מהגלגול הישן שלי כמלקטת, נצטברו אצלי ציטוטים מועילים לרוב. האחד והגורף במיוחד הוא משל מהטמה גנדהי: "חיי הם המסר שלי"  ולעומתו זה של דן שילון, מהתקופה בה היה מלך מנחי הטלוויזיה: "אני," הכריז ללא מצמוץ פעם בראיון עיתונאי, "לא הייתי צופה בתכנית שלי."  

אז האם היית מלמדת בפסטיבל יוגה שלא היית משתתפת בו כתלמידה? שאלתי את עצמי,

בעת שהתלבטתי אם לסגת מהבטחה ללמד בפסטיבל יוגה אחד.  ברור שלא, עניתי והמשכתי להתלבט. אבל בכל זאת, הסכמתי ללמד. למה לעשות מזה כזה סיפור? וכך הלוך ושוב.

על משקל הלא משנה איפה אתה, כי איפה שאתה זה איפה שאתה אמור להיות, אולי גם לפסטיבלים יש תפקיד בהפצת הבשורה. מה שמשאיר אותנו עם הקארמה. מעשים והשלכות. מצד אחד, החיים הם המסר ושוק זה שוק, גם אם הוא מחופש להפניניג רוחני. מצד שני, ציערה אותי ביותר המחשבה לוותר על הכבוד הרב לכאורה שנפל בחלקי.

בגלל הכבוד הספציפי של להיות בנבחרת, פסחתי על כמה סעיפים, כאשר נעניתי, לפני כך וכך חודשים, להזמנה ללמד בפסטיבל. הכסף, אם בכלל, לא היה צפוי להיות הולם, בטח בהתחשב במאמץ הכרוך בלהתפנות ולהתכונן ולתכנן ולקבץ טרמפים. שיערתי שהתנאים המינימלים יהיו רחוקים מאידאלים. (למודת ניסיון אנוכי ופעם יצא לי ללמד בפסטיבל רוחני בתנאים לא תנאים. קומץ התלמידים שהתייצבו, רובם בלי מזרונים, זרמו, אבל אני התעצבנתי. אולי גם בגלל שהשיעור אחרי היה של "יוגה צחוק" ונכחו בו תועפות משתתפים שמה 'כפת להם מדרישות הסף לחלל אימון של ההאתה יוגה פראדיפיקה.
לעולם לא עוד, אמרתי לעצמי והרגשתי מרומה על ידי האגו שלי. גם באתי בחינם וגם יצאתי בהרגשה צ'יפ).

והנה מצאתי את עצמי בכל זאת נעתרת. ואז חוזרת בעצמי ומתלבטת. ומבלה שעות ביום על מדוכת המחשבות. בחיי, ללמד בפסטיבל יוגה זה כזה פיתוי לאגו. והאגו יכול לשגע את הבנאדם. לגרום לו להאמין בעצמו. להאמין לשטויות שהוא מספר לעצמו רק בגלל שלא מתחשק לו להודות שהוא רודף כבוד. שהוא זקוק לכבוד הזה כדי להרגיש מכובד בעיני עצמו. כדי שיוכל להמשיך להגיד לעצמו מה רבה החשיבות שבהפצת היוגה ברבים ומה רבה חשיבותה של הנתינה ומה רב הבלה בלה בלה.

ולא שאכפת לי, בעיקרון, להעניק את היוגה ללא תמורה. למעשה, אני סאקרית של קארמה יוגה. אמנם לקח לי זמן לרדת לעומקו של התרגול והתבלבלתי (וסביר שעוד אתבלבל) פעמים הרבה. אבל מזמן הפסקתי להתבלבל בקשר בין ללמד בחינם ללהיות מנוצלת. לא משנה, תלמיד אחד או מאה. אולי זה טוב לפרנסה, לחשיפה, לצורך להתבלט, אבל זה עומד בסתירה לרעיון הפשוט להפליא שבבסיס הקארמה יוגה.

הפעם הראשונה ששמעתי את צירוף המילים האהובות עלי ביותר בסנסקריט – קארמה ויוגה – היתה בקורס להכשרת מורים ליוגה. הודיעו לנו שבמסגרת תרגול הקארמה יוגה נידרש לנקות בתורנות את חלל היוגה לפני ואחרי המפגש ולהכין ארוחת צהרים לכל הקבוצה. לא הבנתי מה הקשר ועם זאת, מצאה חן בעיני העבודה מול תחושת ההתקוממות של החוסכים על המנקה על חשבוני. אכן היה זה שיעור גם בצניעות, אף כי גולת הכותרת של הקורס היה טורניר ארוחות צהרים פגזיות, שנערך בינינו, הלומדים להיות מורים ליוגה.

אם לתרום בחינם בקטע יוגי, מתוך שחפצים לחלוק את הפלא, אז כדאי להיזהר שבעתיים מסיטואציות שבהן תוכן ומהות נוטים להיעלם בהמולת התגרנות. ואם פסטיבלים באים למישהו טוב, אין סיבה שלא יציג בהם את מרכולתו. יעשה כל אחד מאיתנו את החשבון שבנפשו, אבל בואו נסכים לפחות על דבר אחד משותף: על כך שמתחמי תרגול המוניים יעמדו בתנאי הסף – שקט, ניקיון, ארגון, סדר והתחשבות בצרכים מיוחדים כפרנסה וקשיי גישה. ישנו פסטיבל יוגה שהוא מופת של מקצוענות (חפשו יוגה ערבה) וישנם כאלה שרוכבים על הגרוב.