יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
אימון היוגה  /   יוגה תרפיה
על עקרונות האימון בתקופות קשות   |  אורית סן גופטה
אורית העבירה את ההרצאה אודות עקרונות האימון במצבי פגיעות בכנס ארגון מורי היוגה שהתקיים ב - 19.6.2020 (בזום)

כאשר תמר דיברה איתי על הרעיון לדבר בכנס הזום הזה, ותודה לתמר, עלו בי שני דברים שקשורים לתקופת הקורונה, תקופה שעבור חלקנו היא קשה מאד. אנסה לדבר עליהם מעט

     הדבר הראשון שעלה זה משהו ששמעתי הרבה פעמים מחבריי למזרון, וזה שכשהם בתקופה קשה הם יודעים שאם הם רק היו הולכים להתאמן הם היו מרגישים הרבה יותר טוב, ודווקא בתקופות האלו הם לא מצליחים להתאמן. אני לא יודעת אם הרגשתם פעם שאתם יודעים שאם תשבו על המזרון, תעמדו על המזרון, תשכבו על המזרון, לא משנה מה, העיקר שתהיו שם זמן מה, לאחר מכן האופן שבו תראו את המציאות, ולא משנה מה היא, ישתנה, יתבהר. אבל משום מה בתקופות קשות מופיע מן חוסר רצון ללכת למזרון. אנחנו מסדרים את המגירות, אנחנו שוטפים את הכלים, אנחנו הולכים לאכול משהו, הכול כדי לא ללכת לשם. יש דבר כזה ואני רוצה לדבר עליו

     הדבר השני שעלה לי זה שבאמת יש תקופות שאנחנו בתקיעות גדולה. בסמקיה קריקה מדברים על שלושה סוגים של טאפה. טאפה לא במובן של טפאס - אימון מחמם, אלא טאפה במובן של כאבים. כאבים שנובעים מהעצמי, כאבים שנובעים מאיזו שהיא התנהלות חברתית, מאנשים קרובים או רחוקים, וכאבים שנובעים מפגעי טבע, כלומר אסונות. בסוטרות הבאות מוסבר בסמקיה קריקה שהסמקיה (והיוגה, אוסיף אני) נועדו בשביל להתעלות מעל הכאבים האלה. ברגע שאנחנו מדברים על כך שיש את הכאבים האלה, אנחנו כבר מודים בכך שלפעמים קשה לנו. אנחנו מתאמנים הרבה שנים, או פחות שנים, בכל מקרה אנחנו מקדישים כל יום זמן לאימון שלנו. אנחנו מאמינים ביוגה כדרך והדבר הזה הוא יקר לנו ביותר. אבל אז אנחנו חוטפים איזו מכה בראש ואיך שהוא אנחנו קצת מסוחררים ומאבדים את שיווי המשקל.  

    נזכרתי בסיפור מאד מפורסם על מארפה שהיה המורה של מילרפה, המשורר  והיוגי הכי גדול של טיבט. הסיפור הוא שהבן האהוב של מארפה מת והיה צריך לקבור אותו. עומד מארפה עם חבורה של תלמידיו ליד גופת בנו ובוכהלכאורה הוא לא אמור היה לבכותהרי הוא מואר, הוא אחד המורים הגדולים של טיבט, אם כן למה הוא בוכה? למה עצוב לוהתלמידים שלו מקשים עליו ואומרים לו: 'מורנו, אמרת לנו שהכל אשליה, אז למה אתה בוכה?' ואז מארפה עונה: 'נכון, אבל זאת אשליה מאוד גדולה'. מסתבר שגם מורה כזה גדול ברגע המבחן חווה צער, כי יש על מה להצטער. אם מישהו מאוד קרוב מת, יש על מה להצטער, יש אובדן. השאלה היא איך להתמודד עם הצער

     לכן אמרתי  בתחילה שהפגיעות היא בטבענו כבני אדם. היא מצבנו משום היותנו חולפים. כי הגוף שלנו גם במקרה הטוב, אם לא נחווה שום מחלות פגיע. אנחנו יכולים להרגיש מאוד טוב, מאוד יציבים, ומאוד בקלות זה יופר. פתאום כואב לנו משהו, אפילו רק נכנס לנו משהו לעין ואנחנו לא יכולים לתפקד. זה המצב האמיתי שלנו כבני אדם. זה מצב מאוד לא קל, בגלל זה אנחנו צריכים את היוגה.  

     אני רוצה להקריא לכם תרגום של שיר של משורר אהוב עלי שקוראים לו בָּסָוָאנָה. השיר לקוח מהספר Speaking of Shiva, זה הוא אוסף של שירי בהקטי מהמאה ה – 11-12 מאזור מייסור בדרום הודו. זה הוא שיר על פגיעות. מאחר ואני אישה החלטתי לתרגם את השיר בלשון נקבה. אם למישהו זה מפריע הוא יכול להחזיר את זה ללשון זכר. הנה השיר:

 

תראי את העולם,

בנחשול גלים מכה בפני.

אמרי לי,

מדוע מציף הוא את ליבי

אמרי לי

מדוע ממלא הוא את גרוני

הו אלה,

איך אוכל לדבר איתך

כשהעולם מתרומם

ומכסה את ראשי

אלתי אלתי

שמעי לזעקותיי 

הו אלת הנהרות הנפגשים,

הקשיבי לי

 

זה תיאור של רגעים בהם חיי העולם בולעים אותנו. איך אנחנו מתמודדים עם רגעים של קושי? ובאמת שמענו על כל מיני סוגים של קושי בתקופה הזאת. קושי של עומס, של בית מלא אנשים, קשיים של כלכלה, קושי של בדידות, קושי של כאבי הלב וחוסר האונים שלנו כשההורים שלנו מאוד חולים והם מבודדים והם בבית אבות ואנחנו לא יכולים לבקר אותם. או שהם במצב ממש קשה, גוססים ואנחנו לא יכולים להיפרד מהם. מה הם עוברים, מה אנחנו עוברים

ואם אנחנו היינו בתקופה יחסית יציבה והיה לנו טוב בבית, אני מניחה שראינו או קראנו או נפגשנו עם אנשים שהיה להם יותר קשה

    בעניין איך לנהוג במצבים שכאלה נזכרתי בהוראה של מורה הזן דוֹגֶן שחי בתקופה דומה לזו של בסאוונה, במאות ה – 11-12 ביפן. דוגן נסע לסין והביא את הסוטו-זן ליפן, כשיפן הייתה בתקופה מאוד קשה. היה אז גם קושי כלכלי וגם הרבה אי בהירות רוחנית. תפיסות שונות של בודהיזם ושינטו התחרו זה בזה, היה רעב ואלימות ברחובות. דוגן מאוד האמין בדרך של הסוטו זן שלמד ממורו בסין והלך והקים מנזר קטן בהרים. הוא לקח איתו קומץ אנשים שיבואו וילמדו איתו, ויחיו על פי דרך הזן. אני מנסה לדמיין את התנאים שם על ההר. אין חימום, כל היום עובדים וגם מתאמנים. דוגן היה מורה מאוד דורשני. אני חושבת שהחיים שלהם שם על ההר, גם לאלה שהיו מחויבים לדרך לא היו חיים קלים. לכן אני רוצה קצת לספר ולהקריא לכם מעט ממה שדוגן אמר

    יש לדוגן דרשה מפורסמת שנקראת הטנזו, הוראות לטבח, טנזו זה טבח. אבל זה טבח לא במובן של שוטף הכלים הסודני במסעדה בתל אביב אלא במובן של מישהו שעושה את זה כדרך חיים, כשליחות, שהוא רוצה לתת את האוכל המיטבי לכל חברי הקהילה. כמו אמהות שפעם בישלו. פעם אחד התפקידים המרכזים של האמא היה להכין ולתת אוכל שיזין וייתן כוח לכל באי הבית. דוגן פונה לטבח ומבקש ממנו לטפח שלוש איכויות תודעתיות כשהוא מסתובב ועושה את עבודתו במנזר. תחילה מדבר דוגן על תודעה שמחה והכרת תודה. אחר כך על תודעה מיטיבה, תודעה הורית או אימהית (או סבתאית במקרה ויש לכם בעיות עם אמא שלכם), ולבסוף הוא מבקש מהטנזו לטפח תודעה רחבה. דבריו שופעי חכמה אז אתרגם לכם קטעים נבחרים ואחר כך נחבר את כל זה לאפשרות של ללכת ולהתאמן על המזרון אפילו כשקשה לנו

   הוא מסביר ש'תודעה שמחה' היא תודעה ששמחה בחיים. תחשוב לעצמך: 'אם הייתי נולד לאל בעולם השמימי הייתי כל הזמן רק קשור להנאות ולא הייתי יכול לרצות בכלל להתגבר על סבל. אבל מאחר ובגלגול הזה אתה מבשל לקהילה, ואנחנו יכולים להגיד לעצמנו שאנחנו בחרנו ללמד יוגה, אז אנחנו יכולים להיות מאושרים כי אנחנו עושים משהו שמיטיב עם האחר. אחר כך הוא מדבר על Kind mind . יש מקומות שזה מתורגם כתודעה הורית. הוא אומר: עליך לעשות את עבודתך כמו שהורים מטפלים בילדים שלהם. 'אפילו אנשים עניים או סובלים מגדלים את ילדיהם באהבה גדולה. אי אפשר להבין זאת. אחרים לא יכולים להבין את הלב שלהם, אנחנו יכולים לדעת את זה רק כאשר אנחנו נהיים הורים.' כל כך מעניין שהוא כתב את זה. הוא לא הכיר את אבא שלו, אמא שלו נפטרה כשהוא היה ילד בן 8, והוא עצמו לא היה הורה מעולם. אני חושבת שהוא מכיר לאמו תודה והוא מבין עד כמה היא הייתה חשובה עבורו

     הוא מתאר את התודעה החומלת הזאת, את התודעה ההורית:

'לא משנה להם אם חם או קר להם עצמם, הם מגנים על ילדיהם מפני החום או הקור. זה טוב לב גדול מאוד ורק מי שמפתח את התודעה הזאת של טוב הלב הזה יכול להכיר בזה, רק מי שמתאמן בתודעה הזאת יכול להבין את זה.' בדיבור שלו על תודעה חומלת או תודעה מיטיבה או תודעה הורית נכנס אלמנט האימון ופתאום אנו נחשפים לרעיון שניתן להתאמן על תודעה חומלת שכזו, אפילו שקודם אמר שרק הורה יכול להבין זאת

אחר כך הוא מדבר על תודעה רחבה. התרגום לאנגלית פה הוא Great mind  אבל ראיתי גם תרגומים אחרים. לדעתי כשהוא מדבר על תודעה רחבה הוא מדבר על מצב תודעה שגם יש בו איזו שהיא בהירות ויציבות, וגם יש במצב זה הלך מחשבה, הלך רוח

    אני אצטט פה עוד קצת ואז אני הולכת לקראת ענייני המזרון והסיכום. 'תודעה רחבה היא כמו הר ענק או ים גדול. אין לה כיוון של ייחודיות,Partiality or exclusivity ', היא לא עסוקה בלהגיד זה טוב וזה לא טוב, את זה אני שומר ואת זה אני זורק. אומר דוגן:' תסתכל על ארבעת העונות במבט אחד ותראה קילוגרם וגרם עם אותה עין. בדרך זאת תלמד את המשמעות של תודעה רחבה.' כמו שאמרתי קודם אני חושבת שתודעה רחבה היא גם מצב של בהירות ויציבות אבל גם איזה שהוא הלך רוח שמבין שגם כשאנחנו מעדיפים דבר מה, או סולדים ממשהו אנחנו לא צריכים לתת לזה להשתלט על כל מרחב התודעה שלנו. אנחנו צריכים לראות יותר רחב, מעבר לצמדי הניגודים. כמו שאתה יושב על הר למעלה ואתה מסתכל למטה ואתה רואה מלא מכוניות. אתה לא רואה את האלפא רומיאו, או מכונית ישנה, לא, אתה רואה אותן מרחוק כמכוניות

     ואיך כל זה מתקשר למזרון? איך נביא את עצמנו להתאמן בתקופות שכל כך קשה לנו? מה לעשות כשלא בא לנו? מה לעשות כשאנו שמים לב שאנו מחפשים תירוצים ופעילות כדי לא להתאמן? לפעמים כשאנחנו באמת מרגישים מועקה כי קרה משהו לא טוב למישהו קרוב, או כי הוא מאוד חולה או גוסס חס וחלילה, אנחנו לא באמת רוצים להיות עם זה, וללכת למזרון ולהתאמן זה להיות באינטימיות עם עצמנו ועם הרגשות שלנו וקשה לנו להתמודד

אני מוצאת שמה שבכל זאת עוזר לנו זה להתעלם מכל התירוצים וללכת ולשבת על המזרון

     אם אתם לא יכולים לעמוד תשבו ואם אתם לא יכולים לשבת תשכבו. תדליקו איזה נר, תדליקו אור נעים בחדר ותשכבו על המזרון. כי ברגע שאתם תהיו שם ותשימו את הטיימר על שעה או על חצי שעה, ותשימו את הטלפון שלכם בחדר השני רחוק ופשוט תשכבו על המזרון כי אין לכם כוח לעשות כלום ואתם בעצם שונאים יוגה, ותמיד היוגה הזאת מעצבנת, אני מתאמנת כל כך הרבה שנים ובסוף אני עצבנית כל כך, זה לא פייר. אך ברגע שאנחנו נהיה על המזרון לפרק זמן, ונחליט מראש על הזמן, זה הדגש שלי, נכריע מראש על זמן, בסוף יקרה לנו משהו. אפילו אם רק נשכב עם הרגליים והידיים למעלה. אפילו אם רק נעשה שוואסנה. אפילו אם רק נשים את הידיים על הבטן ונשים לב לנשימות. במשך הזמן הזה אנחנו נחזור לאט לעצמנו, גם לעצמנו הכואב שמתמודד עם מצב מורכב, אבל גם לעצמנו במובן של להתחבר לתודעה רחבה או תודעה הורית שלנו שדואגת לעצמנו, או לתודעה שמחה שנזכרת לשנייה שיש גם דברים אחרים בחיים. ואפילו שאנחנו ברגע של לחץ וקשה לנו כי הבן שלנו בעזה או בלבנון, או אפילו שאנחנו מאוד דואגים למישהו או נורא כואב לנו הגב, העולם יותר רחב. אנחנו נזכרים פתאום להיות טובים לעצמנו. אנחנו נזכרים שזה יעבור. המזרון מאפשר את זה. ויכול להיות, אתם יודעים, שלפעמים כשאנחנו שוטפים כלים זה גם מזרון. כל דבר שעוזר לנו להתחבר לעצמנו ברגעים שהכי לא בא לנו. לעיתים חלק מהוותק זאת היכולת קצת להכריח את עצמנו

טוב חבריי, אני רואה שעברתי את הזמן שהוקצה לי, תודה לכולכם.

אורית העבירה את ההרצאה בכנס ארגון מורי היוגה שהתקיים ב - 19.6.2020 (בזום) תמלול: גליה ליולקו, עריכה והגהה: עירית שרייר