יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
חוכמת היוגה  /   חכמה
עיונים בפרטיאהרה - התכנסות החושים  |  אסתי אור ים
התכנסות החושים הינה האבר החמישי מבין שמונת אברי אשטנגה יוגה. במאמר זה אסתי מחברת בין הטקסטים השונים כדי להבהיר את המושג.

פרטיאהרה- תמיד משכה את ליבי, האבר החמישי מבין שמונת אברי אשטנגה יוגה על פי היוגה סוטרה של פטנג'לי, אולי כי היא מקרבת אל מרחב החלומות, גם לאלה שבהקיץ. 

נאמר עליה: "התכנסות החושים היא כאילו החושים מחקים את צורתה האמיתית של התודעה, וזאת ע"י התנתקות מהמושאים שלהם."  (פרק ב' סוטרה 54, בתרגום של אורית סן-גופטה.) 

כלומר -  התכנסות החושים נעשית ע"י ניתוקם מהאובייקטים-מושאים שהם תופסים, ואז הם מחקים את צורתה העצמית-אמיתית של התודעה. 

 

מניסיוננו האישי, המעשי, אנו מכירים כי כאשר חושינו פתוחים פחות לקלוט מידע מסביבנו, נוצרת התכנסות, ופעמים רבות גם רגיעה יחסית, כלומר, הגבלת תנודות התודעה. 

אף בפסיכולוגיה של היוגה (וגם אצל אפלטון) נחשבים החושים כדורשים ריסון, שאם לא כן, הם מתחילים את שרשרת הסבל.

 

בקטה אופאנישדה 3.1 (בתרגומו של צחי פרידמן)  מתואר מקומם של החושים במכלול אדם-עולם:

"[ימה:] דע את העצמי כבעל המרכבה ואת הגוף כמרכבה. דע את הבודהי (אינטלקט) כרכב ואת המנס (איסוף נתוני החושים) כמושכות, החושים הם כסוסים, ומושאיהם כמרחבים הפתוחים, אמרו החכמים. ואת העצמי, הרתום במנס ובחושים, הם כינו החווה. מצד אחד נמצא חסר התבונה, ששכלו תמיד אינו רתום וחושיו אינם מרוסנים, כמו סוסים פרועים בידי הרכב. מנגד נמצא הנבון, שתודעתו רתומה תמיד וחושיו מרוסנים כמו סוסים אצילים בידי הרכב.

מצד אחד חסר התבונה, חסר הבינה, תמיד בלתי טהור, שאינו זוכה למדרגה הזאת ומוצא את מעגל הלידה והמוות (סמסרה). מנגד הנבון, המשכיל, הטהור תמיד. הוא זוכה להגיע למדרגה שממנה שוב אינו נולד....

העצמי אינו גלוי לעין. הוא נחבא בתוך כל היצורים, אך דקי האבחנה רואים אותו באמצעות הכרה דקה ומיטבית." 

המשפט אחרון בטקסט רומז כי ניתוק החושים מהמושאים החיצוניים והתכנסותם, אין פרושו שיכוכם והרדמתם, אלא עידון והפנמה שלהם, הדרושים לחקירה פנימית. אכן, בתחילה נדרשת לנו סביבה מופחתת גירויים, כמו לפני שינה, אך המטרה אינה הרדמות אלא ערנות . נראה כי הכוונה במושג 'פרטיאהרה' , גם על פי תרגומו כהתכנסות – כי במדיטציה החושים במקום לפנות החוצה, כדרכם, מופנים פנימה אל חקר העולם הפנימי.  אפשר למצוא כאן קשר לקטה אופאנישדה 4.1  "ימה: הבורא ניקב את הפתחים כלפי חוץ. לכן מבטם של הבריות מופנה החוצה ולא אל עצמם. חכם אחד, בבקשו את האלמוות בעיניים עצומות, הפך את מבטו אל העצמי."

מטרת היוגי היא להכיר באופן חוויתי את העצמי ,לכן הוא זקוק לחושים מעודנים במיוחד. תהליך זה מתחיל בניקוי קשרי החושים עם העולם החיצוני, למשל דרך הסייגים - היאמות והניאמות. מי שלא מטהר עצמו ומרסן את ההשתוקקות בעקבות החושים, לא ימשך אל העולם הפנימי. ומי שכן – סביר שיגרום נזק לעצמו או לזולתו ע"י פיתוח כוחות לא מרוסנים. 

היאמות והניאמות הינן שלב מוקדם בו מתוך התכוונות נעצרת התנועה התגובתית בעקבות הקלט החושי. אם חושי מדווחים לי על משהו נחמד למראה, טעם, ריח, מגע או שמיעה ואני רוצה ממנו עוד ועוד, אזי אני רוצה להתחבר אל אותו מושא נחמד . תרגול אי חמדנות, יאפשר לי לא להתחבר מעבר לצורך, וגבול הצורך אף ירחק. כמובן שאין זה שונה באשר לתגובת התנגדות ודחייה לגבי מה שהחושים מביאים אלי. יאמות וניאמות שונות נוגעות בשאלת יחסי החושים והמושאים שלהם באופנים שונים, משום שהחושים מתחילים את שרשרת התגובה שלנו למציאות.

נוכל למשל לשאול עצמנו מה אמת בנוגע למידע החושי, מה מספק, מה מוסיף ללימוד עצמי, איך החושים פוגשים נטו מצב של טאפאס, ועוד.

תרגול היאמות-ניאמות מאפשר את השלב של פרטיהרה, וכך גם יציבות באסנה. כאשר אנו לומדים להיות בנוכחות מה שגורם לנו לתגובתיות - תהליך כמעט אוטומטי - מבלי להגיב, נוצר מרחב כלשהו, שבו ניתן לראות את הקשר בין החוש למושא ולתגובה. אז נוצרת אפשרות לפרימה עדינה של  הקשר. הריווח מאפשר להבין כי מה שהחשבנו כמציאות בלעדית אובייקטיבית, -כי לא שמנו לב אל החוש הקולט אלא רק חווינו את הנקלט - הינו אחת מאפשרויות רבות של קלט פרשנות ותגובה. המרווח הזה מתחיל כיוון של חופש. 

לאחר זאת, בפרטיהרה, באופן יותר טבעי, החוש כבר לא נאחז במושא, אנו מודעים כבר אל החוש עצמו, ויכולים לכוונו לעבר מטרתנו בעוצמה ובדקות המתבקשת.

                                                                         ***
בבודהיזם מצויים המושג והתודעה של הווית גומלין. 

הווית גומלין משמעה כי כל הדברים שישנם, כולל אני, ארוגים זה בזה, משקפים זה את זה, ואין להם קיום נפרד זה מזה. תפיסה זו רואה כי כל מה שיש בגופי החומרי והמנטלי בא לי מכל מה שיש סביבי, ומה שיוצרים אחרים. כך הלחם והורי האיכר שגידל את החיטה והגשם שירד אשר קשור ברוח ובשמש וכן הלאה... כך גם המילים והרעיונות הנאמרים או נכתבים תלויים באזן ובעין הקולטות אותם. (על זה שואל הקואן – האם עץ הנופל ביער שאין בו אוזן קשבת ישמיע קול?) 

דומה כי הווית גומלין היא היפוכה של פרטיהרה, אך אני חושבת כי שתיהן מאד קרובות. 

כאשר עוסקים בחושים כדאי לזכור את אפשרות תעתועי החושים, ואת ענין הפרספקטיבה. תעתועי החושים אינם מעידים רק על מצב של תפישת מציאות אובייקטיבית  באופן מוטעה, אלא מזכירים לנו את מוגבלות התפישה של אני-אובייקט, (אני-לז בלשון בובר) אם היא היחידה המשמשת אותנו.

דווקא השחרור היחסי של החושים מהמושאים, מאפשר את ראיית התבנית הסמויה הגדולה של הווית גומלין שבתשתית המציאות. 

בהיותי דבקה בלחם, קשה לי לראות את כל מי שתרם להיותו. כשאני פחות דבקה, באוכלי ממנו, אוכל להודות לכל מי ששותף ליצירתו. 

***

כשלומדים על החושים קשה שלא להתפעל מאותם חלונות שפתח בנו האל, החוצה ופנימה.

כי אכן חוץ מהחושים המביאים מידע מן החוץ – מגע, טעם, ריח, שמיעה וראיה, - יש בנו חושים המביאים מידע רב ערך מתוך גופנו ממש -  וסטיבולרי, (חוש הכבידה והמרחב) פרופריאוספטי, (חוש המידע על מצב ותנועת כל איבר תנועה),  ויסרלי – תחושתיות האיברים הפנימיים. 

דווקא חוש פנימי סמוי, הוסטיבולרי, בהתייחסותו למאפיין פנימי ועמוק של המציאות, הכבידה, הוא היוצר תבנית פנימית לארגון כל המידע החושי אשר בא בעקבותיו. 

באופן מקביל החקירה הפנימית והלימוד העצמי מופנים אל גילוי תבניות נסתרות במציאות ובנו. 

פעולת החושים השונים נשענת על עיקרון המגע, המפגש. מה שאנו קוראים מגע בעור (עד לעומק), מגע כימי על הלשון והאף, מגע גלי קול על עור התוף, וקרני האור על העין. החושים מכוונים לפגוש ולדעת, באופן התנ"כי של המילה לדעת. כלומר, באופן ישיר ואינטימי. כך גם כאשר הם מופנים פנימה. 

גם בפנים ישנם מושאים – מחשבות, רגשות, תחושות, תמונות וצלילים. 

עוד מאפיין חשוב של פעולת החושים הוא עיקרון העונג, או אי העונג שהוא  עיקרון הישרדותי. אך מעבר לחלוקה הפשוטה של נעים/לא נעים, טעים/לא טעים, ישנו עונג מתגמל בעצם הפעלת החושים. עונג זה מתעצם כאשר אנו מודעים אל החוש המתנסה. כמו למשל ללכת בכפות רגליים יחפות ומודעות. עיקרון עונג זה קיים גם לגבי השכל, אשר במקורות קדומים מסוימים נכלל עם החושים. זהו אותו עונג הנגרם לנו כאשר אנו מבינים משהו חדש. 

כשפונים פנימה, האם יש עדיין ערך לפרטיהרה? 

כדאי לזכור כי החוץ והפנים אינם תחומים רק על פי הגוף. באופן עמוק יותר החלוקה של פטנג'לי בין אובייקט לסובייקט, בין פורושה-המתבונן, העצמי, לבין פרקריטי – המציאות, כוללת את עולמנו המנטלי בתוך תופעות המציאות, כלומר הן חיצוניות יחסית ל'עצמי'. (והנושא עוד מתפתח בדיון על שכלול התפישה המדיטטיבית – סאמימה בפרק 3) 

באופן התנסותי, בתהליך המדיטציה שממשיך מעבר לפרטיהרה, מגיעים אל צייתנות של החושים, ואל המצב בו אין עוסקים במחשבות ורגשות ספציפיים. אך מי שלראשונה מפנה פנימה את חושיו כדי להגיע לשקט המיוחל, עלול להתאכזב מעוצמת הרעש והגירוי החושי. התרגול ילמד לא להתקשר גם למושאים פנימיים, או לשהות רק עם מושא אחד. כך יתחיל להיווצר מרחב.

אותו מרחב, יכול לשמש ללימוד עצמי אינטימי יותר ולשחרור מסבל, לא רק בזמן מדיטציה

כאשר אנו חשים חוסר נחת, אנו חווים לרוב אינטנסיביות עד הצפה של תכנים, וכן קרבה אליהם עד איבוד פרספקטיבה, תוך הזדהות עם החלקי ואיבוד התמונה הגדולה. אנו גם תולים זאת לרוב במציאות החיצונית המפורשת לנו מתוך מצבנו המנטלי החלקי והזמני. 

היכולת להיות בתחילה בהתנתקות 'חושית' יחסית ממושאי התודעה, מאפשרת התקרבות מתוך המרחב, ובחינה ישירה, אמפתית, ללא הימשכות וללא דחיה, של מרכיבי הרגש והמחשבה שלנו. החסינות היחסית מפני צמדי הניגודים, מאפשרת יותר התקרבות, עד היותנו עדים של ההכרה. כך נוכל פחות לברוח, פחות לטשטש, ואף פחות לשפוט. כך גם תחת צפייה נכונה יחולו שינויים מתבקשים. פטנג'לי מדבר על שינויי תודעה עמוקים בעקבות הסאמיאמה, שעיקרה התבוננות מרוכזת ביותר, אך גם בהתבוננות פחות עזה, אך משוחררת מצמידות יתר למושאיה, ישנה ברכה גדולה.

ועוד משהו על הכוחות המתגלים בפרק 3 ויבהוטי פדה (פרק הכוחות), מעבר לוויכוחים על אפשרותם, או על חשיבותם בתהליך היוגי. גם ממקום של מודט ויוגי מתחיל יחסית, ניתן לחוש באפשרות של מגע ומפגש עם מציאויות עדינות וסמויות יותר. אז ישנו גם חיבור מהותי יותר בין המתבונן למתגלה ליכולת הנראית על טבעית הנובעת מכך. הכל מרוכז. כבר בשלב פרטיהרה אנו מגלים כיוון אל מרכוז כזה. כאשר איננו יכולים לפעמים להבחין האם משהו פנימי שנגלה לנו הינו תמונה, צליל, תחושה, מחשבה, או שילוב של כל אלו יחדיו.

***

תיאורי כוחות וחושי על המתוארים בפרק הכוחות, אשר נובעים מאותו מפנה של התכנסות החושים, מחברים אותי אל סיפורו של ר' נחמן מברסלב – "מעשה בשבעה קבצנים." 

ראוי לקרוא סיפור נפלא ונוגע זה בשלמותו, אך כאן אגע רק בקצת ממנו.

ראשית, תיאור הקבצנים שלו, עולמם ומקומם בחברה, מזכיר את דמות היוגי, החי בשולי החברה, ללא רכוש משלו, על נדבתם של אחרים, חסר לו הרבה בעולם החומרי, והוא משוחרר מכבלי הנוהגים החברתיים, הדעות הרגילות ויכול להתפנות אל העולם הפנימי והרוחני.

כך בתיאורו של ר' נחמן שמחת הקבצנים במשתה שעשו בבור, הינה שמחה אחרת, העולה פי כמה על השמחה שבמשתה המלך עם להקות הזמר והמשחק. 

אך ר' נחמן עוד מרחיק, ומוסיף לכל קבצן מום של חוש או יכולת. מתברר כי מום זה, אשר במציאות הרגילה נתפש כחסר וכאין, הוא הוא המאפשר חוש על טבעי מקביל בעולם הרוחני. 

כך הקבצן העיוור שאומר: "ואתם סבורים שאני עיוור? אין אני עיוור כלל, רק שכל זמן העולם כולו אינו עולה אצלי כהרף עין, (ועל כן הוא נדמה כעיוור, כי אין לו שום הסתכלות כלל על העולם)... " מזכיר את המיתוס ההינדי לפיו עפעוף-הרף עין של האל הבורא הוא זמן קיום של העולם.  לעומת עיוורונו בעולם המציאות מסוגל הקבצן העיוור (לראות) ולזכור את הלא כלום שלפני כל תנועה שהייתה בבריאה. (הפרטית והכללית)

הקבצן החירש אינו שומע את הקולות, "כי כל הקולות הם מן החסרונות; כי כל אחד צועק על חסרונו ואפילו השמחות כולם הם רק מחמת החיסרון, ששמח על החיסרון שחסר לו והתמלא... כי אני חי חיים טובים שאין בהם שום חיסרון" אותו קבצן חירש הוא גם זה שיודע לזהות את סוגי הדיבור הגורמים להשחתת כל טוב במדינה, שהיא משל גם לנפש הפרטית - הלצות טפלות, ניאוף ומחלוקות – וע"י כך להביא לריפויה. 

המגמגם אינו רוצה בדיבור שאינו שבח לאל, ויש לו את היכולת המופלאה להיות ולקיים את המציאות שמעבר למקום ולזמן, זו שמתקיימת במרחב של טרום ומעבר לדיבור.

לעקום הצוואר האילם(?) יש יכולת מופלאה להגיע בקולו הרחק ולהישמע בדיוק אצל מי שצריך להישמע וכן הלאה.

המעשה בשבעה קבצנים, כולל בתוכו את סיפור הגעגוע הגדול, סיפור הלב והמעיין. 

גם בו מופיעים החושים, ודומה כי הגעגוע הוא אחד מפירות המפגש החושי. 

"ויש הר, ועל ההר עומד אבן, ומן האבן יוצא מעיין. וכל דבר יש לו לב וגם העולם בכללו יש לו לב, וזה הלב של העולם הוא קומה שלמה עם פנים וידיים ורגליים וכו', אבל הציפורן של הרגל של אותו הלב של העולם, הוא מלובב יותר מלב של אחר. וזה ההר עם האבן והמעיין הנ"ל, עומד בקצה אחד של העולם, וזה הלב של העולם עומד בקצה אחר של העולם, וזה הלב הנ"ל עומד כנגד המעיין הנ"ל, וכוסף ומשתוקק תמיד מאד מאד לבוא אל אותו המעיין, בהשתוקקות גדול מאד מאד. וצועק מאד לבוא אל אותו המעיין, וגם זה המעיין משתוקק אליו. אך כשרוצה לילך ולהתקרב אל ההר, אזי אינו רואה את השיפוע, ואינו יכול להסתכל על המעיין, ואם לא יסתכל על המעיין אזי תצא נפשו, כי עיקר חיותו הוא מן המעיין. וכשעומד כנגד ההר אזי הוא רואה ראש השיפוע של ההר ששם עומד המעיין,  אבל תכף כשילך ויתקרב אל ההר – אזי נעלם מעיניו ראש השיפוע (וזה מובן בחוש) ואזי אינו יכול לראות את המעיין ואז תצא נפשו. וכשזה הלב היה מסתלק חס ושלום, אזי יתבטל כל העולם כולו. ועל כן אינו יכול לילך אל המעיין, רק עומד כנגדו מתגעגע..."

(ויש המשך לסיפור)

ר' נחמן נוגע כאן בגעגוע שהינו מעבר להיאחזות החושים במושאיהם. הוא מתאר את מה שמופיע גם בשירת הבהקטי – הדבקות והחסידות בתרבות ההינדית, וכנראה בחסידות בכלל. אותה כמיהה אל הרוחני, אל האל, תוך ראיית המרחק בין המאמין לאל, וגם שמירה על מרחק זה כדי שאותה כמיהה כחוויה רוחנית תמשיך. בהמשך הסיפור הלב נותן למעיין והמעיין ללב ממרחק וזה מה שמקיים את העולם .

ניתן לשאול מה ההבדל בין געגוע זה לבין חמדנות, ונדמה כי התשובה 'מורגשת בחוש'. 

החסיד, איש הבהקטי, רואה מעבר למושאים הרגילים וכמובן לא נקשר אליהם. כל הפניה אל הרוחני מתחילה בשחרור מהיצמדות אל מה ששייך למציאות הרגילה, לא רק כתכנים אלא בעיקר כאופני התפישה הרגילים. משאלתו היא להיות תמיד בראייה של הנשגב. הוא אף מוכן לשאת את המרחק, להיות מכוון אל ולא להגיע. 

עם זאת, ברצוני לספר חוויה שחוויתי בראשית דרכי ביוגה. הכרתי מכבר את תחושת הגעגוע העז אל משהו מעבר, בייחוד בנוף יפה, בשעת שקיעה, ובפרט שעת שקיעה של ערב שבת. ואז מצאתי עצמי יושבת בערב שבת באביב לפני השקיעה על צוק גמלא, משקיפה על הכינרת ממרחק. ו- במקום געגוע מושך וצובט, היה מרחב שלם בין כאן לשם, וחיבור, ושלווה גדולה.

נחזור אל הסוטרה על פרטיהרה:  התכנסות החושים היא כאילו החושים מחקים את צורתה האמיתית של התודעה.

מהי צורתה העצמית-אמיתית של התודעה? האם יש קשר בינה ובין אותו מרחב? האם התודעה היא מסך שעליו משתקפים נתוני החושים (סוג של אובייקט)? או שהיא מצב קדם-בין ותוך כדי פעילות מנטלית רגע לפני שהיא הופכת לתכן מוגבל זה או אחר. אותו על-מצב המאפשר לחוש כל פעם מחדש באופן רענן ואינטימי את המציאות, ללא קהות חושים הנלווית לאחר מיון וקטלוג של מושאי התפישה, כאשר כבר לא באמת חווים, אלא רק מסמנים אותם. 

ונסיים בחזרה לר' נחמן, אשר דיבר רבות בשבח השמחה ככלי רוחני. ברוח הכתיבה על החושים אני מצרפת אליה את חוש או יכולת ההשתאות. אותה רעננות הנובעת מאי היצמדות, בהפניית חושינו החוצה ופנימה, אשר גורמת ללב להביע פליאה עונג ותודה על כל היש. 

                                                                   בברכה ובתודה על קריאתך.

                                                                              אסתי אור ים    

מקורות:

סוטרות היוגה של פטנג'לי, בתרגומים פירושים שונים – אורית סן גופטה, סוואמי ונקטסננדה, ג'ורג' פוירשטיין.

החיים כגעגוע – קריאות חדשות בסיפורי מעשיות של ר' נחמן מברסלב, עריכת רועי הורן, הוצ' ידיעות.