יוגה פורטל
שלחו להדפסה 
בחזרה לדף הבית
של פורטל היוגה.
חוכמת היוגה  /   חכמה
שני מצבי תודעה באימון היוגה  |  אורית סן גופטה
היוגה בעצם עוסקת בצמצום העודף הרב של המחשבות והתגובות הרגשיות שלנו ולא בביטולן המוחלט. בכך היא מאפשרת לנו להיחשף למרחבי התודעה העצומים והיפים להפליא המכוסים לרוב במעטה של אינפורמציה, מחשבות ורגשות.

היוגה הינה מסורת רבת-פנים, שנושמת ומתחדשת כבר כ-2,000 שנה, ובו בזמן היא מערכת של אימוני גוף ותודעה וכן תפיסת-עולם. בכל האימונים בולטת החשיבות של ההתבוננות ושל העשייה המדויקת של הגוף. חלק ניכר של התרגול, מלמד אותנו לשכלל ולהרחיב את יכולת ההתבוננות שלנו כאשר אנו מבצעים אימונים של ישיבה שקטה, נשימה ותנועה. האימון מאפשר לנו להרחיב ולחדד את היכולות התודעתיות. כך אנו מתוודעים למצבי תודעה שונים ומסוגלים להבדיל ביניהם.

המצב הרגיל של התודעה שלנו, נקרא בפילוסופיה של היוגה "אי-ידיעה" (או אוִידיה – בורות). תפקידה של התודעה הזו היא להבחין ולבחור. במצב זה אנו נדרשים לענות כל הזמן על השאלה - האם זה טוב בשבילי או רע בשבילי? האבחנה מתרחשת במהירות רבה , על פי רוב באופן לא-מודע, הן ברמת הרגשות והן ברמת המחשבות. מה שבעיקר מאפיין את אופן הראייה הזה היא ההשתלטות של חלקיות הראייה. גם מתמקדים בפיסה קטנה של מציאות ומאבדים תמונה גדולה וגם צריך להחליט אם "זה" "טוב" או "רע" ואיך לפעול. לעתים, כאשר אנו מתבוננים על התודעה עצמה, אנו מופתעים להיווכח עד כמה התודעה פועלת באופן מכני. יתכן שהסיבה להתפתחות הראייה הזאת היתה הישרדותית. בג'ונגל, הבחנה איטית עלולה להיות מסוכנת ביותר.

לעומת זאת, התודעה היוגית מתאפיינת בראייה רחבה. יש בה בהירות וצלילות. בתודעה כזו ניתן לראות את המציאות של הניגודים (למשל חום וקור) ואף את האבחנות שלנו ביניהם, אך ישנו משהו רחב כל-כך שהוא יכול להכיל את כל הנראה, ולהישאר צלול, שקט. אין פה ויתור על יכולת הבחנה, או על עשייה, רק ההקשר שונה. יש מרחב, יש אמפתיה, יש צלילות שקטה, יש אושר והכרת תודה. ביוגה מגדירים ראייה זו כמצב בו "הרואה שרוי בצורתו שלו" (יוגה סוטרות I.3)
בחיי השגרה נדמה לנו כי הראייה היום יומית הרגילה היא בלעדית ומשקפת מציאות, עד כדי כך שאנו מסרבים לבדוק ראייה אחרת. כאשר אנו מגלים במקרה או דרך תרגול את הראייה הרחבה אנו מניחים שיש סתירה בין שני סוגי הראייה, כאילו האחת רעה והשנייה טובה ועלינו לבחור ביניהן. עצם המחשבה הזו מסגירה אותנו, שהרי רק מתוך הראייה הצרה, היום יומית, חשים כך.
כאשר אנו מיוצבים היטב בראייה רחבה, המחשבות הבנאליות שלנו אינן מטרידות אותנו במיוחד. גם כאשר מופיעים בתוכנו כאב, צער או שמחה וצובעים את התודעה, הטעם המיוחד של תודעה רחבה לא מתעמעם או נכבש על ידן. העיקרון המרכזי של "הרואה השרוי בצורתו שלו" הוא הוויה של מרחב בהיר ושקט. השמיים אינם מוטרדים מכמה עננים; הם רחבים דיים להכיל את העננים, וגם לקבל את כל מה שמצוי על האדמה - עשבים שוטים ופרחים גם יחד.

החכם ואשתו

ב"בריהד ארניקה", חיבור הודי קדום שהועלה על הכתב במאה השביעית לפני הספירה, ישנה שיחה מרתקת בין יאג'נאואלקיה, אחד מהחכמים הגדולים של אותה תקופה, לבין אשתו האהובה, מאיטרי. זהו רגע דרמטי. יאג'נאואלקיה עומד לעזוב את ביתו, נשותיו, ילדיו ונכדיו ולפרוש ליער. הוא מילא את חובותיו לחברה ורוצה עתה להקדיש את יתרת חייו לדרך הרוחנית. מאיטרי שואלת את יאג'נאואלקיה: "האם כל העושר עלי אדמות יביא לי חיי נצח?".
יאג'נאואלקיה עונה: "לא, חייך יהיו כחיים של בעלי הממון, אך לא תוכלי לקנות חיי נצח בעזרת ממון"
אם כך מה אעשה בדברים שלא יובילו אותי לנצח? אנא למד אותי את שאתה יודע".
"תמיד היית יקרה לי", אומר יאג'נאואלקיה בהתרגשות לנוכח מסירותה של אשתו, "אך עכשיו את יקרה עוד יותר. אם זו בקשתך, אמלא אותה. בעוד אני מסביר לך אותה, נסי להתרכז".
התרגום לעברית, "נסי להתרכז", אולי מטעה. יאג'נאואלקיה בעצם אומר למאיטרי לעשות מדיטציה, להתחבר לתודעה הרחבה, שכן ממנה נובעת האמת שהוא מבקש למסור. הוא יודע כי כל אמירותיו החכמות לא יעזרו למאיטרי לראות את האמת הזאת, אם התודעה שלה תהיה במצב של בורות. ההבנה האינטלקטואלית איננה מספיקה. רק כאשר אנו מצויים בתודעה רחבה אנו רואים אחרת, רק אז אנו רואים את המהות של הדברים, אנו רואים את המוחלט, את האטמן. בכל אדם שוכן האטמן, וכאשר מגלים אותו, מתוודעים למציאות שהיא מתמדת ומעבר להשתנות.
יאג'נאואלקיה לוקח על עצמו את משימה כמעט בלתי-אפשרית, ללמד את אשתו. הוא ממשיך ואומר: "זה האטמן (העצמי) שלנו, שיש לראות, ויש לשמוע, עליו יש להרהר ובו יש להתרכז. משום שכאשר רואים ושומעים את האטמן, ומהרהרים ומתרכזים בו, מתוודעים לכל העולם". בכך הוא מכוון אותה להפנות מבט פנימה, לחזור אל עצמה, להשתחרר מכבלי הבעלות שלה עליו.
כתלמידה טובה אך גם אישה אוהבת, מאיטרי איננה ממהרת להשתכנע. היא אינה חפצה ברכוש, אך לאבד את בעלה האהוב זה בלתי-נסבל, במיוחד אם היא נותרת מבולבלת ואינה מוצאת את הדרך אל עצמה, אל האטמן שלה.
תכונותיו של האטמן חמקמקות. כאשר לוחצים על יאג'נאואלקיה להסביר עוד את מהות האטמן הוא אומר: "הוא רואה אך לא ניתן לראותו, הוא שומע אך לא ניתן לשומעו, הוא חושב אך לא ניתן לחשוב עליו, הוא תופש לא ניתן לתופשו". אם כך - אם לא ניתן לראותו, לשמוע אותו או לחשוב עליו - איך ניתן לגלותו? לא פלא שקשה למאיטרי להבין, לא פלא שמסתבכים.
במקום אחד בבריהד ארניקה מתאר יאג'נאואלקיה את המפגש המיוחד הזה של אדם עם עצמו, עם ה"עצמי" שלו: "זה כך. כמו שאדם המחובק עם האישה שהוא אוהב שוכח את הכל בפנים ובחוץ, כך האדם כאשר הוא מתחבק עם האטמן המורכב מידיעה, שוכח הכל מבחוץ ומבפנים". ההשוואה בין  ידיעת אדם את אשתו, לבין התחבקותו של אדם עם ישותו הפנימית, ידיעתו את עצמו, מעוררת התרגשות. היא מקרבת אותנו להבנת החשיבות של הכרת עצמנו ואולי מסקרנת אותנו. האם באמת תתכן פגישה כה אינטימית, רבת-עוצמה ומלאת אהבה בינינו לבין עצמנו?  אנשים רבים מאד חשים אי-נוחות, ניכור ועמימות בקשריהם עם עצמם, לא רק עם סביבתם. מיהו אותו האני בתוכנו שאינו קשור כלל לתפקודינו בחיים, לעבודתנו, לאישיותנו?
גם במקומות רבים אחרים בטקסטים הודים קדומים, המשתייכים לספרות האופנישדות, מדובר על האטמן. אפילו אם איננו מזדהים עם השפה, אי-אפשר להתעלם מההשראה, ומהתחושה שהמשוררים של האופנישדות מדברים מתוך חוויה חזקה וסוחפת. אין פלא ששופנהאואר, ויטמן, ניטשה, יונג ורבים אחרים שלאו דווקא חונכו על ברכי מסורת זו, הושפעו עמוקות מדברי החכמים האלה.

העובדה שזו איננה מסורת שלנו ושאיננו מחויבים לה מבראשית עוזרת לנו לבדוק אותה כמעט באופן מדעי. האם באמת שוכן בתוכנו "אני" שכזה? אנו סקרנים לפגישה עם מהות שאיננו בטוחים לגמרי לגבי קיומה. עם-זאת הגענו לשלב שאיננו יכולים להסתפק בתובנה אינטלקטואלית בלבד, משמעותית ככל שתהיה. אחרי הכל, כדברי חכם הזן היפני דוגן, "מציורים של מאכלי אורז לא נעשים שבעים". היוגה היא דרך מעשית, שעברה התנסות של דורות רבים ויוגים רבים, והיא מאפשרת לנו להפוך את התובנות האלה מתיאוריה פילוסופית למציאות ממשית.

הסרט של התודעה

"יוגה היא ההגבלה של תנודות התודעה", נכתב בספר הידוע ביותר אודות היוגה - היוגה סוטרות, שנכתב לפני כמעט אלפיים שנה על-ידי פטנג'לי.
התודעה שלנו עושה את עבודתה - עיבוד נתונים מהחושים וניתוח המציאות. כאמור, התודעה מקטלגת ללא הפסק: "זה טוב", "זה רע", "זה יפה", "זה לא יפה". זה דרכו של אדם. אחרי ניתוח המציאות, מופיעים הרגשות הנלווים, ובעקבותיהם דרכי תגובה שלנו. עלינו לשקול את האפשרות שייתכן והתודעה פועלת יותר מדי. אולי כמו שוליית הקוסם היא אינה יודעת איך ומתי לעצור?

פטנג'לי טוען כי יש להגביל את התנודות-מחשבות, כדי שהרואה שבתוכנו יהיה שרוי בצורתו שלו. בכל רגע ורגע המציאות חולפת על פנינו ואנו מביטים בה, כמו בסרט, והיוגה מעוניינת שלא נטבע במראות ונישאר במהות שלנו, של רואה, של העצמי. במצב של תודעה רחבה אנו חווים את כל הקורה לנו בלי לאבד את הרואה. אפשר לומר שה"רואה" של היוגה סוטרות הוא האטמן של האופנשידות.

האם ניתן גם להתבונן במציאות ולהיות בתודעה רחבה בעת ובעונה אחת? גם להביט החוצה וגם להישאר במודעות לעצמנו, מתוך שקט ואמפתיה, לא מזוהים עד תום עם הקורה אותנו אך גם לא מנוכרים? לעתים מצב זה מתחולל באופן ספונטני, אך כדי להתייצב ולחזק תודעה רחבה נצטרך להתמסר לאימון. במידה ויש אימון, יש אפשרות שהאדם לא יאבד את עצמו בשטף חייו, ויישאר בקשר עם עצמו, באינטימיות. הוא אף יראה את המציאות מתוך ראייה רחבה ולכן פחות קטנונית וצרה. ברוב המקרים יש להניח שזה ישתקף בהליכותיו ופעולתו בעולם.

למה הכוונה ב"הגבלה"? האם הכוונה לעצירה מוחלטת של שטף המחשבות והתגובות הרגשיות? האם זה רצוי?

בפרשנות שלו ליוגה סוטרות כותב החכם ויאסה: "יש להגביל את התנודות משום שהן מרובות". הוא מדגיש שאין בהכרח מדובר בכל התנודות. במשך אימון נשארות תנודות בתודעה - מחשבות, זיכרונות, וכולי. אלא שמשום הרגיעה וההתרחבות, איכות התודעה היא אחרת.
קשה לעצור לגמרי את זרם התנודות. אם עצירה טוטלית כזו מתרחשת, זה למשך זמן קצר בתוך מדיטציה עמוקה. אולי אף אין צורך ביותר מכך. רמזתי כי לתודעה הרחבה יכולת להכיל את המכניות של המחשבות שלנו. העיקר הוא שהמחשבות האובססיביות שלנו לא ימלאו את כל החלל.

ליוגה מסר דומה לגבי הרגשות. אין צורך להכחיד את האגו  ואת המערך הרגשי שמתחיל ב"אני רוצה - אני לא רוצה", "אני שונא - אני לא שונא" וכולי. גם רגשות הם חלק מהמבנה שלנו כבני-אדם ואנו זקוקים למערך הזה בכדי לחיות, לשרוד. רמקרישנה, אחד המורים הגדולים שהודו ידעה במאה ה-19, מדגיש כי כל עוד אדם חי בגוף לעולם לא יוכל להיפטר מהאני.

הרצייה שלנו להמשכיות, לאוכל טוב, לנוחות, קשורה למכניזם של הישרדות. גם לפחדים שלנו יש היגיון. שהרי עלינו להיות מודעים מאוד לסכנות כאשר אנו חוצים את הכביש. אך האם אנו רוצים כל הזמן להיות מופעלים על-ידי דחפים אלה בלבד? מסתבר כי ניתן להחליש את עוצמת המופעלות ולהאט אותה, במיוחד במקרים בהם עוצמת הרגש מוגזמת או הופכת למפגע.

אם כך היוגה בעצם עוסקת בצמצום העודף הרב של המחשבות והתגובות הרגשיות שלנו ולא בביטולן המוחלט. בכך היא מאפשרת לנו להיחשף למרחבי התודעה העצומים והיפים להפליא המכוסים לרוב במעטה של אינפורמציה, מחשבות ורגשות.

זהו חלק ממאמר שפורסם באתר ויג'נאנה יוגה ,לקריאה של המאמר השלם
אורית סן-גופטה - מנהלת את מרכז נוה שאנן ליוגה
מרכזת את קורס להכשרת מורים בכירים במכללת וינגייט