MINDFULNESS חדרה אל העברית מן האנגלית של סדנאות המדיטציה בצוותא עם MIND, ONEPOINTEDNESS, CALM-ABIDING ועוד. מילים אנגליות שהן תרגום – לעיתים מוצלח, לעיתים פחות, אבל תמיד מקורב בלבד – למילים זרות שבאות לתאר מצבי תודעה שחורגים מתודעת היום־יום. אלה מצבים שיש להם שמות ותיאורים בשפות רחוקות – סנסקריט, פאלי, סינית... שפות רחוקות מארצות רחוקות, ארצות שבתרבותן נטועות עמוק תורות ותובנות על אודות התודעה והנפש, על אודות אחדות גוף-תודעה-נפש-נשמה, על אופני הטיהור והשכלול של ההוויה האחת הזו, היצור המכונה בן או בת אדם.

החיבור בין עולמות חקר התודעה והבנתה שב'תרבות המזרח' ובין העולמות הפנימיים שלנו, בני ובנות ישראל, אינו בהכרח פשוט. דרכיו עוברות בחוויה, באִימון – ובביטוי המילולי של החוויה, בשפה המתארת ומתוך כך גם מנחה. חוסר היכולת לדבר בעברית - השפה שאנו חיות בה, קוראות וכותבות בה, חולמות ואוהבות בה – על חוויות רוחניות, הוא לכל הפחות מגבלה. בשבילי הוא נכות של ממש.

המילה מדיטציה עצמה אינה אלא עִברוּת של MEDITATION האנגלית, מילה שהיא תרגום גרוע במיוחד לדְיַאנָה הסנסקריטית, צַ'אן הסיני או זֵן היפני. הניסיון להשתמש ב'התבוננות' בעברית מצליח רק לעיתים. אבל רצוי לדעתי לנסות.

אני לא רוצה לומר MIND; אני בוחרת לומר תודעה, או שכל – לפי העניין. אני בוחרת להסביר את הקושי המובנה בתרגום ואת היופי שבניסיון לדייק לחוויה, לשפת המקור (שכזכור אינה אנגלית), ולמכמני השפה והתרבות שלנו, מכמני העברית.

יש לנו מילים יפות בעברית, וביטויים יפים – למשל תשומת לב, למשל לתת את הדעת וגם להניח את הדעת, למשל שום שכל.

מעניין, לא? הראייה המוחשית הזו של התודעה – שמים את הלב, נותנים את הדעת ומניחים אותה וגם את השכל שמים. מעניין עוד יותר לאור זאת שבתפיסה היוגית כל מְמדֵי התודעה הם חומר, ממש כמו מה שאנחנו חושבות עליו כגוף וגם כמו מה שאנחנו חושבות עליו כעל נשימה או אפילו אנרגיה. הכול אינו אלא חומר בדרגות טוהר או עדינות שונות.

ומה שאינו חומר אינו חומר. אבל הוא לא מעניינינו כאן.

מהי תשומת לב? תשומת – אולי מלשון לשים, להניח; אולי מלשון שומה, להעריך. כאשר אנחנו שמים את הלב במקום, אנחנו חשים את המקום בקרבה גדולה, כפי שאנחנו חשים דבר מה בידנו. ייתכן שהמגע הקרוב הזה הוא מה שנדרש כדי להעריך את המקום, את הדבר, בדיוק; ייתכן שהמגע הקרוב הזה הוא שומת הלב, הוא מעריך את הלב, הוא מגדיר אותו. הלב משתנה בהתאם למקומו, הלב מקבל את צורתו של המקום שבו הוא שוהה.

והנה קיבלנו את הגדרת היוגה־סוטרה של פטנג'לי, מהטקסטים המרכזיים של היוגה, למצב התודעה הגבוה המכונה סמדהי. וסמדהי הוא מונח שטוב לו שלא יתורגם אלא יוסבר.

ההקשרים העבריים של הביטוי 'תשומת לב' רבים ומעוררי מחשבה. יש תשומה ותפוקה ויש תשומת יד, יש שומה עליו ויש שׁוּמה. מכאן אפשר בפעם אחרת להפליג לנתיבים רחוקים ומרתקים.

כעת אני רוצה להביא דוגמה מן הגמרא (מגילה כד:):

משנה: 'סומא פורס את שמע ומתרגם. רבי יהודה אומר כל שלא ראה מאורות מימיו אינו פורס על שמע:' גמרא: 'תניא אמרו לו לרבי יהודה הרבה צפו לדרוש במרכבה ולא ראו אותה מימיהם. ור' יהודה - שם בהבנת הלב תלוי הדבר והוא מכוון ויודע. כאן משום הנאה הוא והוא אין לו הנאה. ורבנן – יש להם הנאה כרבי יוסי. דתניא: א"ר יוסי כל ימי הייתי מצטער על מקרא זה "והיית ממשש בצהרים כאשר ימשש העיוור באפלה" וכי מה אכפת ליה לעיוור בין אפילה לאורה? עד שבא מעשה לידי: פעם אחת הייתי מהלך באישון לילה ואפלה וראיתי סומא שהיה מהלך בדרך ואבוקה בידו. אמרתי לו, בני אבוקה זו למה לך? אמר לי - כל זמן שאבוקה בידי בני אדם רואין אותי ומצילין אותי מן הבורות ומן הקוצים ומן הברקנים. [המילים הארמיות תורגמו לעברית]

השאלה שהסוגיה עוסקת בה היא האם רשאי סומא לברך את ברכת 'יוצר אור' שלפני קריאת שמע. סתם המשנה קובעת שרשאי, ר' יהודה אומר שלא. למה? משום 'שלא ראה מאורות מימיו'.

הגמרא מביאה ברייתא שמקשה על ר' יהודה ממעשה מרכבה. הטענה – רבים דורשים במעשה מרכבה ולא ראו מרכבה מימיהם. כלומר – רבים עוסקים בתורת הסוד ואל הסוד לא מגיעים. כמוהם כעיוור – אמנם לא ראה מאורות מימיו אבל מדוע שלא יברך על מעשי הבורא?

עולות כאן שאלות רבות בנוגע לפרשנות הגמרא ותוקף הקושייה ואין כאן המקום להאריך.

אסתפק בלהבהיר כי הגמרא מעמידה את טעמו של ר' יהודה שמתנגד לאפשר לסומא לברך 'יוצר אור', על הנאה. לסומא אין הנאה מן המאורות ולכן לא רשאי לברך עליהם. מקורות אחרים מביאים טעמים אחרים, ששוב אינם מעניינינו כאן. 

ורבנן לפי הגמרא סוברים שיש לו הנאה, כלסומא בברייתא על אודות ר' יוסי. הסומא נהנה מן המאורות משום שהם עוזרים לאנשים אחרים למנוע אותו מליפול לבורות ולהידקר מן הקוצים.

אני מבקשת להביא פרשנות אחרת, כהמשך לדרכו של ר' יהודה כפי שמובא בגמרא.

לר' יהודה תלוי העיסוק במעשה מרכבה בהתכוונות הלב. אף אם לא נראה מרכבה לעולם, נוכל לכוון את ליבנו לשם ולחוש משהו מן הסוד. הייתי ממשיכה את דרכו גם לסומא ול'יוצר אור'. אף שלא ראה מאורות מימיו יכול הוא לכוון את ליבו לשם. לכוון את ליבו ולחוש משהו ממשמעות האור.

יתר על כן – לסומא בבואו לדרוש במעשה מרכבה יתרון על פני הפיקח: הסומא אינו רואה את הצורות החיצוניות ולכן הוא משוחרר מהן. בהיעדר הכבלים של הצורות החיצוניות עשוי הוא לגעת בעומק מעשה מרכבה ואולי גם במהות היוצר. הפיקח עשוי להיות פיקחי – אבל בעניינים של סוד פיקחותו עלולה להפריע, הצורות החיצוניות שאותן הוא רואה עלולות לעמעם את האור. הסומא לעומתו רואה רק בליבו, קל לו יותר לשים לב, הבנת הלב נגישה לו יותר.

והנה יש לנו צד נוסף המאיר את תשומת הלב. תשומת הלב קשורה להתכוונות ולהבנה פנימית. תשומת הלב עשויה להביא אותנו לראיית האור שמעבר לצורות, לידיעת הסוד הכמוס בבריאה.

ולבסוף – התחלנו בתשומת לב ובנתינת הדעת.

האם אפשר לראות כאן קשר לתפילין – של יד (לב) ושל ראש (דעת)? ולחללי הלב והראש המוכרים לתבונת המזרח?