יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
מורים מדברים יוגה  /   יומן יוגה
יוגה - פעימת החיים  |  סיוונה קלינגר
לפני מספר ימים, הלכה לעולמה אחת ממורות היוגה הידועות בעולם. היא הייתה רק בת 55 במותה, אישה מלאת אנרגיה ואור, מורה בחסד עליון, אחת מהנשים מעוררות ההשראה שיצא לי לפגוש וללמוד מהן. המוות שלה הותיר אותי די המומה, מדוכדכת, קצת משותקת, לרגע, אל מול החוקיות הבלתי מובנת הזו של היקום; לתת ולקחת חיים, בלי קשר לזמן, לגיל, למצב האישי, לאורח החיים של האדם...

לפני מספר ימים, הלכה לעולמה אחת ממורות היוגה הידועות בעולם. היא הייתה רק בת 55 במותה, אישה מלאת אנרגיה ואור, מורה בחסד עליון, אחת מהנשים מעוררות ההשראה שיצא לי לפגוש וללמוד מהן.
המוות שלה הותיר אותי די המומה, מדוכדכת, קצת משותקת, לרגע, אל מול החוקיות הבלתי מובנת הזו של היקום; לתת ולקחת חיים, בלי קשר לזמן, לגיל, למצב האישי, לאורח החיים של האדם...

הנושא הזה; של המוות, הוא נושא שהעסיק אותי מגיל צעיר מאוד. בסיפור חיי הפרטי עמד תמיד סימן שאלה גדול בעניין "חשיבות החיים". ראיתי את השבריריות שלהם, את הספק שבהם, את הלא מובן מאליו שבקיום עלי אדמות מידי יום בילדותי ובנערותי. ראיתי שאדם יכול לבחור אם לתחזק את החיים שלו או לא. וגם ראיתי; שהיקום לא תמיד בוחר את אותו הדבר. גדלתי עם תחושה חזקה של ספק בתוכי לגבי ה"אמיתות" של דברים ועם מידה לא קטנה של הסתייגות רגשית; היה בי מקום שתמיד נמנע מלהתקרב יותר מידי, להקשר יותר מידי, כי החזקתי חזק כל כך את הידיעה הזו שכל דבר יכול פשוט להסתיים ולהעלם בכל רגע. לא ידעתי שאני עושה זאת, ככה פעל מנגנון ההישרדות המופלא שלי. בשלב מסוים בבגרותי התחוור לי שההימנעות הזו לא באמת תורמת לחיי, היא מצמצמת אותם מאוד ואפילו די מכאיבה...

בחרתי להיות מורה ליוגה, אני חיה חיים שלכל הדעות הם חיים די בריאים; מטפחת את הגוף הפיזי שלי, אוכלת נכון, מתאמנת, מטפלת בעצמי כשצריך, מסורה לעבודה פנימית של הכרה ונפש, משקיעה במערכות היחסים שלי ללא התפשרות על תקשורת פתוחה, כנות, נדיבות, אהבה... המקצוע שלי הוא מקצוע שבתחושתי מייצר הרבה טוב בעולם, ולפעמים נדמה לי (או כך אני מקווה) שכל אלו הם סוג של "ביטוח חיים"; שהסיכויים שלי להיות בריאה, שפויה, שמחה, ולזכות באריכות ימים הם גדולים יותר מאלו של אנשים שחיים בהזנחה. והנה; אפילו חייה של מורה ליוגה שהייתה מאסטרית אדירה, ואני מניחה שחיה תחת אותם ערכים של בריאות, כבוד, אכפתיות ושלווה; נגדעו יום אחד, ככה פתאום. ונדמה שבמוות שלה "אין שום הגיון".

אבל האם הגיון הוא מה שמתבקש בשעה שאנחנו מהרהרים בשני מרכיבי הקיום הבלתי נפרדים הללו; חיים ומוות? האם הבנה אינטלקטואלית היא מה שתרכך את הכאב ואת חוסר האונים שאנחנו חווים אל מול הדבר הבלתי נתפס הזה שקורים לו "מוות – חיים"? ואם היינו "מבינים" את ההיגיון הסמוי הזה האם היינו עושים דברים אחרת?

אני יכולה להעיד על עצמי שמגיל צעיר מאוד היו בי רצון ונחישות לחיות את חיי ב"אחריות". תמיד רציתי להבין את עצמי טוב ככל שניתן ומתוך ההבנה הזו לגשת אל אנשים סביבי ואל סיטואציות בצורה נכונה, מדויקת, מושקעת. ראיתי שלא כולם סביבי מתנהלים כך ובכל זאת הרגשתי תמיד שמערכת היחסים שלי עם העולם היא תוצר ישיר של מערכת היחסים שלי עם עצמי וביקשתי ללמוד וביקשתי עזרה בכל מישור אפשרי; מקצועי ואישי, כדי להיפגש עם האדם שאני. לימים, כשהתוודעתי לפילוסופית היוגה וקראתי ציטוטים כמו זה שבו פטנג'לי אומר: "מי שיודע את ההכרה שלו, ידע ויבין איך עובדות כל ההכרות" הרגשתי שקיבלתי סוג של אישור: "הנה אני בדרך הנכונה, ככה עושים את זה!"

ועדיין: לימוד היוגה לא מנטרל את התחושות הבלתי נמנעות שכולנו חווים את מול הפרידה הסופית, וגם לא מבטל את אינסוף סימני השאלה שיש לנו על מהות הקיום האנושי. הטבע של האדם המחפש הוא לשאול ולתהות ולנסות למצוא דרך בתוך המסע הבלתי מוסבר הזה שקוראים לו חיים, אבל העניין הוא שבהרבה מקרים המסע הזה, כך נדמה, מסתיים כשהחיים הפיזיים נגמרים. אין לנו שום אפשרות לדעת מה מצפה לנו כשהגוף הפיזי יפסיק להתקיים, יש אמונות וגישות שונות, וכל אדם בוחר להאמין ולהתחזק אל מול הלא נודע בדרך כזו או אחרת. היוגה זו אופציה, זו אפשרות אחת מיני רבות להתמודד עם הדבר הזה שהוא לגמרי בלתי ניתן לתפיסה ולהכלה.

אחד מהדברים שההליכה בדרך היוגה חיזקה אצלי היא אותה תחושת "אחריות לחיים" שזיהיתי מילדותי. היוגה מדברת על מונח שנקרא "דהרמה": יעוד / חובה / אחריות / יושרה. זוהי תפיסת עולם מדהימה שמדברת על כך שכל אדם, באשר הוא, בכל גיל ובכל מצב, יכול לחיות את חייו כשהוא מכוון ומסונכרן עם מי שהוא, עם מה שהוא עושה, עם המקום שבו הוא נמצא. לחיות את החיים "נכון", בצורה מיטיבה.

אנחנו לא יודעים כמה זמן יהיה לנו כאן ואם בכלל, ומתי, נזכה ליהנות מפירות הפעולה שלנו. אני זוכרת תקופות שבהן ההבנה הזו הייתה די מייאשת עבורי, היא העלתה בי מחשבות בסגנון של "אז מה הטעם, אם גם ככה שום דבר לא באמת בשליטה שלי"... ואני יכולה להבין איך עבור אנשים מסוימים הארעיות הזו של החיים היא בלתי נסבלת ממש ומשתקת אותם. אבל מי שמסכים להתבונן מעבר לפחד הראשוני הזה ישכיל ויבין שדווקא, דווקא מפני שאין לנו שום שליטה על החיים שלנו, אנחנו מחויבים לכבד ולהוקיר את מעט הזמן שקיבלנו כאן, ובזמן הזה, לנסות להפוך לווריאציה הכי טובה של עצמינו שאנחנו יכולים להיות. כי כל אדם באשר הוא, בין אם זו מורה ליוגה או קופאית במכולת, בין אם זה איש עסקים או עקרת בית, בין אם הוא גבר או אם היא אישה, מבוגרת או צעירה, עשירה או ענייה, כל אדם הוא חלק מרקמה אנושית חיה בתוך עולם תלת מימדי שבו כל צורות הקיום משפיעות ומושפעות זו מזו ולומדות זו מזו כל הזמן, בכל רגע נתון, בכל מקום. ולכן אנחנו מחויבים לחיות במסירות הזו ובתחושת האחריות הזו.

כשתחושת האחריות הפנימית הזו (דהרמה) הופכת לפעולה בעולם (קארמה) החיים מרגישים מדויקים יותר, ושאלות כמו "בשביל מה, ועד מתי, ומה אני ירוויח מזה" מתחילות באופן טבעי להתמוסס. דברים פשוט מרגישים במקומם.

נקודת המבט הזו שעל פיה כל הדברים מחוברים וקשורים היא משהו שמתאמנים עליו; דרך התבוננות בנשימה, בתופעות קיום אחרות, בתנועות של ההכרה. למשל: כשמתבוננים בנשימה ולומדים את הטבע שלה אפשר לראות בבירור שהשאיפה והנשיפה שונות מזו מזו, נפרדות זו מזו, אבל שתיהן ביחד מייצרות את מה שנקרא "הנשימה". זו פעימה בלתי פוסקת של התרוקנות והתמלאות שתתרחש כל עוד נחייה. ובדומה לכך: גם החיים כפי שאנחנו מבינים אותם (הקיום הפיזי שלנו עלי אדמות) והמוות שלנו (סוף הקיום הפיזי הזה) הם שני צדדים של אותה תופעה: פעימת החיים והמוות. בהדרגה, החיים והמוות עשויים להפוך בעינינו לשני חלקים של אותו הדבר, ולא לשני דברים הפוכים או סותרים.

האימון הזה הוא מאתגר ועשוי להמשך שנים רבות. אני לא יכולה להעיד שאני במקום שבו השלמתי עם הרעיון הזה לגמרי ואני מצליחה ליישם אותו כל הזמן. אבל אני יכולה לספר, באמת ובכנות, שיש בי תחושה ואמונה חזקה שהאופן שבו אתבונן בחיים והאופן שבו אתבונן במוות, התפיסה שלי אותם (ולא ה"הבנה" הרציונאלית) ישנו במידה ניכרת את מידת הסבל שאחווה אל מול התופעות האדירות האלו. זה באמת קורה לי, כבר עכשיו, בימים אלו ממש...

המורה הנפלאה הזו לא תתקיים יותר כאן בינינו באופן שבו רובנו מבינים "קיום". אבל היא תתקיים בגופם וליבם של אלפי אנשים ברחבי העולם ששמעו אותה וזכו למגע שלה, או למבט עיניה הבורקות. המחשבה על המוות הפתאומי שלה אולי תמשיך לבלבל אותי מידי פעם, אבל המחשבה על החיים ועל המוות שלה כחלק מפעימה אינסופית, בלתי נגמרת, מעלים בי דמעות של התרגשות ומחזקים את הרצון שלי לדבוק בדרך שבחרתי, להעביר מידי יום לאחרים את המעט שלמדתי, ולנסות להרבות טוב בתוך העולם המשוגע, האכזר, המופלא, העצמתי, הבלתי מובן והבלתי נתפס הזה, כל עוד אני כאן.

והרצון הזה פועם כעת חזק יותר מאי פעם.

סיוונה- מורה מוסמכת להאטה יוגה, מנחת מדיטציה, מטפלת במגע. בעלת ניסיון של למעלה מעשרים שנה בהדרכת תנועה, מודעות הגוף ותרפיה. תלמידתם של פרסאד ראנגנקר (הודו), אייל צ'חנובסקי, יעל זיו, אן קתרין, גלית לוין (ישראל), מתי עזרתי (ארה"ב). ההוראה של סיוונה מתבססת על תרגול פיזי עמוק ומוקפד ולצידו התייחסות בלתי פוסקת למקום של היוגה בחיי היומיום, יוגה כדרך חיים, חשיבה ופעולה בעולם. מלמדת תלמידים מרקעים שונים ומגוונים בשיעורים קבוצתיים ופרטיים, סדנאות וריטריטים בארץ ובחו"ל. למידע נוסף על היוגה של סיוונה מוזמנים לבקר בעמוד הפייסבוק: www.facebook.com/YogaSivana