" אבל אני תמיד נשאר אני, תמיד נשאר אני". מי הוא אותו אני ? מי היא אותה נוכחות התופסת את עצמה על אף שינוי הגודל, הצורה והרגשות ?

האם היא אותה נוכחות של תודעה ריקה, המתוארת בתפיסה היוגית העתיקה? אותה נוכחות אשר בתפיסת העצמי שלה רואה את הרגשות והמחשבות כאובייקטים במציאות החיצונית לה כבעלות מעמד דומה לכיסא, שולחן או עץ ?

האם אנו שתודעתנו נגועה בהטבעות ובהרגלים, אנו החיים בעולם אשר נוטים ללכת שבי אחר תחושותינו ורגשותינו, אנו שמזהים את עצמיותנו איתם, יכולים ללמוד משהו מאותה תפיסה יוגית מתבדלת? תפיסה אשר מציגה קו כל כך קיצוני של תפיסת העצמי ?

אני סבורה שכן ..... שכן אנו המתבוננים היטב בעצמנו, אנו שמפתחים את המודעות העצמית, נוכחים לדעת במוקדם או במאוחר שאכן רגשותינו הצובעים עבורנו את העולם עשויים להטעות. שהרדיפה אחרי מה שנתפס בעיננו כטוב ונעים הופכים למרדף אינסופי אחרי הדבר הרצוי הבא....רדיפה שאין לה סוף ורק יעדיה משתנים תדיר בהתאם לאופנה.

לנו להולכים בנתיב החיפוש העצמי, אין לנו ברירה אלא לראות, וטבעה של הראייה והתובנה, היא להוביל לשינוי. אנו המתבוננים נוכחים לראות כי עלינו לעצור לעמוד ולבחון מחדש את עצמנו ואת תפיסתנו את עולם המציאות סביבנו. לנשום עמוק ולהתחיל לחוות כל רגע מחדש, את רגע החוויה בהווה, ללא עתיד, ללא עבר. האין זה מה שאנו עושים כאשר אנו עולים על מזרון היוגה ? האין אנו פורשים לרגע מהעולם ובוחנים את עצמנו ואת יחסינו אל העולם ?
האם אין זו בקנה מידה קטן אותה פרישה יוגית קיצונית, שמטרתה לשנות את תפיסתנו את העולם ? האם אין מזרון היוגה משול לאותו טיפוס אל פסגת ההר, המשקיף על העמק של מציאות חיי היומיום ? האין זה נכון כי הפרספקטיבה הזו, גבוהה על פסגת ההר מאפשרת לנו נקודת מבט חדשה על העמק ? נקודת מבט אשר מסמנת עבורנו את הדרך, ומאפשרת תקווה לשינוי?

נקודת מוצא אחת בדרכנו לשינוי היא כי הרהורנו בטבעה המתעתע של תפיסתנו את העולם (האמונה כי מה שאנו חושבים ומרגישים אכן קיים באופן זה ומגדיר אותנו), מסייעת לקחת מעט מרחק. מסייעת לאמץ נקודת מבט אשר תאפשר לאט ובהדרגה, ולו רק לרגעים ספורים, להיחלץ מההרגלים וההטבעות שלנו ולאפשר זווית ראייה ואולי גם התנהלות אחרת בעולם.

צעד נוסף לכיוון השינוי היא ההכרה כי " הבלתי אפשרי – אפשרי" ואנו נוכחים בכך לא רק בשל הדוגמא של אותם יוגים קדומים שעושים את הבלתי אפשרי כמו לקבור עצמם באדמה למספר שעות, מבלי יכולת לנשום ולצאת משם בחיים. אלא דווקא מתוך משהו קרוב יותר לעולמנו כמו פתיחה של הגוף בתנוחות היוגה. היכולת לרכך ולהגמיש את הגוף בכפיפה לפנים. החוויה של שינוי טווח ואיכות התנועה במהלך התרגול. שכלול הנוכחות הגופנית בתנוחות מאפשרת לנו לחצות את הגבולות של הגוף, את הגבולות של עצמנו. כמו שאמר חזרזיר הפילוסוף מספרו של פו הדוב שאנו יכולים להיות גדולים ממה שנדמה לנו.
אולם עם התפיסה של הכוח והיכולת ליצור שינוי, אנו מבינים גם כי יש דברים במציאות שאינם ניתנים לשינוי. האמת הראשונה בארבע האמיתות הנאצלות של הבודהה, מציינת את דבר קיומו של סבל בעולם ומתארת את הדרך להיחלץ ממנו, דרך שינוי אופן התפיסה שלנו את הסבל.

הסבל, אותו מימד קיומי שאינו ניתן לשינוי באופן פשטני. אותו מימד של סבל בחיינו שעלינו לקבל בחמלה ובחוכמה, אותם חלקים במציאות היומיום שאינם ניתנים לשינוי בפני עצמם וכל מה שמתאפשר הוא שינוי התפיסה שלנו אותם. הדרך לשינוי המתחילה בעמידה אמיצה אשר רואה בבהירות, אשר אינה מכחישה או מבטלת את קיום הסבל אלא רק מצביעה על אפשרות אחרת של התייחסות ובכך הופכת אותו ממקור של סבל למקור של כוח ועוצמה. כל מי שחווה מחלה, כאב, פרידה או מוות יודע כי עם הזמן ועיבוד האבל והאובדן, חוויות קשות אלו בחייו הופכות לנקודות ציון של התפתחות וגדילה.

סימן דרך נוסף שהותירו אחריהם היוגים הקדומים היא תפיסת האינסוף, התפיסה כי היקום רחב מכדי שנוכל לתפוס ולהבין אותו בשלמות. התפיסה הענווה של האדם העומד בפני פלאי הבריאה ומבין כי השלם הוא גדול ורחב מכפי שהוא יכול להכיל וכי המסתורין קיים בכולנו. עמדה כזו מטפחת חמלה, אהבה וסלחנות ביחסינו לעצמנו ולעולם.

אין ספק שהתפיסה היוגית הקלאסית מעוררת התנגדות רבה ותחושה של זרות , שכן אין אנו רוצים להיפרד מהעולם כפי שאנו תופסים אותו, שהרי המשמעות של התנתקות זו היא פרישה אל הריק אל האינסוף. פרישה מהחיים כפי שאנו תופסים אותם, שבחוויה הרגשית שלנו היא חידלון ולא אושר גדול כפי שהיא נתפסת בעולמו של היוגי.

היוגה אכן מכוונת לא רק לתרגול גופני אלה לשינוי רדיקלי בתפיסה שלנו את עצמנו ואת העולם. לשינוי לא רק במימד הגופני אלא לשינוי באופי שלנו, בהתנהלות ובנוכחות שלנו בעולם. אולם על אף אותן התנגדויות וויכוחים פנימיים על תפיסת החיים היוגית, אותו חלק בנו שרוצה שינוי, החלק הגבוה, הרוחני שבנו, חוזר לעמוד על מזרון ה-יוגה ולחפש את האמת.

אני סבורה כי אותו צימאון להבין את טבעה של תודעתנו בוער בנו כבאותם יוגים קדומים. אותו רצון לדעת הוא שמוביל אותנו בדרכו המפותלת של היוגי מתנוחה לתנוחה בחיפוש אחרי טבעה של הידיעה. והוא אשר מסמן עבורנו את הדרך והוא אשר יוביל אותנו  הלאה בדרך לשינוי.
מי ייתן ותצלח בידינו הדרך ......

רחל וילוז'ני, מנהלת מסלולי היוגה במכללת רידמן.
נכתב בעקבות הרצאה של איתי אוהרה מרצה לפילוסופיה הודית במגמת היוגה של מכללת רידמן
נושא ההרצאה היה : פילוסופיה יוגית בחיי היומיום. המאמר נכתב בהשראת ההרצאה והוא מתרגם לנקודת מבט יוגית את הרעיונות הפילוסופיים הועלו בהרצאהwww.reidman.co.il