יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
חוכמת היוגה  /   חכמה
האפקט של המבט על הגוף  |  נעמה צפרוני
חודשים על גבי חודשים אני צועדת ברחוב ומשקיפה על ברוש ומעבירה את המבט לתמרור, ובין השאר משגיחה באנשים שצועדים ברחוב או לאורך מסלולי ההליכה בטיילת ובוחנת לאן הם מכוונים את המבט בעודם מאמנים את סיבולת הלב והריאות, ושמה לב שהמבט בדרך כלל אינו מכוון והראש נובל הצידה או לכיוון החזה, או שואף מעלה.

סידרת הצ'י קונג שאותה אני מלמדת -  שמונה יריעות המשי - כוללת מספר התייחסויות למבט. התרגיל השני למשל, נקרא "לשבת על סוס כאילו אנו מכוונים הרחק אל נשר". התרגיל השביעי לעומת זאת נקרא "להביט בעיניים כועסות" ובתרגיל הרביעי אנו אומרים: "להביט הצידה". לפני ביצוע הסדרה אנו עומדים במדיטציה; גם כאן העמידה השקטה מלווה בהוראה "להפנות את רוב תשומת הלב פנימה – ועשרה אחוז להמשיך ולהתבונן קדימה, אפילו מבעד לעיניים העצומות. ולשם כך כמו להזמין אלינו מראה מוכר, נעים, עץ למשל, הר, ואפילו שביל". 

פעמים רבות דנו בהוראות האלו ובהבדלים ביניהן. מה בין מבט "רחוק" לבין מבט "כועס" לבין מבט "הצידה", ובכל זאת ההתייחסות שלי למבט קיבלה תפנית כשהצטרפה לקבוצה תלמידה שסובלת מבעיות עיניים. ר. אמנם הגיעה לצ'י קונג בשל כאבים עזים בגב התחתון, אך הוסיפה שלא מזמן עברה סדרת ניתוחים באחת מעיניה בשל היפרדות הקרנית מהרשתית ובסופו של דבר איבדה את הראייה בעין שמאל. ייתכן שהסיבה שבשלה קשרתי את הכאבים בגב לאיבוד החלקי של הראייה הייתה קשורה בפרטים נוספים שסיפרה לי ר. היא אמרה שהפסיקה לנהוג ושהיא מעדיפה שלא לצאת מהבית אחרי חשיכה. זה היה כמעט בלתי אפשרי לשטוח בפניה את השערתי שכאב הגב הופיע בעקבות שיבוש הראייה; שהרי לכל כך הרבה אנשים כואב הגב לעתים קרובות; ומסיבה זו, ובהמלצה של חברה, הגיעה ר. לצ'י קונג, ובהמלצה של חברה אחרת הזמינה מזרן חדש. אבל אני כבר הייתי נלהבת מדי מהרעיון שלי ולא הייתי מוכנה לסגת, ולכן הושבתי את התלמידים על המרפסת וביקשתי מהם להביט אל מה שמולם: שני ברושים, גבעה רחוקה, דוד שמש, עגורן -  ולשים לב להשפעת המבט על הגוף. 

האפקט היה מיידי. כל המתאמנים הוותיקים חשו משהו ואף תיארו את תחושתם  במספר אופנים. התיאור שלי הוא פשוט:  ברגע שאני שולחת מבט בתשומת לב (שקטה, לא מתוחה מדי, רגועה), אני מוצאת שהגוף מגיב למבט, כאילו סופג אותו ומיד אני מוצאת את עצמי מייצבת את הגוף; הגוף נענה לתפקיד שהוטל עליו ומתארגן בהתאם: להיות כּן שיגור של מבט. 

כמה שבועות לאחר מכן, ר. ציינה שמיד לאחר הניתוח סבלה מכאבים חמורים בשכמות. ראיתי בהערה זו הוכחה לכך שבמקרה שלה, הגב, כמו השכמות והכתפיים מתגייס לדאוג לעיניים. הערנות מיטבה עם הגֵו, אך הדאגה והחשש אינם מטיבים כלל. כדאי להכיר בהבדל שבין ערנות שבזכותה ניתן להשגיח במכשול, לייצב את עצמנו אחרי מעידה, לבין דאגה שמכווצת את השרירים ומתישה את הנפש. עם זאת כדאי לציין שכדי להשיג ערנות צריך להתאמן תחילה על גמישות ועל שיווי משקל. ערנות היא במידה רבה תוצאה של תרגול. 

כדי לשחרר את הגב מכאביו, רציתי לשחרר אותו מאחריותו על תפקיד העיניים ולכן ניסיתי לשכנע אותה ללכת ברחוב ולהפנות את המבט קדימה. ההצעה הזו נתקלת במקרים רבים בקושי גם בקרב אנשים שאינם סובלים מבעיות עיניים והיא מתבטאת בתלונות כנגד העירייה בכל הנוגע להזנחת הטיפול בסדקים ובמהמורות במדרכות. התנגדות שונה לחלוטין לעצם ההתבוננות נכוחה תוך כדי הליכה הסתברה לי מניסיון אחר.  הצטרפתי לחברה שנוהגת להקיף את הקיבוץ כל בוקר עם שחר. היא התפעלה באוזני יותר מפעם אחת מהשקט, תיארה את ציוץ הציפורים ואת הבדידות שהיא משיגה בשעה הצוננת של הבוקר. כשצעדנו יחד, ביקשתי ממנה להביט ישר לכיוון ההר, אך כל כמה דקות נפל מבטה על הרגבים בשדה שחצינו. ביקשתי ממנה לשים לב לצעד, לכף הרגל הצועדת, למשקל שעובר מצעד לצעד בעודה מביטה בגזע העץ הגבוה ממול. היא אמרה: "זה קשה". התברר שהריכוז שדרוש כדי לתאם בין הפסיעה לבין המבט שנשלח קדימה, תלש אותה מהמחשבות האינטימיות שלה בינה לבין עצמה או מחלומותיה בהקיץ. אם אמסור את דבריה, הרי שלעמדה המנטלית הזו שמלווה אותה בצעידות הבוקר (בעודה מביטה על הקרקע) היא קראה "להתחרבש". להביט קדימה שמתי לב, מכריח אותי להתנתק מדמיונות ולהתמקם בצלילות של אישה-הולכת-ברחוב. 

לא הייתי כותבת את כל ההשתלשלות הזו אלמלא אורית, אחרי שסיפרתי לה על כך בפירוט אמרה, כביכול ללא כל קשר, שהסנטר שלי לא מזנק יותר קדימה. "כמובן" אמרתי, "שהרי חודשים על גבי חודשים אני הולכת ברחוב ומשקיפה על עץ, על גדר, על עמוד של פנס רחוב, משם אני מעבירה את המבט למרפסת, משם לאיש שעמד לרגע, וכל הזמן מרגישה את האפקט של המבט על הגוף". ועל כך הוסיפה אורית סן גופטה מניסיונה ביוגה ובהוראת יוגה: "ובכן, זה הרי מה שתיקן אצלך את נשיאת הסנטר. העובדה שהראש מחובר לגוף זה לא עוד דבר קטן; אנשים מצליחים לחבר כפות רגליים לבטן, אבל מתקשים לחבר את הראש לפלג הגוף העליון. זה קשה ביותר ואת יכולה לראות את זה באימון וביומיום, שהקשר בין הגוף לראש נשאר עלום, בלתי ידוע". 

אכן. חודשים על גבי חודשים אני צועדת ברחוב ומשקיפה על ברוש ומעבירה את המבט לתמרור, ובין השאר משגיחה באנשים שצועדים ברחוב או לאורך מסלולי ההליכה בטיילת ובוחנת לאן הם מכוונים את המבט בעודם מאמנים את סיבולת הלב והריאות, ושמה לב שהמבט בדרך כלל אינו מכוון והראש נובל הצידה או לכיוון החזה, או שואף מעלה. ולכן הוספתי ואמרתי לאורית: "למעשה, אני מוצאת שהמבט הוא מאוד אפקטיבי גם כשאני מביטה על המסך תוך כדי שהאצבעות רצות על הקלידים, ואז אני אפילו ממציאה שהמבט שנשלח מפעיל את העורף כאילו היה רוגטקה. ואינני מתכוונת למטפורה, אלא לתחושה פיזית; העורף נעשה למיתר רך שתפקידו לשלוח את המבט; והסנטר, כמו שאת ראית, יורד וכך גם הכתפיים; בינינו לבין עצמנו זו טכניקה טובה לפסנתרנים". אורית הנהנה ואני הוספתי: "כך את מגלה שהגוף הוא כַּן השיגור של המבט". 

אבל אורית סירבה לסכם כך את העניין. היא אמרה: "ברגע שאת משתמשת במשפט 'הגוף הוא כַּן השיגור של המבט', את מאבדת את החידוש שלך. הנושא של הניסוח הנ"ל הוא הגוף ועל הגוף אנחנו מדברים ומסבירים די והותר. ההצעה שלך היא על המבט. ולכן תמצאי לטכניקה שחיברה אצלך את הראש לגוף כותרת אחרת". הסכמתי. ויתרתי על הניסוח הפיוטי; ובכן, כדאי לקרוא לזה: האפקט של המבט על הגוף. 

נעמה צפרוני מלמדת צ'י קונג בירושלים naama.cifrony@gmail.com

ציור: תמר אונהיימר