשוטה וחפה מרעש וצלצולים כשהיא יורדת ממרום הר הפטנג'לי וחיה אצלי בתוך הגוף המאוד אנושי הזה: השמח, העצוב, המתוסכל, המצליח הנכשל שלי

לבטח במובן הרפיית המאמץ שנושר ממני ולפעמים אפילו ברמת הלכידות בין כל המהלכים בחיי שנאספים לכדי הדרך שלי,
 
שמובילה אותי לאורך שנים, מעצבת אותי ומלמדת אותי איך לאפשר לי להיות מי שאני  – שהיא באמת ממש בסדר!

ומה שמדהים בדיוקו במשפט הזה, הוא שמציאת המחסה הזה כרוכה במלחמה – המלחמה להרפות.
 
הניסיון לחיות מתוך הרפיה הוא בפני עצמו עבודה קשה אבל הגילוי המפתיע ביותר עבורי, הוא שכאשר אני לומדת להילחם ולהתעקש על הדברים הנכונים, באופן פרדוקסלי, אני הרבה פחות נלחמת בכל שאר האספקטים של חיי ומתנהלת בהם מתוך חוסר מאבק והשלמה שהולכים וגוברים עם השנים.
 
במהלך כתיבת המאמר הזה נזכרתי במשפט מקסים שאמרה יהודית רביץ בסרט שנעשה עליה:
 
היא סיפרה איך פעם, כשהיתה צעירה, עם הרבה קונפליקטים וחוסר סיפוק בחייה הפרטיים, הבמה היתה בשבילה מנוחה.
 
והיא היתה נמלטת אליה כדי להתחבא באור הזרקורים ולנוח מהחיים ומההתמודדות איתם.
 
דווקא שם במקום החשוף ביותר, כשהיא לבד על במה מוארת עם עשרות פנים שמופנות אליה, שם היא היתה נחה.
 
ואולי זאת עוד דרך יפה להסביר את התחושה שאני ועוד מיליוני מתרגלים מרגישים כשהם מתאמנים:
 
תחושה שדווקא שם במקום החשוף והמתבונן, שלא מתיר לשום זיוף להתקיים בתוכנו – אפשר להתחבא באור ולנוח קצת מעצמנו.

ליאת מנדל. מורה ליוגה וצלמת.
עוסקת ביוגה כ- 7 שנים. מלמדת יוגה בקבוצות ובאופן פרטי, באיזור השרון והמרכז.
www.anandanow.com