בערב יום העצמאות אעלה על מטוס, עוד מטוס, עוד מטוס, מכונית וסירה שיביאו אותי לקצה השני של העולם שם אחכה לעצמי אני. למה לי להגיע עד הג'וגנגלים שעל גדות האמזונס כדי לחפש את עצמי? הרי אני כאן איתי כל הזמן. האמנם?  אני נזכרת בפעם הראשונה שמצאתי את עצמי, לפני שש שנים בדיוק. הכי רחוק מהבית, הכי רחוק מכל התפקידים של עצמי שהכרתי עד אז כמלצרית וסטודנטית מצטיינת, כרקדנית או כבת זוג של מישהו שרק נדמה לי שאני אוהבת. אני זוכרת איך ישבתי בויפסנה בנפאל, עם ניסיון של יומיים במדיטציה וידעתי שבארץ יום העצמאות. "איוו וואנט טו ברייק פרי, איי וואנט טו ברייק פרי!" נכנס פרדי מרקורי לאולם המדיטציה שבתודעתי כשהוא אחוז בשואב אבק, לבוש חצאית מיני וטופ ורוד עם ציצים שפיציים ומאופר אודם אדום מתחת לשפת המפורסם. 

הייתי יושבת שם בשקט ושוב ושוב הסצינה היתה חוזרת אליי, ברייק פרי, ברייק פרי, ברייק פרי. ברייק פרי ממה? למה אני שפחה? והיכן הוא החופש? לראשונה בחיי גיליתי שאני כלואה בתודעה שלי ולרגעים פרדי המלאך שלי, היה מגיע כדי לשחרר אותי. ההנחייה היתה לשבת ולסרוק את הגוף מלמטה עד למעלה, אבל המקום היחיד בגוף שהורגש הוא הלב ש99% מהזמן הלם חזק בחזה. המחשבות שלי שיכנעו אותי שאני קונסטנטלי בסכנה. אז, עוד האמנתי להן.  

כמה חודשים אחרי שחזרתי לארץ, התפרצה תופעת העור שמלווה אותי עד היום, המניפסטיישן הפיזי של התודעה הכלואה שלי. אני קוראת לה סטלה, כי אטופיק דרמטטיס זה שם שמזכיר לי כלי מתכת של בית-חולים. עברתי הרבה מאז. למדתי מקצוע שאני אוהבת, הקמתי סטודיו ליוגה, מערכות יחסים התחילו והסתיימו וחדשות באו. סטלה לא עוזבת אותי, או שאני לא עוזבת אותה, והיא גורמת לי הרבה הרבה סבל. או לפחות כך התודעה שלי משכנעת אותי ש"היא" גורמת "לי" סבל. שרק אם "היא" תעזוב "אותי" אוכל להגשים את "עצמי". שכל הרעיונות והכשרונות והפרויקטים שאני רוצה ליצור יפרצו ממני החוצה במלוא הדרן כשסטלה תלך ותשחרר אותי. שוב ושוב משתכנעת שעכשיו זה לא הזמן כי קשה מדי ונשארת תקועה. כלואה. דוממת. רוב האנרגיה הפנויה מייצרת עוד מחשבות שנעשות אובדניות ממש והן בוראות פחד שמייצר חרדה קיומית שנעשית לדיכאון. אני מפלסת את הדרך בביצה טובענית שפיזית משאירה אותי במקום והעור? בואו נגיד שהלופ האינסופי הזה לא ממש בא לו טוב...

לפני כמה חודשים הייתי בריטריט קצר, הפעם פה בארץ בכליל. רוב הזמן היה מאבק. מתייגת: גירוד. התנגדות לגירוד (שהחליט לקרוא לעצמו אדון חן) פחד שחן לא יעזוב אף פעם. הטלת ספק בכל תקוה שהיא. חרדה. דופק מהיר. תחושת שריפה. גירוד. וכו' הלופ הרגיל. אז הגיע רגע של חסד בצורת שקט מופתי. הזמן נעצר, התודעה השתתקה.  לצידי הופיע מלאך שנהפך לנחש והוא התפתל על הארץ קרוב מאוד אלי ססססססססססססססססססס. אמר. ססססססססעי מכאן! אני מודה שזה היה רגע מפחיד. אבל באופן אירוני, זה לא היה הפחד הרגיל. אלא מעין קול פנימי חזק של ידיעה. פחד שמגלם בתוכו אומץ. הנפש שלי מבקשת הפסקה. הפסקה מלהחליף כובעים. הפסקה מהבית, מהמשפחה, מהבן זוג, מהעסק, הפסקה מהעיר, הפסקה מהאוכל שאני רגילה לאכול, הפסקה מכל מה שאני מכירה כ"אני", "עצמי", "שלי".   

הכד שלי מלא מאוד. ככל שהתרגול מעמיק אני נעשית רגישה יותר לכל ניואנס סביבי. כל זרם מטלטל את הספינה שלי ומאיים להפוך אותה. אני נעשית מודעת לתחושת חוסר הביטחון הכרונית שאני סובלת ממנה. אפילו בתוך העור של עצמי אני לא מרגישה בטוחה. אני נקראת, ממש נדרשת לעצור. קומבהקהה (כד) הוא הכינוי להפסקת נשימה ביוגה. קומבהקהה מלאה מציינת הפסקה אחרי השאיפה, כשהכד מלא, בעוד שקומבהקהה ריקה היא הפוגה אחרי הנשיפה, כשהכד ריק. ההפסקות האלה נחוצות לנשימה תקינה, אבל אנחנו בדרך כלל מדלגים עליהן ומרוב פחד לשהות בריק, ממהרים מיד למלא את עצמנו בעוד ועוד הסחות דעת והנשימה נמהרת ושטוחה. אני נוסעת כדי לרוקן את הכד שלי. בלי טלפון, בלי פייסבוק, בלי בני אדם, בלי שומדבר שאני צריכה לעשות. אישה יקרה אמרה לי פעם שהתרופה היחידה לפחד היא פחד. אז הנה אני מוכנה להרגיש את כל מה שביום-יום נדמה שיפרק אותי, שימית אותי על המקום. מוכנה לנשוף הכל ולשהות בכלום, עד שתגיע השאיפה הבאה ותמלא אותי בחיים חדשים. 

הסביבה שלנו מפוצצת בפחד, מופגזת במחשבות ובמניפולציות מורידות ושליליות, מפוצצת בפירוד. והכי מפחיד הוא האופן שבו אנחנו לומדים להיפרד מעצמינו כדי לשרוד כאן וכך ממשיכים לשחות ברעל פיזי, מנטלי, רגשי ורוחני. אנחנו קונות את אי-האמונה בעצמנו ובדרכנו הייחודית, מאמינות לשקרים של השינאה העצמית והדפוסים המכאיבים. כל אחת שמשתחררת מהכבלים היא מתנה לכוכב כולו. השחרור הוא ד-ח-ו-ף! המשימה של לקחת קומבהקהה היא לא רק עבורי. יש בי ידיעה עצומה שנשלחתי לכוכב הזה כדי להשתחרר מכבלי התודעה המקניטה, המורידה, המכאיבה, התקועה והמפוחדת. נשלחתי טו ברייק פרי ואז להקדיש את כל האנרגיות כדי לעזור לשחרורם של האחרים, בכל דרך. בכל אמצעי שינתן לי. אני על זה. אמן שכל היצורים החשים והחיים ישתחררו מסבל.