המאהברהטה – האפוס הארוך ביותר שנכתב אי פעם ואולי מסמל בכך את האין סוף... את הרעיון של חיים. אחד משני המיתוסים עליהם נשענת מסורת הודו הקדומה ובתוכו גלומים אין ספור סיפורים ומעשים ואף מספר טקסטים הידועים כמרכזיים במסורת היוגה כגון הבהווגד-גיטה.
מסופר כי בחסדו של האל ברהמה ביקש ויאסה – מחבר האפוס – למצוא את האחד אשר יוכל להביא לידי ביטוי וכתב את אותם בתי שיר רבים שהיו עד לאותו רגע רק בראשו של ויאסה.

מצא לנכון ויאסה שהאחד אשר יוכל לכתוב את היצירה יהיה גנשה – אותו אל דמוי פיל. נוכל לראות אולי משמעות לעובדה שהאל גנשה הוא דמות שתמיד נמצאת בבית – כאל השומר עלינו ממכשולים ומגן עלינו ועל ביתנו. רצה לומר אולי ויאסה שהיחיד אשר יוכל לכתוב את אפוס החיים יהיה האחד אשר ישנו בבית. הדרך היחידה בה נוכל לחיות ולכתוב חיים היא כאשר נחיה בהם ונהיה אחד איתם כאשר אנחנו קרובים יותר ומאפשרים לעצמינו להיות פנימה בתחושה של בית – של נוחות, קירבה ומגע.

גנשה הסכים אך בתנאי: על ויאסה לומר את כל היצירה בנשימה אחת בלבד. ויאסה מצידו הסכים ואף הציב תנאי משלו: על גנשה יהיה לכתוב את היצירה מבלי להרים את כלי הכתיבה אף לא פעם אחת. וכך התחילה הכתיבה, ואולי כך התחילו החיים... ברצף אחד, במקצב אחד, בנשימה אחת.

אשטנגה יוגה ויניאסה – להצטרף לתנועה של החיים.
מסורת תנועה אשר יוצרת יחסים עם אותה הבנה של רצף, זרימה ונשימה – אותה תנועה של חיים. האם יש בידינו את האפשרות להצטרף לאותה תנועה ובכך להמיס לתוכה את הרגעים? היש בידינו את התבונה להמיס את ההתנגדויות ולהצטרף לתנוחות?
סיפור החיים כבר קיים – יש רק צורך לכתוב כלומר לחיות אותו. התנוחות והרצף כבר קיימים עלינו רק להצטרף לכך ולאפשר מתוך האפשר את הדבר שכבר ישנו.
העיסוק הוא בקצב, בספירה, ברצף, במנגינה.
אפשר שהעיסוק יהיה בידע, במידע, בפרט, בתנוחה, אך האם מתוך כך אנו מצטרפים או שמא עוד ועוד מעמיסים? כשנוצר מקום ואנו מפנים – אנו מרחיבים פנימה את החלל ומאפשרים לסוגיית החופש בתוכנו לגדול. כשהחלל מלא, עמוס, עסוק – פחות אפשרות תהיה לנו להתפנות ליחסים עם הסוגיה של סמאהדי.

החיים אינם מידע, הם מוסיקה והשאלה העולה היא האם אנו מקשיבים לה? ואם כן האם אנו מקשיבים לה נכון?האם נוכל רק להצטרף אליה?

יש שההרהור יוביל פנימה שאלה האם קיימת אסנה מושלמת או שלמה? האם מתוך הרעיון של לפנות ולהצטרף, מתוך הרעיון של לחיות ולהקשיב בתשומת לב אפשר שהשלמות תהיה התודעה ולא התנוחה? הרי השלמות כבר קיימת בתוך כל דבר. כל שנותר יהיה רק להצטרף לתוכה.

הכלי הוא לפנות מקום בתוכי כדי להקשיב לעולם. ואולי כך אסנה תהיה ריקוד בלבד ממצב למצב, ריקוד של דממה, של צליל רביעי במנטרה אום, של מה שנשאר, ואנו נותרים ומצטרפים לתנועה, מצטרפים לחיים.

האם העיסוק יהיה באסנה או אולי יש והאסנה באה לשרת תרגול אחר והוא תרגול של פראניאמה.
בתרגול, באותה מסורת ישנה תנועה ורצף של מצבים מתחלפים, תנוחות משתנות, מנחים , צורות אך משהו קבוע אחד שאולי בו הדבר העיקרי – הנשימה - שכל הזמן מתוך ברירה ובחירה מלווה ופועמת. כך שאולי שם התרגול הראשוני. התנוחה, היא החופש שאנו יוצרים בכדי לאפשר נגישות לעבודה עם רעיון של חיים. פראנה=חיים  ויאמה= מוות וה-א- בינם כדי להדגיש חיים ולא מוות. או אולי במקום בו יש מוות להכניס לתוכו חיים. במקום בו אנו לא נמצאים, לא מצטרפים, לא חיים.... להגדיל את המימד של חיים. ורק להצטרף אליהם....

שירלי כספי - מרחב לאשטנגה ויניאסה רחוב נורדאו 90 ת"א 0525777231 www.shirlyoga.com