הרבה מאד תלמידים מגיעים ליוגה על מנת להיגאל מכאבים. מטרת תרפיית היוגה, כפי שפותחה על ידי ב.ק.ס. איינגאר אינה רק גאולה מכאב אלא גם גאולה מסבל. גאולה זו אפשרית רק באמצעות טיפוח איכויות של חכמה , תודעה פילוסופית, ועמידות פנימית. כל אלה מתפתחים רק באמצעות עיבוד המינד. ישנן תרופות המטפלות בכאב אבל אין תרופות כנגד סבל. רק אדהיאטמה יוגה, חכמה, רגש דתי, ורוחניות יכולים לעזור כנגד הסבל. ( בקאתה אופנישד מופיע המושג אדהיאטמיקה יוגה ומשמעותו היוגה של העצמי העמוק. )
התכונה המרכזית של אדהיאטמה היא אוביקטיפיקציה של העצמי וכליו השונים- הגוף, המינד, האינטליגנציה, החושים, המודעות, התודעה, הרגשות.
התהליך של אנאליזה עצמית וחקירה עצמית שהם תוצריה של האוביקטיפיקציה הם סימן ההיכר של איינגר יוגה. ישנם 3 אספקטים עיקריים המייחדים את איינגר יוגה  משיטות אחרות :

הראשון הוא המורכבות הטכנית המעורבת בתרגול שלנו.
ההתבוננות הקפדנית באספקטים הטכניים של אסנות מייחדת את מתרגלי איינגאר יוגה. יש החושבים שהשיטה מסובכת בגלל הפרטים הטכניים. אבל פרטים אלה אינם מסובכים אלא מורכבים בלבד. באמצעותם ניתנת למתרגל גישה אל הגוף פנימה, אל מעבר לפריפריה השלדית שרירית שלו. פרטים טכניים אלה מאפשרים חדירה אל מעבר לגוף הפיזי והם מכוונים לכיוון הפסיכו-מנטאלי מתוך כוונה להגיע אל המינד. מטרה זו דורשת העמקה וחדירה, המושגים באמצעות מורכבות טכנית. ללא המורכבות הטכנית אין אפשרות להגיע לעידון וללא עידון אין יכולת להגשים את מטרתן של אסנות ופראנאיאמה.
בקצרה- המורכבות הטכנית עוזרת לחדור פנימה ולגעת בתכנים הפסיכו-פיזיים והמנטאליים של האסנות- תנוחות היוגה.תכנים אלה מתקיימים במישור התודעתי של התנוחה.
המורכבות הטכנית היא אצבע המצביעה לכיוון שער הכניסה פנימה . היא מרחיבה את הדרך ופותחת את התעלות כדי שנוכל להמשיך מהשכבה הפריפריאלית של הגוף הפיזי ונגלה את המינד המופנם. כל הדברים האלה קשורים ב"צ'יטה ווריטי נירודהה" – עיבוד התודעה, ריסון התודעה, עידון התודעה.

האספקט השני של איינגאר יוגה הוא רצף של התנוחות (sequencing).
בחלק משיטות היוגה האחרות ניתן לעשות כל תנוחה לפני או אחרי כל תנוחה אחרת. ישנו אפילו הרעיון של תנוחה נגדית. תנוחה נגדית אינה יכולה להוות סכנה כשהתרגול גס, פריפריאלי אבל היא עלולה להיות מזיקה  כשאסנות מבוצעות תוך מעורבות עמוקה ומורכבת. תנוחות נגדיות יכולות לחתור תחת ההתפתחות הפסיכו-מנטאלית של התנוחות שבוצעו לפניהן. שיטת איינגר יוגה עוסקת בעיבוד מנטאלי ולכן עלינו לטפל בסדר התנוחות. רצף עוזר לנו להשיג חדירה עמוקה יותר, הוא גם עוזר לנו לחקור ולגלות את עצמנו. חשוב מכל, הרצף עוזר לנו בטיפוח והשגת מצב פסיכו-מנטאלי הרצוי ליוגה. הלך רוח יוגי הוא בהיר ושלוו, שקט, נשגב, מיושב דעת ופאסיבי. אנחנו יכולים לשנות ולכוון את המינד שלנו באופן רצוני באמצעות רצף נכון.
הרצף עוזר לצבור ולקבץ את האפקטים של התנוחות. והתוצאה היא חוויה של מצב א-פרסונאלי טרנס-פרסונאלי. חוויה של שקט, איזון, בתוליות, טוהר ועידון. אחרי תרגול, ניתנת לכל אדם ההזדמנות לחוות מצב שבו הוא נע אל מעבר לאישיותו החברתית וקרוב יותר למצבו המהותי. הרצף הוא לא רק ביצוע תנוחה מסוימת אחרי תנוחה . ברצף, למען הדיוק, תנוחה מסוימת מבוצעת אחרי תנוחה רק כשהתנוחה מבוצעת באופן מאד מסוים, עם מורכבות טכנית מסוימת. אז מורגשת האפקטיביות.

האספקט השלישי החשוב באיינגאר יוגה הוא תזמון.
התזמון של תנוחה עוזר לאפקט של התנוחה לצמוח, להתפתח ולצוף אל פני השטח.. תזמון הוא כמו תקופת ההיריון. התזמון מייצר סירקולציה ייחודית לתנוחה מסוימת. דבר זה חשוב מאד לאבולוציית התודעה ולשינוי מצב התודעה. תזמון אינו רק תרגול עם טיימר. אסור לנו להפוך לעבדי הטיימר. מה הוא תזמון אם כך? תזמון הוא התזמון המטבולי באסנה. תזמון הוא משך הזמן בוא מבוצעת התנוחה מטבולית ותאית עם כל האינטראקציות הפנימיות.  כל שלושת האספקטים פועלים יחדיו ולא באפן מבודד. אינטגרציה של שלושתם היא הפלא הרביעי בשיטת אינגר יוגה.

חזרה לאספקט הטכני:
לכל תנוחה שלושה שלבים: אופקארמה- התחלה, סטהיטי- מצב, אופסאמוהארה-סיכום.
איך להיכנס לתנוחה, איך לעשות ולשמר את התנוחה ואיך לצאת מהתנוחה.
אופקארמה של תנוחה יוצרת התניה בגוף, במינד , באינטליגנציה, במודעות- להיכנס לתוך התנוחה!
הטכניקות של אסנות ניתנות לחלוקה לשלושה חלקים כמו שלוש השלבים של אסנה.
טכניקה משמעה- " איך לעשות?". ברגע שנשאלת השאלה איך? התשובה תלויה ב- למה אתה עושה?
אפשר לתרגל שירשאסנה בהתחלה של שיעור, או כאוריינטציה לכפיפות לאחור או כאוריינטציה לכפיפות קדימה או כהכנה לפראנאיאמה, כך שהתחלת הטכניקה של אסנה תלויה ב-למה מתרגלים את התנוחה? האם זה על מנת לייצר אנרגיה, או להרפות, לשיקום או ללמידה, לתרגול או לייצוב.
השלב השני של אסנה הוא סטהיטי- ומשמעו להישאר ולא לעשות. צריך להישאר באסנה ולא להמשיך רק לעשות ללא הרף. צריך להישאר בתנוחה ובשלב זה מתחילה התנוחה. הרגע שבו נכנסים לתנוחה אינו התנוחה הסופית, לוקח קצת זמן, כמה נשימות על מנת להגיע אל התנוחה הסופית. עד שמגיעים לתנוחה הסופית זה זמן האוריינטציה, אם עושים רק עם אוריינטציה עושים במקום אחד ומאבדים במאה מקומות אחרים. מה שנדרש זו קואורדינציה.
השלב השני של סטהיטי הוא כעבור זמן מה. כל חלק בגוף צריך להיות בקואורדינציה עם שאר החלקים, עם המינד, עם המודעות,עם החישה, והתפיסה.
הפעילות נמשכת על מנת שקואורדינציה זו תופיע. התנוחה מתחילה כשישנה קואורדינציה שלמה בתנוחה. זהו האספקט הרפלקטיבי של אסנה. אין רפלקציה אם פני המים מופרעים. רפלקציה דורשת מצע נקי ויציב. אם הפעולות כל הזמן מזעזעות את התודעה, התודעה הופכת להיות כמו מים סוערים.
אספקט התזמון מתחיל כשנמצאים במצב הקואורדינטיבי. אם נרצה לפרט בנושא זה אז ניתן לדבר על הדינאמיקה.עם הופעת ההנחיה להיכנס לתנוחה מתחילה הדינאמיקה.
 לדוגמא, בטאדאסנה – מכווננים את הקרסוליים, השוקיים, הברכיים, הירכיים ואז ממשיכים לגוף, לידיים, למרפקים. בכל מקום נוצרת תנועה באופן הנדרש. יתרה מכך,כשכבר נמצאים בתנוחה עדיין נמצאים במצב של עשייה- מצב שהוא דינאמיקה של הדינאמיקה. כששוהים בתנוחה מגיעים למצב של הדינאמיקה של הסטאטיות. גם במצב של סטאטיות ישנה תמיד תנועה פנימית. כל עוד נושם האדם ישנה תנועה פנימית.
אז איך אפשר להיות סטאטי? צריך ללמוד איך התנועה הפנימית ממשיכה להתקיים ובו בזמן לשמר תנוחה יציבה. אז התנועה היא לעבר היציבות. ישנה תנועה תמידית עם כל שאיפה וכל נשיפה אבל על התנועה להתקיים באופן כזה שהגוף יוחזק, שהתנוחה תוחזק והמינד יוחזק במצב של יציבות. לדוגמא- גם כאשר התמונה בסרט היא ללא תנועה הפריימים ממשיכים לנוע. כך גם באסנה, התנוחה הגיעה למצב עשוי- גמור אבל התנועה הפנימית ממשיכה להתקיים. התאים נעים אבל הם צריכים לעשות זאת באופן אחר. לא צריכה להיות תנודתיות בטריקונאסנה.זו היא הדינאמיקה שבתנוחה. ייתכן שהיא נעשית בשביל מה שנקרא ל"תרגל כדי ללמוד" , "לתרגל כדי לייצב-לבסס" או "לתרגל כדי להבשיל".
אם עושים כדי ללמוד אפשר להתאמץ ולהזיע. אספקט "התרגול כדי ללמוד" חשוב אם רוצים להתקדם. מותר להיות אקשנהוליק (actionholic)  כשמתרגלים בשביל ללמוד.
אחר כך צריך לתרגל על מנת לבסס.
מה היא התבססות? מובן מאליו שמשמעות ההתבססות היא לא להמשיך הלאה.
התבססות בתנוחה היא מצב שבו צריך למדוד כמה מאמץ הושקע בביצוע התנוחה באפן שבו המידות הגיאומטריות הפנימיות והחיצוניות אינן מופרעות. כך שאם מדובר בטריקונאסנה ,אם קצות האצבעות נוגעות ברצפה אל תורידו את כל כף היד למטה.
על מנת להבין התבססות צריך לראות בעיני רוחכם את המתמטיקה של הדבר. כמה מאמץ הושקע, והאם אפשר להפחית במאמץ ועדיין לעשות את אותה התנוחה. במילים אחרות, האם אפשר לעשות את אותה התנוחה בפחות מאמץ. זה מוביל לבשלות. לא מגיעים למישור הבשלות אם כל הזמן רק לומדים. כל הזמן ישנן עליות וירידות התלויות במצב הבריאות. כל הזמן יש תנודות. אין יציבות. על מנת להבשיל צריך להגיע למישור יציב.
מה היא בשלות?
בשלות היא מיומנות בקואורדינציה. מה שאומר שניתן לשמר תנוחה קואורדינטיבית ביתר קלות ונוחות. ולכן תרגול לבשלות אפשרי רק אם ישנה יציבות .
דבר זה מוביל אותנו למתמטיקה של מאמץ ואפקט. האם מושג אותו אפקט בגיאומטריה הפנימית והחיצונית בפחות מאמץ? רק כך מגיעים לבשלות בתנוחה. ואז מגיעה המיומנות- skill. מיומנות היא היכולת לעשות את אותו הדבר בפחות מאמץ.

" לעשות רע בנסיבות הגרועות ביותר זה הכי טוב. לעשות הכי טוב בנסיבות הכי טובות זה לא הכי טוב. "

פטנגלי הצביע על האספקט החשוב של פראיאטנה- שימור המאמץ ו-סאיטיליה –הרפיה, כשנמצאים
באסאנה (Prayatna saithilya ananta samapattiibhyam -שלמות בתנוחה מושגת כאשר המאמץ לבצע אותה הופך להיות חסר מאמץ, והיש האינסופי הפנימי מושג). במילים פשוטות כל תנוחה היא שאוואסנה.
מר איינגר - גורוג'י, אמר שאסאנה או כל תרגול של אספקטים אחרים ביוגה הוא למען צ'יטה פראשאדאן. רק כשנמצאים במצב זה תתאפשר רפלקציה. בכל האסנות צריך לשאוף להיות במצב הפעולה הרפלקטיבי של שאוואסנה.
מהי אותה פעולה שבה המאמץ הופך להיות חסר מאמץ? זוהי סימולטאניות של פעולה ורפלקציה. אנחנו לא יכולים להיות רפלקטיבים כאשר אנחנו פועלים, וכשאנחנו רפלקטיבים אנחנו לא פועלים.
 וכאן אנחנו חוזרים לדינאמיקה שבסטטיות רק אז ניתן להיות רפלקטיבים בעודינו פועלים. אנחנו צריכים לפתח את היכולת לתאם פעולה עם תפישה-חישה על מנת שנוכל להיות רפלקטיבים בזמן שאנחנו פועלים.
בואו ננתח את המילה פעולה. הרי ללא פעולה אי אפשר לבצע תנוחה.
שלושה אספקטים לכל "פעולה". עשייה doing, אי עשייה non-doing, והתרה של עשייה un-doing. אספקט העשייה קל להבנה אבל הוא חייב להיות מלווה באי עשייה- אתם חייבים להבין את הטכניקות של אי העשייה. יחד עם זה, בזמן ביצוע תנוחה כ"כ הרבה דברים מתרחשים בו זמנית ואותם דברים דורשים התרה של עשייה.
התחלה של תנוחה- כניסה לתנוחה, שהייה בתנוחה וסיום התנוחה הם עשייה, אי עשייה והתרה של עשייה בהתאמה. כשמבצעים אסנה באינטנסיביות זו התעמלות. תנוחות היוגה אינן התעמלות. אסנה היא מצב שמתרחש אחרי ההתעמלות. לכל תנוחה יש את הפסיכולוגיה והפיזיולוגיה שלה, וצריך לשהות במצב זה למשך זמן מסויים.
הפעולות בתוך האסנות הן מסוגים שונים; פעולה, התרה של פעולה, אי פעולה, פעולה נגדית, פעולה משלימה, פעולה מתווספת, ותגובה לפעולה- ריאקציה הן כולם פעולות. התפישה והרגישות מתחדדים כשמתחילים לחקור את זה. התנוחה לא תשתפר אלא אם תשתפר התפישה, צריך להיות רגישים במה שעושים, מה קורה ומה לא צריך לקרות.

ראג'ה יוגה והאתה יוגה
ועכשיו אנחנו מגיעים לאספקט חשוב נוסף של איינגאר יוגה. ישנם אנשים הממתגים את היוגה שלנו כהאתה יוגה והם מתכוונים לכך שזו יוגה פיזית.
כהנחה מוקדמת, עלינו להבין שראג'ה יוגה והאתהא יוגה הן דומות. בלי האתהא יוגה אין ראג'ה יוגה ובלי ראג'ה יוגה אין האתה יוגה.( ציטוט מההאתהא יוגה פרדיפיקה). המאפיינים החשובים של ההאתהא יוגה הם השאט קריאס – דהאוטי, נטי, קאפאלאבהטי,טראטקה, בהסטריקה. ללא מאפיינים אלה אין האתהא יוגה. בנדות, קריות, מודרות, שאט צ'אקראס, אידה, פינגלה הם כולם קונספטים של האתהא יוגה. האם אנחנו מתרגלים אותם? לא. אם כך, המאפיינים העיקריים של האתהא יוגה אינם אלמנטים בתרגול שלנו.
השאלה הבאה שעולה היא מה היא ראג'ה יוגה? אומרים שהיוגה של פטאנג'אלי היא ראג'ה יוגה. משמעות ראג'ה יוגה היא ריסון מנטאלי, התפתחות מנטאלית שבה כל העקרונות כגון אהימסה, סאטיה, אסטיה וכו... מתורגלים. ראג'ה יוגה היא תרבות, עיבוד המינד ההכרחי לאבהיאסה-תרגול וואיראגיה-וויתור.
אם מתרבתים את המינד באסנה, אז זו היא ראג'ה יוגה. לא עושים וויפריטה דנדאסנה בשביל עצם הזנב, עושים אותה עבור המינד. כשמתרגלים על מנת לעבד את המינד זו היא ראג'ה יוגה.
אז השאלה היא: האם אנחנו עושים האתהא- יוגה או לא? התשובה היא חד משמעית לא.
יש בשיטתנו אספקטים מסוימים של האתהא יוגה כגון בנדות, מודרות ושאט צ'אקראס.
הגישה לצ'אקרות חשובה כי בלעדיהן אי אפשר לתרבת את המינד.
באופן ברור אסנות ופראנאיאמות עובדות על הצ'אקרות.
בלי האתהא יוגה אין ראג'ה יוגה ובלי ראג'ה יוגה אין האתהא יוגה ועכשיו אנחנו מגיעים לשאלה האחרונה שמעמידה אותנו עם הגב אל הקיר- היוגה שלכם היא פיזית. איזו תשובה יש לכם?
השאלה שנשאל היא מה הוא פיזי? התשובה היא מאד פשוטה. מה שנעשה עבור הגוף הוא פיזי. מה שנעשה באמצעות הגוף הוא לא בהכרח פיזי.
מה היא עשייה מנטאלית? לא כל דבר הנעשה באמצעות המינד הוא מנטאלי. מה שנעשה עבור המינד הוא מנטאלי. גם אם עושים משהו עם הגוף עבור המינד זהו תרגול מנטאלי.
הניאו וודנטים אומרים" המדע שלנו הוא מדע רוחני" וכאן מתעוררת השאלה מה הוא "רוחני". זהו משהו הנעשה עבור הרוח. הם יתווכחו ויגידו -מה שאתם עושים הוא פיזי כי המבצע הוא הגוף, אבל מה שאנחנו עושים הוא רוחני. אפשר להסיק מכך שהרוח מתרגלת!! זה בלתי אפשרי. הרוח אינה פועלת. לרוח אין חושים אבל היא המצע של כל החושים. לרוח אין ידיים, רגליים או מוח. הרוח אינה עושה דבר. אם התרגול שלנו הוא פיזי כי הוא נעשה על ידי הגוף והתרגול שלהם רוחני כי הוא נעשה על ידי הרוח, אבל הרוח אינה מתרגלת.
מובן מאליו שרוחני הוא מה שנעשה עבור הרוח. גם לוגיקה זו אינה תקפה. למה נדרש לעשות דבר מה למען משהו. אני עושה משהו למענך כי אתה דורש את זה. הרוח אינה דורשת דבר, כי היא מספיקה לעצמה. הרוח אינה זקוקה לאוכל, מים, פעילות, מנוחה. היא אינה זקוקה לדבר. אם שום דבר אינו נדרש עבור הרוח אז מה אתם עושים למענה?
תרגול רוחני אינו דבר מה הנעשה עבור הרוח, הרוח אינה דורשת דבר. כי היא חלקיק של ההוויה הקוסמית. אין דבר כזה תרגול רוחני. ולכן עליכם לענות לשאלות כאלה עם שאלות נגדיות.
לסיכום, האם אנחנו מתרגלים האתהא יוגה? לא. אנחנו לא מתרגלים האתהא יוגה. אנחנו מתרגלים פטאנג'אלה יוגה, אשטנגה יוגה וכל מה שבמהותו הפנימית הוא חלק מזה.
אנחנו כמו ילדי גן ילדים בתוך היוגה. האופציה להתמחות בתור ילדים היא לא אופציה. התרגול שלנו צריך להיות כוללני, בעל תובנה ושלם. אנחנו צריכים לבנות את היסודות שלנו באמצעות האתהא יוגה, ראג'ה יוגה, מנטרה יוגה, לאיה יוגה, קארמה יוגה, ג'נאנה יוגה ובהקטי יוגה. זו משמעות הדהיאנה יוגה. אם מנתחים את הסוטרות בשיטתו של פטנג'אלי אפשר לראות שיש שם בהקטי יוגה, ג'נאנה יוגה, קארמה יוגה.