אני רוצה לדבר רגע על אבולוציה בעבודה רוחנית.

כשידע חי ונושם, ובהתבוננות ובחקירה ובתנועה תמידית, הוא חייב לעבור איזושהי אבולוציה בתוכנו.

ידע מוקדם אשר מורים גדולים הביאו לעולם הוא נהדר, עמוק, מחונן וחשוב מעין כמותו.

אבל הוא בעיקר עוגן עבורנו, מקום טוב להתבסס בו ולהתחיל ממנו.

האנושות עוברת את ההתפתחות שלה, וכך גם העבודה הרוחנית שלנו לא יכולה לעמוד במקומה, עלינו להיות שם בחקירה ובלמידה של טבענו שלנו. 

מתוך התפתחות הדורות, וההעמקה והחקירה של כל דור ודור- האנושות מתקדמת, התנועה נמשכת.

לא יכול להיות שהנוסחה של כולנו תהיה זהה, לא יוכל להיות שכולנו אותו הדבר.

כל אחד מאתנו הוא קצת שונה, זה שאנחנו מפתחים את זה למקום שמדויק לנו יותר לא הופך אותנו לגדולים, מפותחים או חכמים יותר. אלא פשוט להבין שיכול להיות שעבורנו זה יעבוד טיפה אחרת.

אנחנו לא יכולים לקחת אמת מוחלטת של מורה ולהישאר שם מתוך פחד. 

אנחנו כן יכולים לקחת אמת מוחלטת של מורה מפני שהוא סלל לנו את הדרך שממנה אנחנו מתחילים את המסע האישי שלנו.

ברור שהרבה פעמים הדרך הסלולה היא כל מה שיש לנו, זה מה שנכון לנו, שפתוח עבורנו כרגע, וזה מה שמצליחים לראות כרגע לנגד עיננו.

אבל אם אנחנו מרגישים שבעבודת המחקר שלנו אנחנו יכולים לגלות מעבר לזה, אנחנו יכולים קצת להשתכלל, להיות צינור של ידע נוסף שיגיע, להיות שם ביצירתיות, בפתיחות כלפי עצמנו, לא במטרה להמציא את הגלגל מחדש, אלא כי באמת משהו חדש נגלה לפנינו, כי באמת יש לנו קריאה לזה, כי משהו נוסף רוצה להתגלות דרכנו, זה נהדר ואין שום סיבה שלא.

אני חושבת שממש כמו באמנות, אנחנו לומדים כלים שמורים אחרים לפנינו, גדולים, לפני מאות שנים, עלו עליהם, אך בסופו של דבר כל אחד עושה את היצירה שלו.

גם במחקר, זה לא משנה אם זה מחקר מדעי, או איכותני, אנחנו תמיד באים ומגלים משהו חדש.

ועבודה רוחנית, יוגה, מדיטציה, או כל דרך שנבחר, היא קודם כל מ ח ק ר של טבע התודעה והגוף שלנו.

עלנו להבחין היכן אנחנו ביראת כבוד מול מורנו, והיכן, לעומת זאת, אנחנו פועלים מתוך פחד או עיוורים אחרי כריזמה של מורה. 

יראת כבוד היא דבר נהדר, כי זה אומר שאנחנו מכבדים ומוקירים את הדרך של האדם שמולנו, את החכמה שלו ואת המסירות שלו לדבר. את ההשראה שהוא מהווה עבורנו, את זה שיש למורנו מקום משמעותי בהתפתחות שלנו, אחרי כשכל חייהם הם התמסרו לדרך הזאת והבשורה שהם מביאים איתם משמעותית עבורנו.

אבל לפעמים הדרישה להשאיר את זה שם, ולא לסתות מילימטר מהדרך שלהם, יכול לנבוע מפחד, אגו, ורצון להיות אוטוריטה, פחד משינויים.

אני רואה שם הרבה פעמים אגו, אגו רוחני. יש דרך אחת, בלעדית, זו הדרך, ככה המורה אמר, ומי אנחנו שנחדש, נשדרג או שנתקדם עם זה. כשכל אחד בטוח שהתשובה נמצאת אצלו, חושב שהיא האמת המוחלטת עבור כולם. לכל אחד יש מלא מה להגיד על הדרכים האחרות, למה הן לא נכונות ולמה הן לא מדויקות.

(ואיך זה מתקשר לחוסר סובלנות, גזענות, אלימות, ושאר תחלואות העולם. זה למה דווקא בעבודה רוחנית יוצא שאנחנו חוטאים בכך הרבה).

ההבנה הזאת שיש הרבה דרכים, כמספר הנשמות כך מספר הדרכים , וזה בסדר למצוא את הדרך הייחודית לנו- היא הפתיחות והגמישות מחשבתית אליה אני מדברת ושואפת. 

אני מאמינה בדרך שאני הולכת בה, רואה כמה טוב היא מביאה לחיי, לוקחת על עצמי להעביר אותה הלאה מתוך שליחות ומסירות, ונהנית לראות שהיא ממגנטת את תלמדי ומועילה להם. ועדיין, זוכרת שהיא לא הדרך היחידה.

אין לי בלעדיות על האמת.

גם בדת אפשר לראות את זה, את הפנאטים שלא מוכנים לערער על הידע הקיים, ולא זזים מילימטר, לבין היכולת שלנו לבצע את ההתאמות בהתאם לעידן שאנחנו חיים בו.

איפה האחריות שלנו בתור מורים ובתור תלמידים?

המורה מעביר את הידע שלו הלאה, בנדיבות ובהקשבה, כפי שהוא מבין ומאמין. גם ידע שקיבל ממורים אחרים וגם ידע שהגיע אליו על ידי החקירה האישית שלו.

ובמקביל זוכר כמה אחריות עומדת על כתפיו, להיות שם בכנות כלפי עצמו וכלפי התלמידים, לפעול מתוך רצון להטיב ולא מתוך אגו.

ובמקביל, בתור מורים עלינו לעודד את תלמידנו לחקור ולראות ולהיות ערים בתהליך האישי שלהם, ולא לקחת כאמת מוחלטת אפילו את הדברים שלנו, אלא לבחון את דברנו לעומק עבור עצמם. 

זה יכול לקרות רק כאשר אנחנו רואים תלמידנו כאנשים בוגרים, חכמים, מודעים ובעלי יכולת בחירה. 

ורק כאשר אנחנו סומכים על המתנות שהדרך שלנו מביאה.

(סליחה על ההשוואה, אבל אישה או גבר שבטוחים בעצמם, באיכויות שלהם, וביופיים הפנימי והחיצוני, לא ירגישו צורך לכסות את עיניו/ה של בן/בת הזוג, כי הם ידעו שיש להם מה להציע, הפחד שלנו לחשוף את האחר לנפלאות העולם, נובעות מחוסר הביטחון שלנו בעצמנו).

ובתור תלמידים, קודם כל נזכור שאנחנו במסע חקירה חי ונושם, ובלי האקטיביות שלנו בתוך התהליך, לא יהיה לנו הרבה לאן להתקדם. 

עלינו לסמוך על האינטואיציה שלנו.

האחריות שלנו בתור תלמידים היא להעיר את עצמנו, לבחון לעומק כל דבר שאנחנו מקבלים, לראות עד כמה הוא נכון עבורנו.

אני יודעת שבאופן מסוים זה מסבך את העניינים, התרגלנו להיות ספוג של ידע (צפייה בטלוויזיה לדוגמא) כאן נדרש מאתנו לצאת מהפסיביות של ספיגת ידע, ולהיות שם יותר אקטיביים.

כמויות אדירות של ידע מגיעות אלינו יומיום דרך כל המדיות האפשריות, הידע הזה דורש לישה, עיבוד, ותרגול על מנת שהוא יהיה משמעותי ונגיש עבורנו.

אחרת אנחנו רק מעתקים ונמצאים רדומים בתוך תהליך שכל המהות שלו היא התעוררות.

קישור לפייסבוק של עדי