הבן הצעיר שלי גילה את פאבלוב. הוא הגיע נרגש למטבח ושאל אותי אם אני מכירה את הניסוי שלו.
"כן", אמרתי, "בוודאי." מדעי ההתנהגות שנה א'.
" הכל התניות כאילו?" שאל אותי בתדהמה.

תזכורת: פאבלוב ערך ניסוי בכלבים. בכל פעם שהגיש להם אוכל, הוא צלצל בפעמון. לאחר תקופה מסוימת צלצל בפעמון מבלי להגיש להם אוכל, והכלבים, הפלא ופלא החלו לרייר ורצו אל המקום שבו נהג להזינם.
וכך גילה פאבלוב לעולם את ההתניה הקלאסית.
התניה קלאסית בפשטות אומרת שאנחנו מקשרים דברים בהווה לחוויות שצברנו בעבר ומגיבים בהתאם להן, גם אם תגובתנו לא באמת מתאימה למצב או לאירוע חדשים.
"כן", עניתי לו. "אלא אם אתה ער לתגובות שלך ומודע אליהן".

תובנה זו עומדת בבסיסה של הבנת דפוסי התנהגות או תבניות התנהגות.
למשל, אחרי מלחמת המפרץ הראשונה, בכל פעם שאמבולנס היה עובר וצופר, לבי החיש את פעימותיו ומיהרתי להיזכר היכן החדר המוגן הקרוב ביותר. זו לא הייתה תגובה רצונית ונדרש לי זמן רב כדי לפרק ולהשתחרר מהתניה זו.
עוד דוגמה: כשעבדתי ברמת החייל, ראיתי מאות עובדי הייטק מתרוממים מהמחשב שלהם בשעה 12 בצהריים ורצים לאכול. לא משנה אם הם רעבים או לא. הרגל.

משמעות הדבר היא שאנחנו נוהגים בעצמנו כמו במכונות אוטומטיות. אני מעבירה את עצמי להילוך ראשון ונוסעת. בלי לעצור בדרך, בלי לבדוק את המצב, את האירוע, את הצורך האמיתי שלי. האם אני רעבה? ואם לא, למה אני רצה לאכול?
לפעמים השהייה במצב של "טייס אוטומטי" משרתת אותנו – תגובה מהירה ואינסטינקטיבית עשויה להציל את חיינו במצבי חירום, בתאונת דרכים למשל. אבל רוב הזמן, כשאנחנו מתייחסים כך לעצמנו, זה עצוב. התנועה האוטומטית מרחיקה אותנו מעצמנו, מהרגשות שלנו, מהצרכים שלנו, מההבנה ומהאפשרות לבחור שיכולות להיות לנו.
עצוב.

היוגה עבורי הייתה והינה בראש ובראשונה הזדמנות לזהות את הדפוסים הללו.
לשים לב, למשל, מתי אני מתאמצת יותר ממה שנדרש כדי לשהות בתוך אסאנה. לראות שאני מכווצת את שרירי הצוואר בתנוחת הכלב, במקום לרווח בין הכתפיים לאוזניים.
בתרגול אנחנו מוזמנים להאט את הקצב ולהיות בקשב מלא למה שקורה עכשיו. כיצד אני שוהה בתוך התנוחה, כיצד אני מניחה את הגוף ומחלקת את המשקל בין הרגליים, היכן נמצאת תשומת הלב שלי – האם מחשבותיי נודדות אל המטלות של אחר הצהריים או שאני מתרכזת במה שמתחולל בגוף. ואז אני מתחילה לגלות, דרך ההתבוננות בגוף ובתבניות התנהלותו שגם המחשבות והרגשות שלי מתנהלים באותה צורה. כלומר, הדפוס משכפל את עצמו בכל רמות ההתנהלות שלנו: פיזית, רגשית, מנטלית, אנרגטית.

וכאן ההזדמנות לעבור להילוך ידני. שמקשיב לגוף בראש ובראשונה ומתאים את התגובה למצב ולאירוע, בהתאם לצרכיו.

לא אחת אני מזהה בשיעוריי תלמידים שמלכסנים מבט למזרנים אחרים. משווים. אומדים את ההבדלים בינם ובין מתרגלים אחרים, דוחפים ודוחקים בעצמם להגיע למנחים שאינם מסוגלים לעמוד בהם, שאינם נכונים להם. אפשר לחוש את גלגלי השיפוטיות שלהם עובדים: אתם לא חזקים מספיק, או גמישים, או מתאמצים. אין לי ספק שתבנית זו של השוואה, של תחרותיות, מנווטת אותם גם בחיי היום-יום שלהם.
"זה לא מעניין מה קורה במזרן ליד", אני חוזרת ואומרת, "זה לא רלוונטי". לוקח המון זמן עד שהם מוכנים באמת להפנות את מבטם פנימה, אל תוך גופם שלהם, ולא החוצה.
אם אני תחרותית והישגית, או אם אני מוותרת לעצמי, או אם מחשבותיי משוטטות למקומות אחרים ואני לא נוכחת כאן ועכשיו, זה קורה בכל הזדמנות. בכל ההיבטים של החיים. זהו דפוס.

בתרגול היוגה אנחנו מתחילים ברמה הפיזית. בגוף שלנו, בזה הרגע.
אנו לומדים לזהות איך אנחנו מתרגלים ואיך אנחנו שוהים בתוך האסאנה. מגלים היכן מכווץ – ומשחררים. היכן קורסים לתוך המפרק – ומחזקים.
ההתבוננות והזיהוי הללו הם תהליכים שמחלחלים אל התודעה, להבנה שבעצם כך זה קורה גם במערכות היחסים שלי, בהתנהלות שלי מול הבוס או מול הקופאית בסופר. בעת מאמץ, מתח או עימות, אני מתכווצת, הכתפיים מתגייסות, העורף מקשיח. כשאני נוקשה, אני נוקשה בכל.

תרגול היוגה מלמד אותנו לעצור. לבדוק מה אנחנו עושים, להבין מה מניע אותנו להתנהג כך או אחרת ואז, לאט-לאט, בצעדי צב, להתחיל לשנות.

בעצם, לתרגל במודעות מלאה. לחיות במודעות מלאה

לדף של סיגל בפייסבוק