יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
מורים מדברים יוגה  /   יומן יוגה
יומן יוגה: מדיטציה וגלידה  |  נילי לנדסמן
לאחרונה, אני חושבת על מדיטציה כמו שפעם נהגתי לחשוב על גלידה. בערגה ומתיקות שכזאת. אני מניחה שההשוואה בין השתיים מעט מופרכת, אבל כל אחד ועולם האובייקטים מעוררי התשוקה שלו.

 לאחרונה, אני חושבת על מדיטציה כמו שפעם נהגתי לחשוב על גלידה. בערגה ומתיקות שכזאת. אני מניחה שההשוואה בין השתיים מעט מופרכת, אבל כל אחד ועולם האובייקטים מעוררי התשוקה שלו. אם מישהו היה מתנבא באוזני לפני, נגיד, עשר שנים, שאהיה למישהי שיושבת בשקט ובנחת למשך פרקי זמן נאים, הייתי מציצה בו בתמהון. בערך באותה התגובה הייתי מזכה את האפשרות שיום אחד כבר לא אשתגע יותר על גלידה. בכל זאת, ככה זה יצא: יצאה לה הגלידה מחיי ובאה המדיטציה.

בשביל גלידה לא הייתי צריכה לסבול כמו שנאלצתי בשביל המדיטציה. מה שעושה את האחרונה, לפחות בעבורי, מתוקה יותר. במבט לאחור, החלק הכי קשה לא היה הכאבים בברכיים, המועקה הנוראה בחזה, הצ'יעמום תופת או העצבים. למרות שכל אחד מהם הפך לסאגה בתורו. הכי קשה היה בעצם לוותר על כל הציפיות המהממות שהיו לי בקשר למדיטציה. אני חושבת שעד לא מזמן עדיין קיוויתי שיכה בי, בשלל צבעיו הפסיכדלים וצליליו הקדמונים, חזיון ההארה.

אני לא לגמרי בטוחה מתי נטמן הזרע הטוב במוחי. אולי במפגש ההוא בפראנה עם המורה המפורסם למדי מארק ווית'וויל. אף שהוא הגיע חמוש בספר יוגה אישי, שבו מתרגלים סלבריטאים אמריקים את רצף התנוחות שלו מול המצלמה, הוא דווקא השמיע מסרים רדיקלים ומבדרים למדי. אחת מהם נגע לעניין המדיטציה. או ליתר דיוק תרגולי המדיטציה המסויימים האלה שבהם צריך לעבוד קשה בלעשות תרגילים, לשבת על הברכיים ימים שלמים, שבהם כולם לוקחים את העסק ברצינות וחומרה. מזוכיזם, ווית'וויל קרא לזה. מרוב שמחה לשמוע אותו אומר כאלה דברי הכפירה הללו כמעט והתחלתי לבכות.

It's not about that, סיכם.

ישנן כל מיני סיבות למה קשה לתרגל ישיבה במדיטציה. שנים ארוכות אחזתי בחוזקה בטיעון שמי שלוקה בהפרעות קשב וריכוז קשה לו יותר מאחרים לא לזוז. אך גם זה התברר כסוג של קשקוש. פשוט קשה לשבת בשקט ולשבת בהתמדה יום אחר יום זה סיפור. לפעמים פשוט ולפעמים מורכב, לפחות כשלא רגילים בזה. אלמלא היתה המדיטציה נתפסת בקרב הציבור הרחב, שאינו טורח לתרגל אותה, כפעילות כיפית כמו לאכול גלידה, נגיד – אולי השוק של אשכרה להתחיל לתרגל אותה לא היה כזה עמוק.

חוץ מפרסומאים, יש עוד שני סוגים של אנשים שמתים על מדיטציות. אלה שזה הולך להם בקלות כל כך שהם יכולים לנמנם בזמן האימונים ואלה שאוהבים לעשות תרגילים. על הראשונים אין מה להגיד ואילו האחרונים קצת מזכירים את פותרי התשבצים. רק תנו להם משימה והם הכי און-איט. לי  מעולם לא נמצאה היכולת להשתתף במשימות של דמיון מודרך ועם זאת אולי בעוד עשר שנים, אמצא את עצמי נשבעת בשמה של מדיטציית הויפאסנה ופותרת כל סודוקו שנקרא על דרכי.

אך היות שלתרגל ישיבה בשקט עלה אצלי בקשיים מהתחלה והיות שאני מחורבנת ממש בתרגולי מדיטציה מהסוג שדורש מעקב אחר אובייקטים בתוך הגוף שלי, מצאתי את דלת הסתרים שלי במקום אחר לגמרי. גם הפעם נתלתי על צמרתו של אחד מגדולי המומחים לנושא המדיטציה הבודהיסטית בעת הזאת. הוא יודע מי הוא.

באחת הסדנאות שלו, שמעתי אותו מסביר שהכל – כל התרגולים באשר הם, יוגה, מדיטציה, תנוחה, טכניקה,  לא משנה איך תקראו לזה – כל אחד כזה גדול כקטן, מכלול כפרט, הוא כלי. כלי אחד מבין כלים רבים המשמשים אותנו אך נותרים מה שהם ולכן במוקדם או במאוחר נאלץ להיפרד מהם. בערך כמו העיקרון של קביים. אני לא בטוחה אם הוא השתמש במטאפורה הזאת של הקביים או שהיא עלתה בי כשדיבר. על כל פנים, היה בדיבור הזה שלו משהו כל כך משחרר.

השבוע, ישבתי השכם בבוקר בסטודיו ההוא שבו דיבר ווית'וויל עם כמה עשרות תלמידים ומורים ליוגה צעירים, אי שם לפני כמעט עשר שנים. ניסיתי להיזכר תוך כדי ישיבה מול הקיר מה בדיוק הוא אמר בקשר למדיטציה. נדמה לי שמשהו כמו: איפה שאתם נמצאים עכשיו, זה המקום שבו אתם אמורים להיות. אין שום מקום אחר אליו אתם אמורים להגיע. אם אתם סובלים תוך כדי שאתם יושבים או נמצאים בתנוחות, אתם בכיוון הלא הנכון. זה לא אימון בלנסות להיות כמו מישהו אחר שנמצא בפטנזיה שלכם.

ישנו אימון מדיטציה אחד שאני שמחה שהפך לי לכלי. אין לי מושג איך לכנות אותו: אולי המדיטציה שבה  אין צורך לעשות מאום. שום כלום. פשוט יושבים בשקט. בישיבה נוחה וזקופה, רצוי לא נוקשה. ומתחילים לצבור שעות טיסה. לתרגל ולתרגל עד שזה הופך להרגל שאפשר להתרפק עליו בלב,  קצת כמו למשמע ניגון הסונטה שבוקע בצהריי היום מתוך האוטו-גלידה שחולף ומאט בזיכרון.

 

לפרטים על הסדנא הקרובה של נילי לנדסמן

http://yogini.co.il/silence-workshop