יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
יוגה למתחילים  /   מתחילים
על אימון יוגה והתמודדות עם הכאב  |  שירה נהלוני גליקסברג
שנים שאני לומדת ממורי ושומעת מסביבי את המשפט השגור: "לא לתרגל בכאב", "לא לעבוד בכאב", אם הפנים לא רכות בזמן תנוחה- זו אינה יוגה. אני שואלת את עצמי, שוב ושוב, כשאני מגיעה למקום שבו כואב לי? האם הפסקתי לעשות יוגה?

חמש התנודות גורמות לכאב ושאינן גורמות לכאב (פטנג'לי 5.1)

שנים שאני לומדת ממורי ושומעת מסביבי את המשפט השגור: "לא לתרגל בכאב", "לא לעבוד בכאב", אם הפנים לא רכות בזמן תנוחה- זו אינה יוגה. 

לעיתים, אם מרצון להגיע אל קצה של תנוחה שפעם הגעתי אליה והיום לא, אני מגיעה למקום של כאב. לעיתים אני עוזבת, ואומרת לעצמי- זה כבר לא בשבילך, לעיתים אומרת לעצמי, נו, אתאמן על זה שוב מחר ומחרתיים וגם שבוע הבא... זה חלק מהדרך. תמיד. גם למתאמנים חדשים וגם למתאמנים ותיקים שעם הזמן גופם משתנה ואתו גם הצרכים העולים מהתרגול. 

אני שואלת את עצמי, שוב ושוב, כשאני מגיעה למקום שבו כואב לי? האם הפסקתי לעשות יוגה?

ומאידך- אני שומעת על מורים ליוגה שמבטיחים לתלמידיהם להגיע להנומאנאסנה (שפגאט) בתוך כך וכך שיעורים, או אומרים: "אצלי כולם מצליחים" להגיע עם החזה אל הרצפה ב uppavista konasana (ישיבה בפיסוק רחב וכפיפה קדימה.)

אני רק יכולה להניח, מההיכרות שלי עם עצמי ועם הגוף שלי, שישנם כאבים. תמיד יהיו ותמיד היו. 

באחת מקבוצות הפייסבוק עלה השבוע דיון ער לגבי כאבים חדשים המופיעים בתרגול. כאבים שלא היו שם קודם. הכותב דיבר על כאבים עמם הגיע לתרגול ונעלמו, אך במקומם באו כאבים חדשים לא מוכרים. 

מתוך הדיון הבנתי, שיש כאן איזה בלבול. 

אני מנסה להיות צנועה מול היכולת של הגוף, ולא להיכנס למקומות כואבים ביהירות של מתחילים, כי כבר עברתי איזושהי דרך ואני מבינה ויודעת מתי לעצור כך שלא אלך הביתה עם גב כואב, או ברכיים או כל איבר אחר. לעיתים, אני אפילו נמנעת מראש רק מלחשוב על אי הנוחות של הגב שתלווה אותי. 

אבל הידיעה הזו, שבה הגוף שלי מכיר טוב טוב את האימון ויודע מתי אפשר להמשיך ומתי צריך לעצור, היא תוצאה של דרך ארוכה שבה כאבתי, נמתחתי, נפצעתי, השווצתי, למדתי, על גופי, בדרך הקשה לעיתים, את הגבולות, ובגלל שאני ממשיכה להבשיל כל הזמן בשבילי החיים, אני עדיין לומדת את הגבולות כל פעם מחדש. 

כך שבעצם עם הזמן וההיכרות עם האימון, מצד אחד אנחנו נמנעים מהכאב ומצד שני שוהים בו. 

גם כך וגם כך – יש תנודות. תפקידה של היוגה - להשקיט אותם. השלב הראשון הוא תשומת לב. 

לא כולם אותו הדבר

תלמיד בן 50 ותלמיד בן 20 בכיתה גדולה אינם מסוגלים לאותו האימון ואין ביכולתו של מורה, טוב ככל שיהיה להגיע בפעם אחת לכולם, לראות את כולם, לתקן את כולם. ועל כן בדרך הזו, בתהליך הזה, יהיו כאבים. כמעט לכולם. לא משנה כמה המורה יגיד לא לעבוד בכאב. 

אני חלילה לא אומרת שצריך להפסיק עם ההכוונה הזו, של להימנע מכאב בתרגול. להיפך. זוהי סאנקאלפה (כוונה). שעושה את כל ההבדל, אבל פירותיה לעיתים יבשילו רק אחרי איזשהו תהליך של חיפוש של התלמיד. 

מאידך, אינני יכולה לצאת בהצהרה, גם אם התרגול שלימדתי היה מאד מעודן עד כדי פראני, שאצלי אין אנשים שחווים כאב בתרגול, בדיוק כפי שצורם לי לשמוע מורים שאומרים שאצלם בתרגול לוקח 5-6 שיעורים להגיע לשפאגט וכולם בסוף מצליחים. 

אנחנו כמורים יכולים לכוון תלמידים להפוך להיות החוקרים של הגוף שלהם. לעודד אותם להאמין שהם יודעים, ללמד אותם איך להקשיב לעצמם, איך להפנות תשומת לב, איך לדעת לעבוד מצד אחד ומצד שני לעדן ולרכך. אנחנו יכולים לתת כלים ולהתוות דרך שתכה שורש כאשר ילכו בה "כראוי, בהתמדה, לאורך זמן" (פטנג'לי 14.1).

ומה עם כאבים עקביים (כרוניים)?

יש גם כאלה. ישנם כאבים שלא יהיה להם כנראה ריפוי. כאן קורה הדבר המעניין ביותר שאנו כמורים יכולים לתת. 

כאב, גורם לכיווץ המרחב הפנימי שלנו. ולכן גורם לסבל. בלי לשים לב, כדי להימנע מכאב, הגוף שלנו מיצר כל מיני מניפולציות ותנועות פיצוי. נוצרות הטבעות תנועתיות חדשות. (צליעה מסויימת, הטיה של כל משקל הגוף אל צד אחד, וכיו"ב), כך נוצרת שרשרת עומסים שלעיתים יש לה מחיר כבד. (דורבן ברגל, כאבי ברכיים שחיקת סחוס). כשאנחנו נזכרים בכאב, שאנחנו מנסים להימנע ממנו, כל הגוף מתכווץ, פתאום מחסירים נשימה. לכל התנועות הקטנות והגדולות האלה, יש מחיר כבד. 

כאבים שנשארים לחיים, דורשים התארגנות אחרת. החלפה של הרגל ההתכווצות בהרגל אחר, הפוך ממנו, הרגל של התרחבות. 

מה שמרחיב את המרחב הפנימי הוא בראש ובראשונה - נשימה, לכן, עבודה על נשימה עם אנשים שנושאים כאבים כרוניים היא חיונית ממש.

 

מייצרים הרגל חדש: האימון – מאמץ להתייצב בזה. (פטנג'לי 13.1)

  1. כבדהו וחשדהו: כשהמטרה היא ליצור הרגל חדש, הטבעה חדשה, סמסקרה חדשה, האימון הוא להרגיל את האדם להכיר את הכאב לעומק, את גבולותיו, את הסימנים לכך שהוא מופיע. לא "להתגבר" על הכאב, לא "להדחיק" את הכאב אלא לנשום אותו פנימה. לתת לכאב מקום. להבחין בהימצאותו. ועם זאת, להמשיך לנשום. לשים לב לכיווץ, ולנשום. להתמלא. 
  2. החלפת סמסקרה בסמסקרה: 
  3. העבודה כאן היא בניית מערכת יחסים מחודשת עם הגוף. מצד אחד, להכיר בכאב, לשים לב, לנשום אותו פנימה, לתת לו מקום ומצד שני, להיות יכולים לדרוש מהגוף גם "לתת עבודה" לנוע, לשמור על טווחי תנועה, לשמר אותם, לחזק, לזרום עם התנועה, להכיר ולמצוא גבולות חדשים נעימים יותר. העבודה הזו לעיתים כרוכה בכאב בדרך, אבל היא נועדה כדי להצליח לנוע תוך הימנעות מהכאב מבלי לעצור, להישאר במקום ולהימנע מתנועה. לדוגמא: נשים אחרי ניתוח הסרת שד ובלוטות לימפה חוות התקצרות של טווח התנועה בזרוע. האימון הוא ללמוד טווחי תנועה חדשים תוך כדי נשימה. או שימור הקודמים. הנה דוגמא מוכרת:
  4. הרגל לא רצוי: להימנע מלהוריד דברים מארונות גבוהים כדי לא להיתקל בכאב
  5. הרגל רצוי: ללמוד איך להתארך אחרת, כדי להוריד דברים מלמעלה, מתוך השתרשות, ונשימה. 

היכולת להבין מה קורה, ליצור תכנית פעולה מותאמת, ליצור מניפולציות שיעזרו להתמודד עם הכאב ולחיות איתו, מתאפשרת כאשר עושים דרך עם מורה מתאים ולכן חשוב למורים להסביר את עקרון הזמן. זהו תהליך. לעיתים ארוך, של ניסוי וטעיה. 

  1. בבואנו להחליף הטבעה אחת בהטבעה אחרת, סמסקרה בסמסקרה, נטיה אחת בנטיה אחרת, לא משכיחים או מוחקים את ההטבעה הקודמת. באמצעות חשיפה ארוכה להטבעה החדשה, מייצרים הרגל חדש. אבל עדיין תמיד תהיה נטייה להרגל הקודם. למשל: אנשים שאינם אוהבים לעשות פעילות גופנית אבל מבינים שזה חשוב להם ומחליטים "לקחת את עצמם בידיים" מתחילים לעשות משהו, אבל אם לא ממשיכים אם זה לאורך זמן, מהר מאד יחזרו להרגלים הקודמים, להימנע מפעילות גופנית. הם יימצאו הרבה סיבות אפילו משכנעות מאד, למה הם אינם יכולים להתאמן. 

לכן חשובה מאד מחויבות לאורך זמן. (מומחים טוענים שלבסס הרגל לוקח 90 יום, אבל כולנו יודעים שזה קשור בהחלטה ובפעולות להמשיך עם זה שיוצרות את זה שזה יישאר לאורך זמן. יצירת עוגנים של מחוייבות למשל השתתפות בקבוצת תמיכה- מקל על ההמשכיות)

עוד דבר חשוב- התאמת התרגול. חשוב שהתרגול יהיה מתאים, אם מתחילים מהר מדי או שהתרגול משעמם, הוא לא יחזיק מעמד ולכן זו עבודה משותפת של תלמיד ושל מורה למצוא את ההתאמה ואת השביל הנכון ללכת בו. המורה צריך להחזיק מרחב בטוח ומאפשר לתלמיד לפרוח בו. 

השנה, במסגרת יוגה בערבה, אעביר סדנה – התנתקות של שלושה ימים מהמרחב המוכר אל מרחב אחר. מרחב בטוח לפרוח בו, להקשיב פנימה, להתנסות בסוגי תנועה שונים  ולמצוא אימון מאוזן ונכון להמשיך בו. 

הסדנה מיועדת לאנשים המתמודדים עם כאב ולמורים המעוניינים להשתלם ולחוות כיצד מתבצעת חקירה כזו תוך כדי אימון. 

 

לאתר של שירה נהלוני

 https://shiranahaloni.co.il/