בתקופה האחרונה יצא לי לחשוב הרבה על חופש. כן, זה קשור ישירות לעובדה שמזמן מזמן לא הייתי באחד כזה – ואני מתכוונת באופן המלא והמילולי ביותר לחופשה אמיתית שכזאת. כיוון שכך, עלו וצפו לא מעט תחושות של כמיהה לחופשה אקזוטית, לנסיעות ארוכות/ מרחבים פתוחים/ שירות חדרים/ נופים/ שפה זרה כלשהי ו/או נוף של סירות מפרש הנשקף מרביירה כזאת או אחרת
אממה, כמו בד"כ, החיים האלה נמצאים כאן כדי להראות לי בדיוק מתי אני מאכילה את עצמי בשטויות ולא מאפשרים לחוסר הדיוק לחמוק מתחת לפני השטח.

מרגע שהתחלתי להביע בקול את ההשתוקקות הזו, צפו ועלו בזו אחר זו הצעות יציאה לחופשה. וכאילו שזה עצמו לא מספיק גרוע, כל אחת מהן היתה מפתה יותר מהשניה, וערמומית באופן שבו כל צרופי המקרים הסתנכרנו כך שאוכל לצאת אליהן בדיצה וברינה – ואני, נוכחתי לדעת שאת כל אחת מהן, מצאתי דרך לטרפד באומץ ובמומחיות של לוחמת ג'דיי.
אחרי ההצעה השלישית שטורפדה במקצועיות, קלטתי שבכל פעם שעולה אפשרות כזאת של חופשה, באופן פרדוקסלי, התחושה שעולה בי היא לא של התרגשות אלא של עול/ מטלה, ובכל פעם שחרב האור שלי הכניעה וקרעה לגזרים עוד הזדמנות חלומית לחופש, הרגשתי את אותה תשישות שמרגישים לוחמים אחרי שהכניעו את אחרון אויבם, ויכולים עכשיו לנוח את מנוחת הלוחם שלהם. בשלב הזה כבר הבחנתי בחוסר המקריות כאן, הבנתי שאם אני לא מפסיקה לחלום ולזמן לי חופש, ובכל פעם שזה האחרון מגיח, אני דואגת לחסל אותו בעודו באיבו – כנראה שיש כאן משהו שאני מפספסת. שוב.

אז אחרי שתמה לה תקופת החגים, בה מרבית האנושות יצאה לחופש, ומרבית תשומת הלב שלי הפליגה על גלי בטא 2 במחשבות על החופש וטרפודו/ החלום ושברו – היום סוף סוף הבנתי משהו. ככל הנראה, אני, וכמוני אנחנו, הומו ספיאנס שכמותינו, נוטים לבלבל לא אחת, בין הרצון להיות בחופש, ובין הכמיהה להרגיש חופשיים.
בעוד הראשון הוא מצב חיצוני, שמוגדר כמה שבא אחרי עבודה ומורגש אחרי תקופה של ריכוז ומאמץ, השני הוא תחושה פנימית עמוקה שנמצאת בבסיס הקיום שלנו. הראשון תמיד יהיה תלוי בשני, ולא כך ההיפך: המחשבה על כך שהתלות הזאת היא הדדית או אפילו הפוכה – היא האשליה שרובינו נוטים להזדהות איתה, וההזדהות הזו, כמו תמיד מביאה איתה לא מעט סבל.

ואם ביוגה עסקינן (והרי עסקינן כמובן…), הרי שהעיסוק בחופש חרוט על דגלה. השחרור – או בשמותיו השונים: מוקשה, קייבאליה, סמאדהי, הוא גולת הכותרת של היוגה, והוא מהווה את המטרה הראשונית והשורה התחתונה שלשמם עובר היוגי את המסע הארוך והמפרך הזה.
בסופו של דבר, או כאמור, כבר מתחילתו, כולנו רוצים להשתחרר מהסבל בחיינו ולהיות חופשיים ("אבל ממה אלוהים, ממה" – אמר ברי סחרוב וצדק…)

היוגה סוטרות לפטנג'לי, הוא אחד הטקסטים המרכזיים ביוגה. זהו טקסט מצומצם ומינימליסטי הכולל 196 פסוקים קצרים וסתומים המכילים בתוכם את תמצית הידע המוביל את היוגי לשחרור. בגלל הצמצום הזה שלו והיכולת להבינו בדרכים שונות, הוא תורגם ופורש באינספור שפות ופרשנויות, שונות ולעתים סותרות זו את זו.
ובכל זאת, אם נעשה סקירה כללית על כלל הסוטרות של פטנג'לי, שכל מילה בהן נשקלת בחומרה ונכתבת רק אם היא ממש אקוטית – נוכל לראות שאחד מהשמות המייצגים את אותו שחרור טוטאלי, מופיע לאורך כל הטקסט מתחילתו ועד סופו, אחת לכמה סוטרות, ומצביע על המשקל הרב שניתן לו ביוגה בכלל, ואצל פטנג'לי בפרט. וכמו בכל תסריט קולנוע טוב, גם אצל פטנג'לי, הסיפור כולו מקופל כבר בסצינה הראשונה, והתמצית של כל הטקסט המופלא הזה מגולמת ממש בסוטרות הראשונות:

עכשיו היוגה מועברת
 יוגה היא עצירה של התפקוד המחשבתי
אזי שוהה המתבונן בטבעו האמיתי
בזמנים אחרים מזדהה העצמי עם פעילות מחשבתו

(יוגה סוטרות לפטנג'לי 1.1-4)

חופש, הוא המצב הפנימי והבסיסי ביותר שלנו. אנחנו נולדים איתו והוא קיים בתוכנו, אבל די מהר אנחנו מזדהים עם הפעילות המחשבתית והרגשית שלנו ושוכחים שאנחנו בעצם כאלה – חופשיים. בהעדר תחושת החירות הפנימית הזאת, אנחנו מסתובבים בעולם, משועבדים למחשבות, רגשות ומבנים הכרתיים, בתחושת "אין" ומבקשים לרכוש לנו (או לשדוד כמו גנבים, כמו שנאמר בבהגווד גיטא) חוויות חיצוניות, שימלאו אותנו בתחושת "יש" שיגרמו לנו להרגיש חופשיים מהחוץ אל הפנים. וככל שאנחנו מבקשים את היש הזה יותר מבחוץ, כך הוא חסר לנו יותר, ומספיק לנו פחות, ותחושת ה"אין" הפנימית מתבססת ומתחזקת.
אנחנו יכולים לנסוע לחופשות בעולם כולו, אך ללא ביסוס תחושת החופש הפנימי בתוכנו, לא נוכל באמת לחוש חופשיים. מכיוון שהרצון לחופש כל כך חזק וכן אצל רבים מאיתנו, ברבים מהמקרים הצורך הזה מבטא את הכמיהה שלנו לתחושת החופש הבסיסית, לידיעה שאנחנו חופשיים במהותינו.

המסר שנמסר בכל כך הרבה כתבים של היוגה הוא שלא זו בלבד שאנחנו נולדים עם החופש הזה, אלא גם עם הכלים ועם הדרך למצוא אותו בתוכנו ולבוא איתו במגע.
אנחנו חופשיים, ובעקבות תרגול קשוב ומתמיד לאורך זמן, נוכל גם לשוב ולהרגיש כאלה. מתוך תחושת החופש הזו, נוכל לנסוע לחופשה אקזוטית בהודו, באיטליה, בסיני, או להיות בבית ולהרגיש חופשיים. בני חורין.