באופן אישי יצא לי פעמים רבות לתרגל באופן אינטנסיבי מדיטציה לתקופה מסוימת, תקופה אחריה הייתי מרגיש כל כך גאה בעצמי עד שהייתי מרשה לעצמי לקחת הפסקה מהתרגול, ובכל פעם שהייתי חוזר לתרגל הייתי נדהם לגלות כיצד אותו המוח הקונספטואלי הברברני והקשקשני חזר והשתלט לי על תודעה. האנלוגיה הכי טובה שאני יכול לחשוב עליה היא האנלוגיה למה שקורה בגינה כאשר אנו מפסיקים לתקופה מסוימת לעדור ולנקש עשבים שוטים. כך, לא חשוב במשך כמה שנים נעדור וננקש עשבים שוטים, ברגע שניקח פסק זמן מפעולת העידור והניקוש מובטח לנו שהעשבים השוטים ישובו לצמוח בשיא תפארתם.

על מנת למנוע מהמוח הקונספטואלי שלנו לשוב ולהשתלט מחדש על תודעתנו עלינו ראשית להבין מהו המנגנון אשר מאפשר לו לעשות כן. סיפור קצר יכול לעזור לנו לעמוד על טבעו של מנגנון זה.

כאשר הייתי ילד סבתי הייתה נוהגת לספר לי סיפורי מתח אשר מסיבה כלשהי היו חביבים עלי במיוחד. באחד הסיפורים האהובים עלי סופר על משפחה של יהודים אשר חיה בפולין בימי מלחמת העולם השניה ואשר הסתתרה מפחד הגרמנים מתחת לפני האדמה במחבוא שסיפק לה איכר פולני חביב. בתמורה להגנה שקיבלו בעודם שוהים תחת האדמה נהגו חברי המשפחה לעשות עבודות שונות למען האיכר אשר חוץ מלהגן עליהם היה מספק להם גם מעט מזון ושתיה. מה שהיה מחזיק את בני המשפחה בחיים היו החדשות מהחזית שאותן האיכר היה מספק להם בכל פעם שהיה בא לבקר אותם. פעם הוא היה מתאר כיצד הצליחו הרוסים לפרוץ פתח בנקודה מסוימת, ופעם הוא היה מתאר כיצד הדפו אותם הגרמנים והצליחו בתגובה לחדור לשטח הרוסי. פעם הוא היה מתאר את השמועות על כוונת האמריקאים לפלוש ליבשת אירופה ולשחרר אותה, ופעם הוא היה מתאר את השמועות על כוונת האמריקאים לחתום על הסכם שלום נפרד עם היטלר. כך, וככל שהעלילה מתקדמת, אנו לומדים להעריך ואף לאהוב את האיכר הפולני החביב אשר מסכן את חייו על מנת להציל את המשפחה היהודית. ואומנם, רק בסוף הסיפור ממש, רגע לפני שאנו ניגשים ל"יד ושם" על מנת להמליץ להם על חסיד אומות עולם חדש, מתגלה לנו כי במקום להתרחש בימי מלחמת העולם השניה, הסיפור כולו מתרחש כמעט עשור לאחר תום המלחמה בימים בהם פולין כבר היתה שקטה ושלווה. מסתבר כי משפחת היהודים המסכנה פשוט לא יודעת שהמלחמה הסתיימה זה מכבר והיא ממשיכה לעבוד בפרך עבור האיכר הפולני אשר מנצל אותם על ידי כך שהוא ממשיך כל העת לספר להם על קורות המלחמה אשר מתרחשת כביכול בחוץ.

המנגנון, אם כן, אשר משמש את המוח הקונספטואלי שלנו על מנת להשיג שליטה על תודעתנו הוא מנגנון ההפחדה. אחרי הכל, ממש כמו אותה משפחת יהודים, אנו תלויים לחלוטין במוח שלנו על מנת שיתאר לנו את העולם השוכן בחוץ, וממש כמו אותו איכר פולני ערמומי, גם למוח שלנו יש אינטרס לספר לנו שבחוץ מתחוללת כל העת מלחמה נוראית. הפחד, כפי שידוע לנו מן הסתם, הוא ידידו הטוב ביותר של העריץ, והמוח הקונספטואלי שלנו, מה לעשות, מתנהג פעמים רבות כמו עריץ מהסוג הגרוע ביותר.

באמצעות כך שהוא מספר לנו שבחוץ מתחוללת כל העת מלחמה נוראית המוח הקונספטואלי שלנו מצליח ,אם כן, להשיג בנו שליטה, אולם מדוע בכלל ירצה המוח שלנו לשלוט בנו? אחרי הכל, האם המוח הקונספטואלי שלנו אינו חלק מאיתנו ולפיכך אמור לפעול יחד איתנו בהרמוניה על מנת להשיג מטרות משותפות? אז זהו, שלא. כמו באירגון עסקי גדול בו כל החטיבות השונות אמורות בתיאוריה לפעול להצלחת האירגון אולם בפועל חושבות קודם כל על האינטרסים שלהן עצמן, כך גם מערכות גופנו השונות אמורות בתיאוריה לפעול לטובתינו אולם בפועל הן מתרכזות ראשית כל בדאגה לצורכיהן הן. האינטרס של המוח הקונספטואלי שלנו כאמור הוא שנחשוב כמה שיותר, כפי שמתברר במהרה לכל מי שמנסה לעשות מדיטציה, באותה מידה שהאינטרס של הבטן שלנו הוא שנאכל כמה שיותר, כפי שמתברר במהרה לכל מי שמנסה לעשות דיאטה. העובדה שחשיבת יתר גורמת לנו פעמים רבות לחוש אומללים, והעובדה שאכילת יתר גורמת לנו פעמים רבות להיות חולים, לא ממש מעניינת את מערכות גופנו השונות.

כעת אנו יכולים אולי להבין מדוע בכל פעם שאנו פותחים את עיתון הבוקר אנו מגלים שהוא מכיל רק חדשות רעות. חדשות רעות מוכרות עיתונים מכיוון שחדשות רעות עוזרות למוח שלנו לבנות תמונת עולם מאיימת ומפחידה אשר מותירה אותנו משועבדים לו. זכור לי כיצד לפני מספר שנים נתקעתי לכמה שעות בשדה תעופה באירופה ומכיוון שהיה לי זמן להרוג (אגב, מעצם השימוש בביטוי "זמן להרוג" אנו יכולים ללמוד על האגרסיביות של המוח הקונספטואלי שלנו בעודו ניצב בפני סיטואציה של חוסר תעסוקה) נכנסתי לחנות ספרים קטנה שהיתה ממוקמת במרכז אולם הנוסעים. כעת, דבר אחד חשוב שיש לדעת על חנויות ספרים אשר ממוקמות בשדות תעופה הוא שהן מחזיקות במלאי רק ספרים רבי מכר וזאת מכיוון ששטח האחסון שלהן הוא קטן ביותר. ואומנם, כאשר דיפדפתי בין הספרים השונים בחנות גיליתי כי תשעה מכל עשרה ספרים על המדפים היו ספרי מתח ו/או אימה אשר רק קריאת תקציר העלילה שלהם יכול היה להעביר בך צמרמורת. מה שסקרן אותי באותה העת היה מדוע אנשים מוכנים לשלם על מנת לקנות ספר שיפחיד אותם עד דמעות? הרי פחד זאת תחושה שלילית, כך חשבתי לעצמי, אז מדוע נדמה שאנו רודפים אחריה? היום אני מאמין שתחושת הפחד אומנם גורמת לנו לסבול, אולם עבור המוח שלנו מדובר בברכה משמיים. זאת היא אגב כנראה הסיבה לכך שכילד אהבתי כל כך את סיפורי המתח של סבתי.

בסרט ה"מטריקס" (זהירות, ספויילר לשני האנשים שעוד לא ראו את הסרט) מסופר לנו על עולם בו מכונות משעבדות את בני האדם על מנת להפיק אנרגיה מגופם, אולם בחיי היום יום אלו לא מכונות אשר יונקות מאיתנו אנרגיה על מנת לשרוד אלא המוח שלנו. ניתן אף לטעון כי מנקודת המבט של המוח שלנו שאר הגוף שלנו אינו אלא בטריה אחת גדולה אשר כל תפקידה היא לספק לו אנרגיה לחשיבה. אין זה מפתיע אם כך לגלות כי ברבים מסרטי המדע הבדיוני מתוארים אנשים אשר גופם מת זה מכבר אולם הם ממשיכים לחיות בתור ראשים קטועים המחוברים למכונת הזנה. תיאור זה אולי נשמע קיצוני למרבית בני האדם, אולם לאלו מאיתנו אשר התנסו זה מכבר בתרגול המדיטציה, ומכירים כבר את האופי הרודני האמיתי של מוחנו, לא מדובר בתיאור קיצוני כלל וכלל. אנו כבר יודעים שהמוח שלנו יעשה הכל, אבל הכל, על מנת לשכנע אותנו להמשיך ולחשוב, וגם ברגעים המועטים בהם נצליח בכל זאת לא לחשוב, מיד יזדרז אותו המוח לשכנע אותנו להתחיל ולחשוב עד כמה מוצלחים היינו שהצלחנו לא לחשוב.

נשאלת השאלה, מה ניתן לעשות על מנת לשנות את המצב? אז זה בדיוק העניין, שכל עוד שאנו שואלים את עצמנו מה ניתן  לעשות על מנת לשנות את המצב הרי אנו ממשיכים לפעול מתוך תפיסת העולם הדואלית שהמוח הקונספטואלי שלנו מנסה לכפות עלינו, תפיסת עולם במסגרתה תמיד יש לנו לאן לשאוף, תמיד יש לנו לאן להגיע, ולפיכך תמיד יש לנו צורך להשקיע אנרגיה אותה המוח שלנו שמח לגזול ולזלול. הסוד הוא שעל מנת להפסיק לחשוב ועל מנת להשתחרר מעול העריצות של המוח הקונספטואלי שלנו עלינו ללמוד דווקא כיצד להירגע, כיצד לשחרר, וכיצד לא לעשות, ורק כאשר אנו לומדים זאת אנו לומדים לגלות שבחוץ בכלל לא מתחוללת אף מלחמה וכי כל קולות הנפץ וענני העשן להם היינו עדים התחוללו רק בתוך הראש שלנו. ואומנם, אם בתחילת הכתבה ציינתי כי "אם יש דבר אחד בעולם הזה שמפתיע אותי בכל פעם מחדש" ואז התייחסתי ליכולת של המוח הקונספטואלי שלנו לשוב ולהשתלט לנו על מרחבי התודעה, אזי כעת אני רוצה לתקן את עצמי ולציין שאני מוצא את עצמי נדהם לא פחות כאשר אני מגלה, כל פעם מחדש, עד כמה כל הבעיות שלנו באמת מתחילות בראש. קחו רק צעד אחד קטן החוצה ומיד תגלו עולם קסום של דממה נצחית שלווה שרק ממתין שנכנס בשעריו.