נכחתי פעם בהרצאה של דורון אראל, מטפס ההרים שהיה הישראלי הראשון על האוורסט. אמנם ההרצאה עסקה בהקשרים שבין טיפוס הרים והעולם העיסקי, אך משפט מתוך ההרצאה חזר והידהד בראשי גם בהקשר של תירגול היוגה. דורון סיפר בהרצאה על ההתרגשות העצומה שחווה כאשר הגיע לפסגה. אך יחד עם זאת הדגיש אראל כי תחושת הניצחון מגיעה רק עם הירידה מן ההר והחזרה בשלום. לדבריו, הרבה מן התאונות של מטפסי הרים מתרחשות דווקא בדרך מן הפסגה למטה. הפסגה, למעשה, איננה סוף הדרך.

לא יכולתי להימנע מן ההשוואה לביצוע אסאנה. כמו בטיפוס הרים, גם אסאנה מתחילה בתיכנון מראש. עוד לפני התזוזה הראשונית אנחנו מכינים את עצמנו ומדמים את השלב הבא. אנחנו לא סתם נזרקים לתוך התנוחה, אלא נעים במסלול שיוביל אותנו אליה בצורה הטובה ביותר. מתוך מודעות והתכווננות אנו מכניסים את הגוף וגם את הנפש לתוך התנוחה, תוך התחשבות ביכולות ובמגבלות שלנו.

כולנו מכירים את הרצון העז לבצע את האסאנה "המושלמת". אנחנו נמתחים או מתפתלים, מקרבים או דוחקים, מתאמצים ומאוד מאוד רוצים. לפעמים עד כדי עצירת הנשימה, לפעמים תוך מאמץ בשרירי הפנים, שלא לדבר על פציעות. וכל זה לטובת ביצוע האסאנה. השאיפה היא שעם הזמן נלמד איך לא לאמץ את האיברים שלא נחוצים, או שנצליח להפנות אליהם את המודעות ולהרפות. עם ההתקדמות בתרגול, הכניסה לאסאנה תיעשה טבעית יותר ונוכל לשהות בה יותר זמן. לנשום. להרפות.

אבל מה קורה אחר כך? מה קורה כאשר הגענו לפיסגה, נכנסנו לאסאנה, נשמנו ודייקנו. מה הלאה? הרבה פעמים אני רואה בשיעורים תלמידים שמתפרקים אחרי ביצוע של אסאנה. שחייבים לנוח לא מתוך בחירה אלא מתוך אפיסת כוחות. האם זו המטרה? האם אנו ניגשים לתירגול על מנת לבצע אסאנות באופן מושלם ובכל מחיר, או שמא יש בתירגול משהו אחר, משהו מעבר?

וכאן אני חוזרת שוב לרעיון של דורון אראל, שהטיפוס כולו הושלם רק לאחר שהמטפס חזר בשלום מפיסגת ההר, ולא כאשר הצליח להגיע אליה. כך גם בתירגול של הויניאסה, התירגול של התנועה והנשימה. אם נפנים את הרעיון שהיציאה מן התנוחה – הורדת הרגל, שחרור האחיזה, העליה מעלה – היא זהה בחשיבותה לכניסה לתנוחה נראה כי התנוחה לא "נגמרת" כאשר ביצענו אותה "כמו בספרים". אנו נכנסים לתנוחה, שוהים בה ונושמים, מרפים ומשחררים, ואז יוצאים ממנה ועוברים הלאה אל התנוחה הבאה, וחוזר חלילה. למעשה אנו נעים מתנוחה לתנוחה, עוברים מפסגה לפסגה, כאשר אין נקודה מדוייקת וברורה שנוכל להצביע עליה ולומר שכאן מתחילה התנוחה וכאן היא מסתיימת. כפי שהנשימה היא רציפה והמשכית ולא ניתן להבחין היכן התחילה ומתי היא מסתיימת בתוך התירגול, כך גם התירגול כולו הוא רצף של תנוחות.

ואם נרחיב את נקודת המבט ונוכל לראות את התירגול כולו כיחידה שלמה, נראה כי האסאנות המרכיבות אותו הן רק רכס של פסגות שעלינו לעברן בשלום, גם בעליה וגם בירידה, גם בכניסה וגם ביציאה, גם בשאיפה וגם בנשיפה. וגם התירגול עצמו הוא פיסגה, וגם ממנו יש לדעת לחזור בשלום. ובעצם ניתן להרחיב את נקודת המבט הזו עוד ועוד עד אינסוף.