יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
אימון היוגה  /   אימון
יוגה - הרפיית מאמץ  |  חן גורביץ
בתנוחת ההרפיה שוואסנה, ניתן לחוש ולהבין בבירור את המשמעות והמהות של הסוטרה. אבל מה קורה בזמן התרגול? מה קורה בחיים? שנים רבות של תרגול יוגה מהנה,מלמד ותובעני,מביאים אותי לחקור ולשתף בדבר היכולת העמוקה שלנו למצוא מקום פנימי עמוק ופשוט שבו אפשר פשוט לשהות,גם בזמן ששריר אחורי הירך צועק, או הבטן מתעייפת.

"הרפיית מאמץ התלכדות עם האינסוף,כך נעלמים צימדי הניגודים". - פטאנג'לי סוטרה 47-48 פרק II

בתנוחת ההרפיה שוואסנה, ניתן לחוש ולהבין בבירור את המשמעות והמהות של הסוטרה.
אבל מה קורה בזמן התרגול? מה קורה בחיים?
שנים רבות של תרגול מהנה,מלמד ותובעני,בוקר בוקר, מביאים אותי לחקור ולשתף בדבר היכולת העמוקה שלנו למצוא מקום פנימי עמוק ופשוט שבו אפשר פשוט לשהות,  גם בזמן ששריר אחורי הירך צועק, או הבטן מתעייפת.
מהו אותו מקום שבאמת ניתן לחוש שהגוף לגמרי נינוח גם בתנוחות מורכבות ובבאנדות מאתגרות?
בעבודה עם אנשים לעיתים זה נשמע כקלישאה- להגיד שוב ושוב להרפות, לזרום בעוד רואים שהאדם לא כך.על מנת להגיע למצב המתוק הזה, אנחנו נדרשים לשים את המינד, המחשב,
במצב תודעתי שבו אין ציפייה, אין מטרה,אין הישג, אין דחף, אין תרגול 
וכאילו אנו בכלל צפים עדין ברחם אימנו בידיעה עמוקה שהכל בסדר.
אנו אהובים ומושלמים בדיוק כפי שאנו.
להביא לשם את המינד, שבתפקידו הוא ביקורתי ופועל מתוך היקש ותגובה, זה מרחב מעניין שבו הגוף משחק את תפקידו ככלי, ולהניע אותו נכון והולם זה קל יחסית.
פיתוח האינטליגנציה הגופנית לנו, כאמני תנועה, זאת חוויה נפלאה שאני שואבת ממנה את כל מה שצריך בחיים. אבל לעיתים מרגישה מרומה.

הטקסטים הבטיחו דברים רבים למתרגל המסור ואפילו חיי נצח למי שיחפוץ. אבל את השלווה הבסיסית,אני מרגישה שפספסתי בדרך  בין הצריך האסור והדיוק.
זה ללא ספק האופן  בו אני תופסת את התרגול, ברור שהבעיה היא לא במקור.
 אבל השאלה הפתוחה הפרובוקטיבית אכן מעסיקה אותי. האם בתרגול=בחיים אנו באמת בחווית הרפיה?  גם בחיים מלאים כמורה ליוגה?דרך היוגה כוללת הרבה שליטה כקונטרול ושליטה כמסטר ובניהם, האם אני חופשייה?
מטרה ברורה שפטנגלי מציג בטקסט היא  "ציטה וריטי נירודהה" משמע הכלה של גלי המחשבה.לצערי מרגישה ששנות התרגול לא מביאות אותי להשקטה ,למרות כל שאר המתנות, אלא להפך-דווקא ההתעסקות בפרטים, אומנם שולחת את גלי ההכרה לבית הפנימי וממרכז אבל זה רק טריק, רק תיעול המחשב ואורך זמן לא מחזיק שלווה ברת קיימא בחיים,לפחות בשבילי ,זה לא שאני בסבל אבל התוצאות מעורפלות לתוך עולם חומרי שמשפיע גם הוא.
אחרי שהגוף וההכרה כבר מיומנים בתרגול, נעים לי לרחף במרחב העצמי בתוך התנוחה בלי להתרכז במאמץ בדבר זה או אחר ולכן הריק ,השקט,  מהיכן שהכל צץ ואליו הוא חוזר,
הופך להיות הבסיס.
וכמו תמיד ,המצב התודעתי ,הכוונה  היא זו שמשנה את התרגול,כי למתוח שריר ולכווץ את הגוף רק למען זה לא שווה לקום בבוקר. בעוד יצירת שלווה, החיבור אל האלה שבתוכנו  ומתוך זה לנוע נקבל בריאות,אנרגיה וחיות כביטוי למצב הפנימי המקודש.
הטקסטים אכן מזהירים מהמכשולים שבדרך ואחד מהקשים ואולי המתקדמים הם ההיאחזות בתרגול. מקור הרוח,החיות והשמחה של התרגול דורשים אחיזה, השתוקקות, גבולות, הגדרות שהם הפוכים למטרה עצמה.  יותר ויותר אני מגלה דרך השנים שדווקא תרגול מעודן מקדם.
כיוון שכאשר אנו מותחים שריר בצורה שגורמת לו לסוג של סבל, אפילו הקטן והעדין ביותר לאורך שנים הגוף ומערכת העצבים מתעצבנים. המסר שנשלח לאני המופלאה הזאת   שנקראת גוף, כאשר יש מתיחה חוזרת ונשנת במשך השנים היא, שכמו שאני זה לא טוב. שצריך לעשות וע"י זה ליצור מאמץ כדי להשיג משהו מתישהו ואם בכלל נצליח להשיג משהו בחיים ושכאב זה סממן להצלחה בתרגול. כאילו אנחנו בחדר כושר או בספורט הישגי אחר שבו שריר שורף ומרזה ומחבר למטרה כביכול.
האגו-שבפילוסופיה מוגדר האמקארה- אני הוא העושה,מקבל כאן קרקע מטופחת לגדול כי יש עושה!
יש מה לעשות ונוצרת התבוננות דואליסטית על החיים,
מה שאומר שבתכלס אולי אף פעם לא נגיע ושהדרך  היא העניין.  ובשבילי זה מדכא.
כי העשייה=האגו מקבלים את הכוח והדלק כל הזמן, בעוד האמונה והאהבה העצמית נדחקים בשביל איזשהיא מטרה מצחיקה שנקראת תנוחה יוגית. משמח ואולי נאיבי להאמין שבבסיס נחה אחדות.
תורת האדוויטה וונדטה כפי שלימדו הרבה מורים נפלאים כמו  פונג'הג'י (פאפא ג'י) ומורו רמנה מהרישי מורים על כך שהחופש כבר נמצא כאן,כל הזמן, בפנים ובחוץ כאחד. הכל אחד.
יש לנו את הזכות לבחור באיזה פילוסופיה להאמין על פי נטיית ליבנו והקרמות שמהן באנו וכך גם בעולם ה יוגה.ישנם זרמים וודנטיים וכן זרמים דואליסטיים רבים כמו קשמיר שאיווזיים והאמונה של שיווה\ שאקטי,פרקריטי\פורושה משמע חומר ורוח ,בורא ובריאה. השאלה מה ישרת את החיים שלנו טוב יותר.

במסע של החופש אני פוגשת את העצמיות הטהורה שיושבת ממש כאן עכשיו בתוכי, ושהיא הבסיס, חומר הגלם והזרע שממנו היקום והקיום נגלים.
וזה אפילו לא העד, המתבונן שצופה שכן יש אז תפיסה של שניות- יש צופה ויש במה הוא צופה בעוד שאפשר להניח את זה לרגע ולנסות לראות מיהו הנהג של הגוף שנע בתירגול? מהיכן כל נשימה בוקעת ולאן היא חוזרת? מהיכן המחשבות צצות,נעות וחוזרות גם אם לא נתעסק ונחשוב אותן? השקע הזה,הרווח בין המחשבות,הנשימות-יתכן וזה האני? השקט,הדומם,הלא מוגדר השלם שאינו באמת צריך לעשות שום עבודת שריר ההמסטרינג בכדי לדעת שכמו שאני ככה זה טוב!

מעבר מדאהינה אל הסמהדי, הכוונה מהגות חיצונית על הדבר להיספגות אחדותית מזוהה לגמרי עם האובייקט. כמו לשבת במדיטציה אחרי תנוחות ונשימות ויש איזשהיא....... .עזיבה ,שיחרור של האגו העושה,של טכניקה,של הצלחה... והגדרה ויש פשוט ככות . Suchness.

ואם אחזור לתנוחת ההרפיה שפתחתי איתה,שנקראת גם בתרגום חופשי "תנוחת המת"=הגוויה , גם מפני שיש כמו בזמן המוות צניחה אל תוך מרחב שבו אני פשוט נספגת,המחשב ממשיך לשלוח סוג של תדרים משתנים כמחשבות תועות אבל הצורך בהרפיה גדול מזה ולכן משהו כמו נכבה במערכת ויש יכולת לנוח באמת בעצמי כמו בשינה עמוקה ללא חלום.לרוב במצבים  אלו, אני חשה זרמים שיורדים מבסיס המוח כלפי הגוף שלמטה,הנשימה נעתקת והמוות משמע אין "אני" כפי שמוכר בתפקידו בחיים ואפשר לנוח ולתת את המושכות לקרישנה,לבית,לעצמיות שתמיד ברקע. אלו רגעים מכוננים, שגם אחד כזה יכול לסדר חיים ,כיוון שמאפשר הצצה אל מה שהכי קרוב, הכי טבעי ולא דורש דבר בכדי להכירו. עם הביטחון שהאור  הזה אכן חלק ממני ומהכל,רוצה לצאת אל העולם עם פחות הפרדה ולראות שחוכמת החיים מכוונת אותנו אל היעד האישי והקרמתי של כל איש ולא נותר לנו אלא להתמסר. איזה כיף....

חן גורביץ –תלמידה ומורה ליוגה באזור ירושלים.הולכת בדרך בלמידה אינסופית הרבה שנים .חלק ממורי-ציפי נגב יוגה אינטגרטיבית ,זיוה כינורות ויני יוגה ,מזרון התרגול ותלמידיי. מעבירה סדנאות של ניקויים יוגים. מעמיקה ליוגה תראפיה.

www.chengurevich.weebly.com