ביום הראשון נראה היה כאילו סוס טרויאני חדר אל המשכן. צ'אק מילר ומתי עזרתי העבירו במשכן לאשטגה יוגה בתל אביב סדנה של חמישה מפגשים עוקבים בסוף השבוע השני של יולי. האולם המרווח היה מאוכלס בצפיפות בנבחרת האשטנגיסטים המקומית שהתייצבה נרגשת ושוקקת. נכונים להזיע ולעמול בפרך הופתעו המתרגלים כאשר השניים הבהירו כי התכנית האמנותית אינה כוללת תרגול כלל של סדרות. ההנחיות לתנוחות הבסיסיות, כולן תנוחות הכנה המיועדות למתרגלים מתחילים ניתנו בשפה האיינגריסטית, תוך שהייה ממושכת לצרוך ירידה מדוקדקת לפרטי הפרטים.

גם מערך השיעור היה בנוסח מאוד זר לכיתה מודרכת של אשטנגה יוגה. כל הכנה לתנוחה לוותה בהדגמה שבמהלכה מתגודדים במרכז החדר סביב המורה והתלמיד הנבחר. שוב ושוב נשלחנו אל המזרון ונקראנו ממנו כדי להבהיר ולדייק את הביצוע. בתום אותו יום יכלו הנוכחים לדקלם מתוך שינה את דגשי העבודה עם הזרועות בתנוחות הפשוטות ביותר מבלי שיורשו להרביץ ולו ברכת שמש אחת. ביום השלישי לסדנה, כשכבר הפנמנו לעומק את העקרונות החדשים, נלקחנו דרך הרצף של הברכות לשמש באיטיות רבה.       

מילר, מחלוצי המתרגלים המערביים בשיטת האשטנגה ויניאסה ומתלמידיו הקרובים של ק. פהאטבי ג'וייס הוא אישיות נערצת בקרב האשטנגיסטים האדוקים. בת זוגו עזרתי שהתאמנה אף היא במייסור בשנים המיתולוגיות בהן חדר היוגה שאלה לא אפשר את כניסתם של יותר מתריסר מתרגלים, היא מורה רבת מוניטין שהתמחתה בתרגול בשיטת ב.ק.ס איינגר. יחד הם פתחו בתחילת שנות ה-90 בחוף המערבי את "יוגה וורקס", הסטודיו הראשון שקיבץ תחת קורת גג אחת את שיטות התרגול המובילות. בזמנו, זה נחשב למעורר מחלוקת.

הם מכרו את הסטודיו המשגשג, שקורסי הכשרת המורים שהתקיימו תחת חסותו נחשבו ליוקרתיים ביותר, ליזמים שהקימו רשת של מרכזי תרגול ברחבי אמריקה תחת אותו השם. בשנים האחרונות הם מתגוררים בהוואי, רחוק מההמולה של הסצנה האמריקאית שהתמסחרה קשות. למרות שחלפו כמעט עשרים שנה מאז שהצליחו ליישב בהצלחה את הסתירה לכאורה שבין המתודה האיינגריסטית לרעותה האשטנגיסטית, הם לא נראו מופתעים מכך שאצלנו עדיין מתקשים לגשר על הפער בין שני המחנות.


למעשה, היה נדמה שהם אפילו נהנים מההלם הקל שנוצר אצל הקהל ביום הראשון. "אנחנו נותנים לכם לתרגל את ברכות השמש בדרך הקשה כדי לעייף אתכם, כי אז תהיו מסוגלים לשבת רגע ולהתעמק בפרטים הקטנים," התבדח מילר על חשבונם של מתרגיליו המתנשפים והמיוזעים. גם כאשר שוגרה לעברם, במסגרת הזמן שהוקדש לשיחה, השאלה מדוע הם מעדיפים את שיטת העבודה המזוהה עם איינגר על פני התרגול ברצף של ויניאסות, הם לא חשו צורך להתנצל. "ההכנות," שב והדגיש מילר, בשיחה ובשעות התרגול, "חשובות יותר מנקודת הסיום של התנוחה שנמצאת בפנטזיות שלך. התנוחה לעולם אינה סופית והעבודה על ההכנות היא העבודה האמיתית על התנוחה."

שיטת האימון שמלמד הזוג הכריזמטי בעליל התבררה עד מהרה כאינטליגנטית להפעים. במקום לחשוב במותגים של יוגה הם הציעו גישה אחרת המושתתת על בהירות, פשטות וכנות. "אני יודע מניסיוני," הסביר מילר, "שכאשר אתה לומד את התנוחות בהתחלה אתה שרוי בבלבול. עבודה לא נכונה מתישה ומבלבלת. זה מאוד מעייף לעבוד בלי לדעת איך צריך לעבוד ואיך עובדים נכון." עזרתי שלפה דוגמא מחדדת: "זה כמו לחפש מסעדה בלי שקיבלת הדרכה. אתה יודע שהיא שם איפה שהוא ואתה נוסע סחור וסחור, כי אין לך הוראות מדויקות איך להגיע לשם."

ההוראות שקיבלנו במהלך חמשת ימי הקסם הללו היו אכן ברורות ומדויקות. למדנו לשכב, למדנו לשבת, למדנו לעמוד. לעמוד על שתי רגליים, על ארבע ועל שש. להיכנס ולצאת מתוך תנוחות בלי להחמיץ את הסיפור שיש לכל אחת לספר לנו. להתארך במקום להידחס בשעת ההקשתה לאחור, להזדקף בלי לשמוט את האגן. למדנו המון דברים שהיה נדמה לנו שאנחנו כבר יודעים עד שלא טרחנו כמעט להקדיש להם תשומת לב. קיבלנו הדרכה במובן האמיתי של המילה; הכוונה, סיוע ותמיכה. נתקלנו פעם אחר פעם בפער בין מה שנדמה לנו שאנחנו מכוונים אליו לבין מה שגופנו מבצע על דעת עצמו.    

"הפכו את זה לפעולה לא לתנועה," שינן מילר שוב ושוב כאשר שילח חלקי איברים לכיוונים שונים. "שאלו את עצמכם ממה אתם מנסים להימנע," הוא אתגר בהזדמנות אחרת, כאשר עזרתי המחישה לנו את האופן שבו המתרגל המדגים מתחמק מחולשה מסוימת, "ואז שאלו את עצמכם מדוע אתם מנסים להימנע מכך?"

הוא איש גבוה, דק ובעל ארשת חולמנית והיא אישה קוקטית ובוערת. יחד הם שילוב מהפנט של ידע והתשוקה לחלוק אותו, נדיבות ותבונה. לא לקח יותר מכמה דקות להבחין בתשוקה היוקדת שבה הם חיים את היוגה והם בהחלט נתנו מופע קולח וסוחף שכמותו טרם נראה פה – מתנסחים ברהיטות, מעוררים גלי צחוק ומרתקים אליהם עיניים משתאות, הם עברו בין שורות המתרגלים, אוחזים בגופם ומנתבים את תנועתם, מעודדים, מרגיעים יוצרים בקלילות תחושת אינטימיות מרוממת.

בסופו של דבר הכל התחבר, כמו שזה קורה בסדנאות יוגה מוצלחות. כבר לא באמת היה משנה מי הגורו שחתום על הביצוע הזה או ההוא של התנוחה. קצת כמו במופעי רוקנרול, זה לא באמת משנה מי כתב את השיר אלא איך שרים אותו. היוגה, כפי שמילר היטיב להסביר היא "לא זה או זה אלא מצב של גם זה וגם זה." זו יכולה, כמובן, להתגלם בהשקפת העולם שעזרתי מטיפה לה בחדווה ולפיה אי ההתבצרות בתוך שיטות, טיפוח גישה של פתיחות והיכולת לקחת את הטוב שבכל העולמות יכולה להניב עבודת תרגול מענגת.

כשנשאלו אם הקונספט המשתף של הסטודיו שפתחו לפני כמעט עשרים שנה לא עורר בלבול אצל התלמידים, סיפרו מילר ועזרתי שהבעיה הייתה דווקא יותר בקרב המורים מהשיטות השונות שהתקשו לכבד זה את עמדתו של עמיתו. אבל עם השנים, מתברר, התרככו מעט העימותים ואפילו נרשמו חציות של קווים, בעיקר מהצד של האשטנגיסטים שהתחשק להם להתוודע לשיטה האיינגריסטית. בקיץ 2008, במשכן לאשטנגה יוגה, אפשר היה להשקיף על היוגה דרך עיניהם כרעיון מאחד, מעשיר וחובק, להניח לדיבורים ולקחת את כל הידע המעשיר הזה שהומטר עלינו לעבודה האישית על המזרן. ככלות הכל, כמו שהם טרחו להדגיש, זו רק יוגה, אז למה להסתבך, אם אפשר להשאיר את זה הכי פשוט?