ההבהוב הקטן, הנר של הסקרנות והעניין שתרגול היוגה מצית, הופך הרבה פעמים לאש גדולה ומסנוורת של אובססיביות ("ראגה". אי אובססיביות="וואיראגיה") המסתננת לכל מרכיבי החיים שלנו. ואז, בהתחלה, יוגה היא החיים כולם ואי אפשר לשבוע ממנה. התחושות מרהיבות. היא מקשרת אותנו מחדש למרחבים פנימיים נשכחים, ואנו מתאהבים. נפלא. נהדר. מדהים. לא להאמין.

ובכן, כשהתרגול הופך לחלק בלתי נפרד מהחיים- תרגול יומי, או כמעט יומי (כראוי, בהתמדה, לאורך זמן) הרי שזה רק עניין של זמן עד שנשתעמם מהתרגול, וגם מהיוגה. התרגול הופך מונוטוני, מתפתח צ'יעמוווםםם, כן, ממש כך. איזו בושה. הרעב הגדול הזה, ל"כמה שיותר יוגה" יכול להשתנות לשובע מרתיע ומעצבן, וזה יקרה. איזו אכזבה. נורא. מי אמר לי זה לא יקרה? שכחנו כבר, או שעוד לא הגענו לשם?

האירוניה היא, שתקופה כזו, עמומת-התייחסות, חסרת-יוזמה, כזו מגיעה לרוב דווקא כתוצאה מצלילה עמוקה ורצינית אל תוך עולם היוגה. זו יכולה להיות תוצאה של הגזמה, פציעה, אכזבה ממורה או מגישה, מבן/בת זוג או משפחה שגישתם שונה, שלא משתתפים בחוויה. זה השלב בו הרבה מתרגלי יוגה מפסיקים לתרגל, מחליפים מורה, מחליפים שיטה, בן/בת זוג, עוברים מקום מגורים, מחליפים עבודה....

כדאי לדעת, שותפים יקרים לדרך, שזה יכול להיות- יכול להיות-  דווקא השלב החשוב בחיי תרגול היוגה שלנו. השלב בו היוגה יכולה לעבוד על הרמות הפנימיות ביותר של התודעה שלנו, אם רק נמשיך את הקשר הזה עם היוגה. כל פעולה הנעשית בהתמדה ולאורך זמן יכולה להפוך משעממת, שגרתית, בנאלית.

סיבה עיקרית לכך שהזוהר הראשוני של תקופת ההתאהבות ביוגה נמוג,  היא דווקא שהתרגול הצליח לחדור ולהיטמע עמוק בתודעה. במצב זה השיעמום הוא מכשול בעיקר לצמיחה הרוחנית, לא רק שעמום יומי על מזרון התרגול. אם יהיו לנו הכישורים, היכולת והאומץ לחתור דרך מצב זה אל הגדה הנגדית- הרי שמעבר לנהר השעמום ו"צמדי-הניגודים" נמצאים השקט והריכוז הפנימי, השלווה, המצב האחוד, היציב והבלתי מוטרד. מקור העוצמה והחלטיות לחיות ביושרה. עלינו לזכור שתוצאת התרגול היא החשובה ולא התרגול עצמו. המצב שאחרי המעשה הפיזי הוא העקרוני, לא אם הצלחתי בביצועו. השעמום הוא רק "גיל ההתבגרות" (זוכרים?...) ההכרחי בדרך אל הבגרות, שתביא עמה אתגרים ומכשולים אחרים. היכולת לעבור את המכשול הגדול הראשון תקל מאוד את המשך הדרך פנימה, ולמעשה היא הכרחית. בלי ההתחייבות לתרגול הסדיר לא יתכן להמשיך בדרך. (הבעייה שלנו, של החברה שלנו בארץ שלנו- וזה לא צחוק- היא שגיל ההתבגרות מתאחר לו. לא שתים עשרה עד שמונה עשרה, אלא אחת עשרה עד שלושים ושלוש ושליש).

יוגה הוא תהליך מרחיב תודעה ומאפשר צמיחה. הוא אינו מגביל ומקבע. זהו תהליך בו הבלתי אפשרי הופך אפשרי, והאפשרי הופך לבסוף ל-נינוח (סטיראם סוקהאם). אם התרגול הופך משעמם זה יכול להיות חלק מהתהליך: האתגר הקודם כבר אינו אותו אתגר, יש לחפש אתגר חדש. האתגר החדש מרתיע כי זכור לנו כמה היה קשה להתגבר על הקודם. (בתרגול אשטנגה וינייאסה יוגה, למשל, זו הרתיעה של הרבה מתרגלים מלהתקדם אל "הסדרה השנייה"...) אז בוא נשאר כאן, במקום בו זרי התהילה כבר מונחים, ונמצא סיבות למה לא להתאתגר מחדש. מה הבעיה למצוא סיבות? הבה ננסה ללכת לרוחב, במקום ללכת לעומק. מה, לא הרחבנו את התודעה מספיק עד עתה? למה לא הכל הופך כבר וורוד? מה, שוב עבדו עלי? מה, זה תמיד יהיה ככה קשה? לא מספיק מאמץ אחד גדול? זהו, שלא.

 כן, יהיה מאמץ מתמשך, בו לא חייבים לדעת מראש את התוצאה, את התגמול, כדי ללכת בדרך שבעצם אנו יודעים שהיא נכונה, למרות שהיא קשה. המסע פנימה הוא קשה. תמיד היה, תמיד יהיה. קשה עד כדי כך, שבשיא שלו, אותו שיא שניתן לראות מכאן- מהמצב האנושי- אנו בעצם הופכים למשהו אחר. לכן אי אפשר כרגע לראות את ההמשך, רואים רק את השיא מהצד הזה. את הסאמאדהי, המצב של "אושר עילאי". כן, סוג של אושר, אבל לא בדיוק מה שנדמה לנו כרגע, בתור בני אדם החפצים להשביע את רצון החושים שלהם. זהו אושר אחר, "נטול חושים", המתחיל בריסון החושים ("פראטיאהארה") וממשיך אל ה"סאמיאמה". לא אושר אנושי במיוחד. האושר הזה הוא רק מילה שמשתמשים בה כי אין מילה אחרת, בינתיים. טרם הספיקונו להמציא אותה, כי לא הזדקקנו לזה כל כך. היוגה רק בתחילת דרכה... למעשה, ההמשך הוא לא אנושי- וזו לא אמירה שלילית דווקא. ההמשך הוא החופש, השחרור, או- כפי שהיוגה קוראת לו- "לבדיות". מצב של לבד(קאיבאליה). חופש ממה? מה זה חופש? מה זה ה"לבד" הזה? שוב לבד? לא תגמול מי יודע מה בשביל הבנאדם, מה?

התרגול היומי הרצוף והיציב יאפשר לנו לבנות את הכלים התודעתיים (הגוף הוא חלק מתודעת האדם האנושי) להמשיך בדרך, לרכוש חוזק כדי להצליח בריסון החושים. היוגה היא תרגול מיוחד: כאשר הוא הופך קל יחסית, "רגיל", זה לא לשלילה. זה לחיוב, וזה סימן שמה שתרגלנו עד היום הפך מוטמע, אינטגראלי.    ועכשיו, הלאה. ההחלטה עכשיו היא של כל מתרגל לעצמו, כפי שהיוגה מנחה: לאן נמשיך, לעומק (אותה גישה) או לרוחב (ריגוש חדש, מורה חדש, שיטה חדשה, "המנה הבאה"...)? לא, לא קל להחליט. זה לא שחור ולבן, זה לא  נוסחה ב-"אקסל" . אלה המכשולים בדרך היוגה, והם נמצאים כאן בכוונת מכוון. זה המסלול של ה"פארקור".

מוכר? כן, כמו בכל מערכת יחסים. לאן להמשיך, אל העמקת הקשר אחרי תום ההתאהבות והמשך אל האהבה,  או אל הפנייה המהירה הצידה כדי להתאהב מחדש באובייקט חדש ולהגיד "אני לא בנוי לקשר" או "הוא/היא לא מתאים, לא האחד/ת" או "אני מחפש אהבה (=התאהבות) חדשה. אני צריך אהבה חדשה!"

כדאי לדעת, שגם אם החלטנו להעמיק את הקשר, מה שקשה יותר במערכת היחסים עם היוגה מאשר במערכת יחסים "רגילה" זה המטרה הסופית המוזרה של היוגה, שהיא לא בדיוק אנושית, כבר אמרנו. אבל, לא להתייאש. אין מה למהר. עד אז יש עוד הרבה זמן, הרבה דרך. "דברים שרואים משם לא רואים מכאן", ובינתיים אנחנו רואים מכאן. עוד הרבה זמן. כי אם לא נשכיל להכיר ולהתגבר על המכשול הגדול הראשון- התרגול- כיצד נוכל להמשיך? הרי המכשולים הבאים מורכבים יותר, קשים יותר.

היוגה ותרגול היוגה ילמדו אותנו לקבל את הקושי, להבין אותו, להכיר בחשיבותו, לא להתעלם ממנו ולא לכעוס עליו, ולא לפרוץ דרכו. לעבוד אתו.ללמוד ממנו. להגיע למצב שנוכל להסתכל עליו אחורה ולראות אותו בבירור, ולהבין שיהיו עוד הרבה כמוהו. לא לחפש בהכרח את הסיפוק המיידי. לחיות אתו בשלום מבלי להיכנע להגבלות שהוא מציב כרגע, כי מחר אולי הן לא תהיינה. הם ילמדו אותנו להפעיל את כללי ה"יוגה של המעשה"(קרייה יוגה): "טאפאס" (יצירת חום-סיגוף-פראקסיס- תרגול- טאקטיקה), "סווא-דהיאייה" (לימוד עצמי של העצמי, תיאוריה:תחקור והפקת לקחים מתהליך הטאפאס ), "אישווארה פראנידהאנה-(אסטרטגיה לפעולה המשכית: דתי- התמסרות לאל ולהנחיותיו. לא דתי- התמסרות אידיאליסטית מוחלטת לתוצאות התחקור). היוגה של המעשה תלמד אותנו שתשומת לב אמיתית (mindfulness) לתהליך הלימוד תגלה לנו  את השינויים הקטנים המביאים שינויים גדולים. לא נתמכר לשינויים הגדולים, כי שינויים גדולים מביאים בלגאן, ושוב תודה לשאנדור רמטה שהיה הראשון שאמר לי את זה, במבטא הונגרי כבד.  נבחין בהבדלים הקטנים בנשימה, בתחושה, בעוצמה, במיומנות, ביכולת להגיב אחרת, בתגובות הגופניות והתודעתיות. לחדד את הסקרנות לגבי מה שתמיד השארנו לאחר כך, כל עוד רדפנו אחרי השינויים הגדולים. זוהי האמת על עצמנו.

למה נפגעתי בתרגול? מה היה הגורם? גרמתי לעצמי או גרמו לי? ומה אני הולך לעשות עם האמת הזו? נתעלם? נתחקר? נפרסם את תוצאות התחקיר? נגנוז אותן? נפעל בהתאם לתחקיר או נבנה מצג שווא? אולי ננצל את מצג השווא הזה כסיבה לזיגזאג הבא?  כזכור- פגיעות הקשורות לתרגול הפיזי הן משני סוגים עיקריים:   פגיעות אותן גרמנו לעצמנו (חוסר תשומת לב או הגזמה) ופגיעות שגרמו לנו, במגע גופני או בהנחייה מילולית). הפגיעות הללו הן חומר לימוד מאלף, אסור להתעלם מאף אחת מהן. וכן, בכל תרגול גופני "מקצועי" השואף למצויינות בלתי אפשרי להימנע כליל מפגיעות, השאלה מה עושים אתן. . פגיעות אלו הן אחד המקורות העיקריים לשיעמום ולאכזבה הנידונות. ריפוי אותן פגיעות הוא הלימוד היוגי העיקרי, בו ניתן לבדוק את הבנתנו את היוגה. ה"לבדיות" היוגית המוזכרת היא ריפוי יוגי של הקיומיות האנושית מחוייבת הסבל: זו, הרי, הנחת היסוד של היוגה וגם של שאר ה"דארשאנות", הקלאסיות והלא קלאסיות. כל ה-9 כולן.

יוגה לא אמורה להיות משעממת, בינונית ואומללה. היא אינה רק התעמלות מתוחכמת עם שם יפה. אולם היא גם לא מופע קסמים, קרקס וזיקוקי דינור אינסופיים. יש מונוטוניות מסויימת בתרגול, כי המטרה היא לא דווקא להמציא דברים חדשים כל הזמן או למצוא קשיים חדשים, כי אלה לא ייגמרו לעולם, מהות החיים האנושיים היא הקושי הזה. המונוטוניות אמורה להביא ליכולות חדשות הנבנות באיטיות, תוך למידה, ולהביא את המתרגל לכך, שהתרגול שהפך "קל" מאפשר לו להתמודד עם החיים בקלות רבה יותר. כל אחד מאתנו יגיע לקצה היכולת שלו, למגבלה אותה לא יוכל לעבור, ויוכל לחיות עם זה בשלום. אבל, מי באמת יודע את גבולות היכולת שלו? אם נכה במכשול בכוח, המכשול יכה בחזרה. אם לא נכה בו בכוח, הרי ששמרנו אותו ובבוא הזמן נמצא את הדרך ובכוח ששמרנו נעבור את המכשול. עלינו לתרגל כל כך הרבה, עד שהתרגול יהיה כבר ממש לא מיוחד. היוגה תהיה מיוחדת. נו,  אז מה זה יוגה???