הפילוסופיה המעשית של אבי האומה ההודית, שבליבה אי-אלימות כדרך חיים פרטית, חברתית ולאומית - היא הזמנה להתבוננות עצמית אמיצה

שנים לאחר שנרצח ע"י מתנקש בן עמו ממשיך מהטמה גנדי לדבר אל ליבם של תושבי ארצו ואורחיה. כבר עם הנחיתה בדלהי בולטת נוכחותו של אבי האומה המביט אליך מפלקט ממשלתי , מפרסומת חוצות לחברה מסחרית או משלט חוצות לבית קפה שיקי חדש.
מבעד לשטרות ומטבעות הרופי מתבונן בך ספק נוזף המהטמה, שראה עצמו סוציאליסט והקים אשרמים שניסו להתמודד עם התלות בצריכה ובתיעוש באמצעות חינוך ועידוד של ייצור עצמי.
כזו היא הודו, מלאת ניגודים בסיסיים וראשוניים, מאגדת חומר ורוח תחת עטיפה צבעונית אחת וכולה זועקת נראות, המנוגדת כל-כך לחדוות הפרטיות המערבית.
וכזה היה גנדי; צנוע ופומפוזי, מבריק ומשונה, אוהב אדם ושוחר התבודדות, מעשי ורחפן, נחוש ומבולבל, מתריס וממלכתי, איש של העולם והודי לאומי, מקדם ומעכב.

כמי שלא ראה הבדל רב בין הפרטי לכללי, בין אורחותיו של האדם לבין אמונותיו, בין התנהלותו לבין יכולת השפעתו, שטען שהרוחניות מתבטאת בהלכות היומיום ושהטיף להיות השינוי שאתה רוצה לראות בעולם - מבטאת הביוגרפיה שלו כמו גם אישיותו, את הקונפליקט האנושי הבסיסי. אותו קונפליקט שעומד במרכזו של האפוס החברתי-פסיכולוגי, הבהווד-גיטה, שהיה לגנדי מקור לנחמה וכוח, אף שפרשנותו הייחודית אותו, אינה תואמת את הקו המרכזי של ההינדואיזם האורתודוקסי.

במערב הצמא לסמלים אלטרנטיביים (ורצוי אוריינטליים) ממותג גנדי היטב עם כל מה שהוא אחר וטוב, אוטופיה לעולם נפלא ונציגה הייחודי של הודו, ארץ השאנטי והנופים המוריקים. אך גנדי לא ראה עצמו כאיש רוח אלוהי או כמחוללה של תורה חדשה ועסק כל ימיו בחקר השניות האנושית, בבליל הניגודים הדר באדם, בדחפים, יצרים וחשק, לצד הכמיהה לטוב, להומני, להעדרה המוחלט של אלימות מחיינו ובעיקר, מליבנו.

האגדה האנושית, נדמה שלא היתה יכולה להתפתח לממדיה הנוכחיים וחובקי העולם, אילולא היה קולו העוצמתי והייחודי של גנדי רלוונטי תמיד, מרגש, נוגע ומעורר כמיהה אופטימית. זאת למרות המחלוקת ההיסטורית סביב תפקידו האמיתי בשחרורה של הודו מעול הקולוניאליזם הבריטי. ניגודיות, שאינה מפחיתה מהתהודה האוניברסלית של הפילוסופיה המעשית שלו.

כשנשאל הנשיא אובמה עם מי היה רוצה להיפגש לארוחת ערב, העיד שהיה שמח לסעוד עם המהטמה, שתורת האי-אלימות שלו השפיעה עמוקות לדבריו על מרתין לוטר קינג ועל התנועה לזכויות האדם בארה"ב, שאובמה הוא בוודאי מתוצריה המובהקים.

לישראלים וליהודים רבים חשבון היסטורי ארוך עם האיש שלצד הזדהותו עם סבלם של יהודי אירופה וסלידתו הברורה מהיטלר, לא תמך ברעיון הבית הלאומי לעם היהודי ואף שלל התנגדות יהודית אלימה (לצד דבריו שאם יש מלחמה אותה הוא רואה כמוצדקת הרי שזו המלחמה העולמית למיגור הנאצים ולשחרור האנושות מעולם). בהקשר זה, אגב, יצוין כי מורי היוגה המפורסמים של התקופה המודרנית, שחיו בשלווה בהודו במהלך מלחמת העולם השנייה, לא כתבו או התייחסו, למיטב ידיעתי והבנתי, לשואת יהודי אירופה; לא ב.ק.ס איינגר, לא סוואמי שיבננדה ולא קרישנאמצאריה.

גישת האי-אלימות, שהוא מבולטי מבשריה, הצליחה במקומות מסוימים (בהודו עצמה, בארה"ב, במדינות הגוש הסובייטי לשעבר, שעברו לשלטון דמוקרטי ללא שפיכות דמים - מהפכת הקטיפה), נכשלה במקומות אחרים (כמו למשל בטיבט, בורמה ועיראק) ונראית לעיתים לא רלונטית או חסרת סיכוי.

ובכל זאת ואולי דווקא למרות שפע המחלוקות הכרוכות בו, כאלו שלא טרח להסתיר ולהעלים בחייו, ראוי להקשיב היום למי שלא רצה להקרא רוח גדולה (מהטמה) וראה עצמו רק כמשרתו הצנוע של אלוהים ורחוק מאספירציה גורואית, כזו בה נתקלים כיום כמו גם בתקופתו תחת כל עץ רענן.

גנדי ניסה להציע מבנה שלם לניהולה העצמי של הודו, שמקביל מטפורית לשביל הפנימי הרוחני של כל אדם. לשם כך לקח בחשבון את הנתיב שיוביל אותה אל העצמאות. דרכו של גנדי הדגישה את המעלות הרוחניות מאד ועם זאת המעשיות מאד של אי-אלימות ואמת.
הדרך,כתב, היא זו שקובעת גם את אופיה של התוצאה (במקרה זה, מדינה) וגם את הסיכוי להשיגה והחיל אל תפיסתו מהכלל אל הפרט וההיפך, נאמן לגישת הווית הגומלין.

חיי הם תורתי, אמר, והעלים בכך את מקלטי התוויות השונות המקנות לאנשים את הרשות להתנהג בהתאם לתפקידיהם תוך ניתוק מהתנהלותם הפרטית וממה שכינה "הקול הפנימי" שהוא בעיניו, "המורה האמיתי".

האמת, אחותה התאומה של אי-האלימות, אינה נחלתו הבלעדית של אדם אחד או של מהות אחת ולמעשה, גרס גנדי, מורכבת מרסיסי אמיתות שונות, בהן אוחזים אנשים שונים וקבוצות מגוונות. לפיכך קרא גנדי להנמיך את האגו (או להורידו לאפס, בשפתו), להקשיב ולהכיר את האמת של האויב הגדול ביותר שלך. בלעדי האמת של האחר ויהיה זה המתנגד הגדול ביותר, לא יכולה להתקיים אמת שלמה.
גנדי קרא לניצחון שייקח בחשבון את המנוצח, ואת הכורח שלא לעורר באחר עימו יש לך עימות זעם או השפלה, אלא לנסות ולפתח בו רגשות של חמלה והזדהות עם המותקף, שבתגובתו הבלתי אלימה מציב עצמו כמנצח האמתי, המוסרי.

תחושת הערך והכבוד העצמי היא במרכז הנצחון ובליבו של המאבק עצמו, בגישת האי-אלימות, או כח הנשמה, כפי שכינה אותה גנדי. כבוד עצמי זה קשור לידיעה הפנימית שאתה הוא הצודק, המוסרי ושאינך משחק במגרשו של האחר, המנסה להשיג מטרותיו בכח.
הוא חשב שראוי לאדם ולקבוצה לסבול עד כדי מוות ובלבד שלא לאבד את המצפון.
הסבל של הצודק הוא כלי הנשק היעיל ביותר, המותיר במקביל חותם היסטורי, שכן אי-אלימות אינה נתיב של פחד ומילוט, אלא של אומץ ועמידה איתנה.

מהמסלול של הודו מדינתו בעימותה מול הכובש הבריטי, אל האדם הבודד והתמודדויותיו היומיומיות עם עצמו, משפחתו, עמיתיו, הרשויות וכו'.
גנדי שלל אלימות מבסיסה, גם אם היא מופנית כנגד מי שהפנה אלימות כנגדך לרבות אלימות אישית, גופנית, מילולית, ברוטליות מכל סוג, טרור מלחמה וכו' וסבר שיש למצוא את הנתיב להתנגדות פעילה בדרכים בלתי אלימות.
למרות שהתנגד לאלימות, סבר שעדיף להשתמש באלימות מאשר לברוח מהתמודדות, שכן אי-אלימות היא מעשית ויישומית ומחייבת השקעה, הקרבה וסבלנות.
אולם, כתב, אינני יכול להלין כנגד אב המגיב פיסית לפגיעה בבנו. גם אני, העיד, אינני יודע את כל רזיה ואינני שולט לחלוטין בדרך זו.

כמתלבט סידרתי וכמי שלא התבייש מפני החצנת יסוריו הפנימיים והאנושיים, העניק להבנתי תקפות רבה לגישתו, ככזו שאינה דברי אלוהים חיים, אלא דרך חתחתים ומסלול ייסורים פנימי, המצריך אמונה, תעוזה ויציבות. בכך אין היא חדלה מלהיות רלוונטית לכל מימד מפכי החיים שלנו ומאתגרת תגובות, הנשלפות פעמים רבות באופן אוטומטי ואולי אף אבולוציוני.

הקונפליקט הפנימי הגנדהיסטי היא מציאות החיים ועימה על כל אדם ללמוד לחיות ולהתקיים בשלום ובשלווה, תוך שאיפה מתמדת לשיפור עצמי. קונפליקט מובנה שהוא כה שונה מהשאיפה המודרניסטית לחיים "שלמים" ו"מושלמים".

אי-אלימות ואמת, אמר גנדי, לא ניתן להשיגן במהרה או במחי יד, אלא הן עניין תהליכי הכרוך בתרגול-אימון ממושך ורציף האורך כמה מחזורי חיים.
גנדי העיד שהוא עצמו, סמל השלום העולמי, לא מימש במלואה את תורתו והתייסר על חטאיו וחולשותיו האנושיים בצומות ובסיגופים.

לאורך כל ימי חייו הדגיש את החשיבות של הכרה במגבלות ובחיים לאורם וראה בפשטות מינימליסטית, בעזרה לחלשים ולעניים, ובטיפוח ערכי שוויון ומוסר - מצווה דתית.
בתכניותיו ובניסוייו הקשורים לעתידה של הודו, ירד לפרטי פרטים ועסק בפוליטיקה , בדת וברוחניות, בכלכלת המשפחה והמדינה, בתזונה ובבריאות, בחינוך ובפיתוח - והכל בהקשרים ובחיבורים משולבים, הכורכים אחד בשני ושלישי בשניהם גם יחד. היות ולא יכול היה להטיף לעולם לנהוג באי אלימות התמקד במקום בו חי ובמאבקה של הודו לעצמאות מהבריטים, אך ציפה לראות בהודו, מורת דרך לאנושות כולה.

גנדי בעיקרו היה ספר פתוח שמעניק לעולם עד היום את הזכות לנבור בו ובכך ללמוד עליו ובעיקר על עצמנו.
נדמה כי גנדי כפי שחי, כתב ועשה- רלוונטי מאד לחיינו הפרטיים, החברתיים והמדיניים.
בעולם המסוחרר מניגודים, משפע קטלני מחד ומחוסר קטלני עוד יותר מאידך. מאנושות שנראית לעתים קרובות כמחפשת את דרכה, רוויה יכולות מדעיות ואינטלקטואליות, אך אובדת עצות, לנוכח התנפצותן של תפיסות עולם מקובלות, דעיכת מערכת האיזונים האקולוגית והשתלטותה של גישה ממונית תועלתנית וצינית.
לנוכח אלו ולאור השפעתן על התודעה האישית והקולקטיבית - כדאי מאד להקשיב לגנדי ולתורתו הרלוונטית תמיד.

נדמה כי גנדי מאיר פינות חשוכות ומזמין התבוננות מסעירה על אורח החיים האישי ואולי אף הלאומי. הטמעת הגישה הגנדהיסטית עשויה להוביל אדם לעשייה ולתגובה שונה לחלוטין, מזו שהייתה מקובלת אצלו. ואולי אף להביא לתוצאות מוצלחות יותר.