יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
מורים מדברים יוגה  /   יומן יוגה
יומן יוגה - יוגה בניו יורק  |  נילי לנדסמן
חופשת היוגה האחרונה שלי דווקא לא תוכננה להיות כזאת. נסעתי עם חברה לפוש בעיר ניו יורק ולחלוק דירה בלב האיסט ויליג′. היינו סגורות על הגישה: בלי תכניות ובלי ציפיות, רק מה שיתחשק באותו רגע. ולי התחשק לפתע לתרגל בפעם הראשונה בחיים אימון מייסור בניו יורק.

חופשת היוגה האחרונה שלי דווקא לא תוכננה להיות כזאת. נסעתי עם חברה לפוש בעיר ניו יורק ולחלוק דירה בלב האיסט ויליג'. היינו סגורות על הגישה: בלי תכניות ובלי ציפיות, רק מה שיתחשק באותו רגע. ולי התחשק לפתע לתרגל בפעם הראשונה בחיים אימון מייסור בניו יורק. זה יכול ללכת טוב יד ביד עם הבלי תכניות והבלי ציפיות. בעיקר בניו יורק. שהיא העיר שבה התאהבתי באשטנגה ויניאסה יוגה אחרי שנכנסתי לעוד שיעור יוגה אחד בלי לדעת למה אני נכנסת.

מאז אותו שיעור שהפך את חיי לא יצא לי לתרגל יוגה בניו יורק. השיעור ההוא היה מודרך. מסורתי למדי. נדמה לי שהיה די מסורתי, כי שכחתי שם לגמרי את עצמי ולא היה לי מושג מה הולך מסביבי. כל מה שאני זוכרת ממנו זה את שלוליות הזיעה שנקווה על המזרון ולתוכן החליקו כפות ידיי. ואת הרגע שיצאתי מהאולם והתיישבתי רועדת בכל הגוף על ספסל. ואת האופן שבו הכל עבר להילוך איטי. כבחלום. בשנות אימוני היוגה הראשונות שלי הייתי חושבת איך אחזור יום אחד לשם, לחדר ההוא בדיוק, עם אותו המורה. אלא שהפעם כבר אהיה בקיאה בחומר.

בינתיים, המורה ההוא, הפסיק ללמד. והשנה גם הסטודיו שלי וגם ההוא בניו יורק, שבו לקחתי את שיעור האשטנגה הראשון שלי בחיים, נסגרו. סטודיו של מייסור נאמן למקור נשמע כמו רעיון טוב. קצת כמו ללכת לבית כנסת, במובן שאפשר למצוא שם חיבור למסורת. משני המורים שמלמדים במרחק הליכה סביר, בחרתי את זה ששמו הולך לפניו כמחמיר, עניו ולבבי. במקרה או שלא, דווקא אליו היה צריך להרחיק לכת, לאיזור שהיה פחות מוכר לי.

הסטודיו של אדי סטרן נמצא ברחוב ברום, בסוהו. מדי יום למעט שבת מתקיימים בו אימוני מייסור מהשעה שש בבוקר עד השעה שתיים-עשרה בצהריים. בערבים מתקיימים שיעורים מודרכים. מאתר האינטרנט של אשטנגה ניו יורק אפשר להתרשם מהזיקה העזה למרכז של אבי השיטה המנוח במייסור ומהאטיטיוד הנזירי של בעל הבית ואין שום רמז לפולחן אישיות כלשהו. וזה האיש שהאגדה מספרת עליו שהיה בחבורה של שרון גנון ודיוויד לייף שהפכו לכוכבי הרוקנרול של היוגה באמריקה.

בחמש לפנות בוקר הלכתי לאיבוד ברחובות הסוהו. הטמפרטורה מינוס 12 ואי אפשר להיעזר בג'י.פי.אס כי האצבעות נעשות משותקות מהקור ומסך המגע לא חש חום אנושי ולכן אינו מגיב. מצאתי אחרי תלאות רבות את הדלת התכולה. עליתי בגרם המדרגות הצר. נכנסתי פנימה מבולבלת, בחור צעיר חיוור בטרינינג קידם את פני. הוא לא היה נחמד במיוחד. הוא בטח האסיסטנט השפוט של הבוס, חשבתי לעצמי. הוא הגיש לי טופס. תמיד זה ככה עם האמריקאים, קודם לחתום להם שלא יהיו תביעות. אבל זה לא מה שהיה כתוב שם בטופס. ולקח לי כמה שניות להפסיק לקרוא ולהבין מה אני קוראת.

היה שם הסבר מהי יוגה. ואיך ראוי לתרגל יוגה. ועל שום מה אנו מתרגלים אותה. בשפה רהוטה ופשוטה שבה מסבירים דברים לילדים בכיתה אלף. אילו יכולתי הייתי חותמת על כל מילה. רציתי לבקש עותק והתביישתי. שילמתי בעבור שישה ימים רצופים של אימונים. האסיסטנט שאל אם אני זקוקה למזרן. חיכיתי שיגיש לי כרטיסיה וכשלא עשה כן שאלתי אותו אם אני זקוקה לנייר כלשהו שאותו עליו להציג בבואי. הוא אמר שלא צריך. עסוקה מדי במאמצי ההתאקלמות בסביבה הזרה החמצתי, כדרכי, את הפואנטה. האסיסטנט השפוט, שהסתובב כעת בין המתרגלים שנתנו גז על המזרנים, ההוא שנראה בקושי בן שלושים, הוא אדי סטרן.

בדרך מהסטודיו בסוהו לדירה באיסט ויליג' הצלחתי שוב לאבד את הדרך והפעם באור יום. הייתי עסוקה כליל במחשבות. למה הופתעתי כל כך לגלות שזהו בעל הבית? איך לא הבחנתי בעצם בכך מלכתחילה? ומה בהפתעה הזאת הופך את המקום ובעליו למרנין כל כך? ולמה לעזאזל מסלול הליכה פשוט, שאמור לפי חישובי האפליקציה לקחת לא יותר מעשרים דקות של הליכה הפך להתברברות של יותר משעה?

בעשרת הימים שבהם שהיתי בניו יורק והתאמנתי אצל אדי מזג האוויר התהפך. פעם שלג ופעם שמש. פעם גשם ופעם רוחות. הרגשתי שם כמו שאני מדמיינת שארגיש אם אשהה, לתקופת מה, במנזר. בכל בוקר בשש הדלת נפתחת והתלמידים במרכז החדר מזמרים מנטרות בחשיכה שלפני עלות השחר. כשהשמש זורחת הרחבה מלאה. שורות ישרות ומסודרות. וביניהם, אין שום חפץ מיותר.

המייסור הוא אימון יומיומי ואין כמותו לתרגל את מציאת הקודש שבחולין. אני זוכרת בדיוק איך הורדתי מעלי כל פריט לבוש, שכבה אחר שכבה והשגחתי איך אני מניחה אותם, אחרי שנכנסתי לסטודיו. ואיך לבשתי אותם, בזה אחר זה, לפני שיצאתי משם. אי אפשר שלא, משהו במקום הזה ברחוב ברום, הפך את הן את הפעולות והן את ההכנות לקראתן לבעלות משמעות. ולי תמיד הייתה חיבה עזה לאווירת הטקס. 

נדרשו כמה ימים למצוא מחדש את חוש האוריינטציה שלי. לא ידעתי שיש כל כך הרבה סמטאות שאפשר לטעות בהן כשמתרגלים את הסדרה השניה. כמובן יצא לי להרהר מחדש בשיטה. באופן שהיא מאמנת את המוח לעבוד בדרך שקטה, קבועה ומסודרת, שזה לא יכול להזיק לו בכלל. כמו ללכת ממקום אחד למקום שני ולשים לב ולזכור את ציוני הדרך. להכיר את הדרך היטב כך שאפשר יהיה לסטות ממנה ולחזור אליה בלי לאבד אותה.

נדמה לי שזה היה ביום האחד לפני האחרון שיצאתי מהאימון והלכתי ברחוב וידעתי יפה יפה את הדרך לדירה ואת כל המעברים והצדדים ונקודות המשען בסדרה. ובבת אחת, פתאום, התחיל לרדת שלג וזרחה גם השמש. העולם כולו הפך פתותים וזהרורים. עצרתי לכמה רגעים להשתאות. אין כמו סימן משמיים – ועוד אחד ממש מהכי יוקרתיים בקטלוג – להצית בך חדווה על שהגעת למקום הנכון.

נילי לנדסמן - מורה ליוגה , מלמדת בסטודיו יוגיני