באחת הסצנות המצחיקות ביותר בסרט הנונסנס הקלאסי של שנות השמונים "סודי ביותר" אנו רואים את שני כוכבי הסרט יושבים בתוך קרון רכבת בתחנה כאשר הקרון לפתע מתחיל לנוע. רק לאחר מספר שניות בהן נדמה לנו שאנו רואים את הקרון הולך ומתרחק מהתחנה המצלמה עושה "זום אאוט" אל מחוץ לחלון על מנת לגלות לנו שהרכבת עצמה למעשה לא זזה ממקומה וזו היתה התחנה אשר החלה לנוע על מסילת ברזל מקבילה. למרות שאנשים רבים אשר צופים בסצנה הספציפית הזאת נוטים להגיב בקריאה "אוי איזה שטויות" לדעתי מדובר בסצנה גאונית. לא רק שמדובר בסצנה מצחיקה במיוחד, אשר משיבה קצת גמישות למנגנוני המחשבה המאובנים שלנו, אלא שמדובר בסצנה אשר משמשת כאנלוגיה נהדרת לתהליך המדיטטיבי.

כל מי שלומד מדיטציה מגלה עד מהרה שאחד מחוקי היסוד איתו אנו מתבקשים לערוך הכרות במהלך תהליך הלמידה הוא חוק הארעיות לפיו כל מה שקיים חייב גם לחלוף. כל מי שאי פעם עשה את קורס הויפאסאנה של גואנקה לא יכול בוודאי לשכוח את קריאתו המפורסמת "אניצה, אניצה" אשר פירושה "זמני, זמני" או "חולף, חולף". באופן דומה, מילותיו האחרונות של הבודהה לפני שהוא מת היו "הכי חשוב להבין שכל התופעות המותנות חולפות. אם נבין זאת נוכל לחוות את האושר הגדול ביותר שהוא השלווה". אפילו הסרט השלישי והאחרון בטרילוגית הסרטים החצי בודהיסטית "המטריקס" שווק תחת כותרת המשנה "כל דבר שיש לו התחלה חייב שיהיה לו גם סוף".

הדגש הכל כך משמעותי שמושם בעולם המדיטציה על הלימוד של חוק הארעיות,מבוסס על ההבנה שאחד הגורמים העיקריים העומדים ביסוד חווית הסבל שלנו היא נטייתנו להגיב לאובייקטים בסביבתנו באמצעות תגובה רגשית שגויה המכונה היקשרות. ההיקשרות גורמת לנו לנסות ולאחוז באובייקטים מתוך צפייה שהם ישארו כפי שהם וללא שינוי, אולם מכיוון שאף אובייקט אינו יכול להשאר כפי שהוא וללא שינוי, וזאת ליותר משבריר שניה, ההקשרות מחויבת, במוקדם או במאוחר, לגרום לנו לסבול. כך לדוגמא, אנו עשויים לפגוש במהלך חיינו בן או בת זוג מאוד נחמדים איתם נבחר לחיות ואף להתחתן. יחד עם זאת, עם השנים אנו עשויים לחוש כי אותו אדם שפגשנו, השתנה עד כדי כך, שהוא כבר אינו אותו אדם שפעם הכרנו וכתוצאה מכך אנו עשויים לפתח כלפיו עוינות שעשויה אף להוביל לפרידה. כעת, למרות שבהחלט ייתכן שהתרחשו אצל בני הזוג שלנו שינויים אשר מצדיקים פרידה, עצם העובדה שהתרחשו אצלם שינויים אינה מצדיקה פרידה. למעשה, אם היינו קצת יותר חכמים היינו מבינים כי לבני הזוג שלנו, בדיוק כפי שלנו, אין כל ברירה אלא להשתנות, וכי הצפייה לפיה הם צריכים להשאר בדיוק כפי שהיו ביום בו פגשנו אותם פשוט אינה מציאותית.

אם ההקשרות היתה גורמת לנו סבל רק במישור הבין אישי עוד מילא, ייתכן שהיינו יכולים ללמוד לחיות איתה, אולם האמת היא שההקשרות גורמת לנו סבל בכל מישורי חיינו. כך לדוגמא, אנו עשויים לפתח הקשרות למראה של המכונית החדשה שלנו רק על מנת לסבול בעת שאנו מגלים את השריטה הראשונה. באותו האופן, אנו עשויים לפתח הקשרות למערכת תפיסות מסוימת רק על מנת לחוות מפך נפש כאשר אנו מגלים שהיא נכשלת בלהסביר את התמונה השלמה. השורה התחתונה היא שכל עוד שאנו מנסים לכפות על העולם הדינמי, הזורם, והתזזיתי בו אנו חיים תחושה מלאכותית של יציבות, ואחר כך עוד מנסים להושיט את ידינו ולאחוז באותה התחושה, הרי שאנו יורים לעצמנו ברגל ובדרך לעיתים אף פוגעים לעצמנו בראש.

אחת השאלות המסקרנות ביותר שעולות בהקשר של סוגיית ההקשרות היא "אם העולם מסביבנו כל הזמן משתנה כיצד זה ייתכן שאנו לא שמים לב לכך?" התשובה לשאלה זו היא תשובה מורכבת אולם אחת הסיבות העיקריות לכך לכך שאנו לא שמים לב לכך שהעולם מסביבנו כל הזמן משתנה היא שאנו משתנים יחד איתו. אם נחזור לרגע לסצנה איתה פתחנו, אולם הפעם נשנה אותה קצת כך שגם הרכבת וגם התחנה ינועו בו זמנית, התוצאה שנקבל היא שמי שיושב בקרון הרכבת פשוט אינו יכול להבחין בתנועה שמתרחשת לו מתחת לאף. באותו האופן, כאשר כל העולם שמסביבנו משתנה, אולם אנו משתנים יחד איתו, אנו לא מסוגלים להבחין בתוצאות תהליך השינוי מכיוון שאנו עצמנו הננו חלק מאותן תוצאות. כך, כאשר אנו מתבגרים בשנה, אולם כל האנשים שמסביבנו מתבגרים גם הם, הרבה יותר קשה לנו לראות את תוצאות תהליך ההתבגרות. באותו האופן, כאשר החברה בה אנו חיים משתנה, אולם אנו משתנים יחד איתה, הרבה יותר קשה לנו לראות את תוצאות תהליך השינוי.

המדיטציה מאפשרת לנו להתמודד עם בעיית התנועה המקבילה על ידי כך שהיא מבקשת לקבע אותנו למקומנו. לדוגמא, במדיטציה טיפוסית אנו מתבקשים לשבת ללא תנועה ופשוט לצפות בכל מה שמתרחש. בפעם הראשונה מזה הרבה זמן, אנו מתחילים לשים לב כי העולם כולו נמצא כל העת בתנועה מתמדת מבלי שקיימת בו ולו תופעה אחת יציבה. בתוכנו למשל עולות ובאות להן תפיסות שונות ומשונות, זכרונות וחרדות, תקוות וחלומות, אולם כולן עולות ואז יורדות, באות ואז הולכות. מחוצה לנו העולם פועל כאילו בהתאם לאיזה דופק שינוי קוסמי, כלומר בגלים של גאות ושפל, זריחה ושקיעה. זכורה לי סדנת מדיטציה אחת אותה עשיתי בסביבה מיוערת ואת התדהמה שחשתי כאשר גיליתי כי היער הוא תופעה חיה ונושמת לא פחות מחיות אשר התגוררו בו. כך, כאשר אנו מייצבים את עצמנו בנקודה אחת, אנו מתחילים לשם לב שלא קיימת בעולם ולו תופעה אחת עליה אנו יכולים להניח את האצבע מבלי שהיא תשוב ותעלם לנו מתחת לכף היד. גואנקה הזקן והחביב אכן צדק, הכל הוא אכן אניצה, הכל הוא אכן זמני.

היופי במדיטציה הוא שמרגע שאנו שמים לב לכך שהכל זמני והכל חולף תהליך השחרור כבר מתרחש מעצמו. אחרי הכל, ביסודו של דבר אנו אנשים הגיוניים, ומרגע שמסתבר לנו שכל התופעות שסובבות אותנו הן תופעות ארעיות וזמניות אנו בעצמנו מפסיקים לנסות ולאחוז. בשירה "המיסטיקנים הסינים" שרה נורית גלרון "אני נזכרת לפעמים בילדות שהיתה לפני זמן המחשב וההי-טק, על פסי הרכבת מחכה לקטר ושהוא בא הכל צועק". כעת מסתבר לנו שעל מנת להתפתח מבחינה רוחנית מומלץ שגם אנחנו נתנתק לפעמים מעידן המחשב וההי-טק ופשוט נשב לנו בצד מסילת הברזל של החיים ונתבונן ברכבות שבאות וחולפות. מי יודע, אולי אם יהיה לנו קצת מזל ייתכן שאחרי זמן מה נגלה שאלו לא רק הרכבות שבאות וחולפות אלא גם אנו שצופים בהן.

"When the five senses and the mind are still, and reason itself rests in silence, then begins the Path supreme--this calm steadiness is called Yoga. Then one should become watchful, because Yoga comes and goes." 
Katha Upanishads