אינני יודעת מדוע כתב אראל בן-צדוק את מה שכתב, אך הוא טועה, מטעה, ופוגע. פוגע בי, בתור מי שהעלת את המקרה בכנס, בארגון מורי היוגה שמוצג כלא אחראי וכמי שלא בדק את העניין לפני הצגתו, ובאינטליגנציה הכללית של כל מי שהשתתף בכנס.

וגם בעצם ההצדקה לקיומו של תחום מקצועי שנקרא יוגה. 

ברור שהיה אישור של מי שאמור לתת אישור מבחינה אתית, רפואית וחוקית להצגת המקרה (הפרטים האישיים היו, ועודם, חסויים). יותר מזה, היתה בקשה מפורשת לעשות כן. אחרת, מהיכן כל החומר הרפואי שהוצג בכנס? וכן, הטיפול ממשיך בהצלחה בשילוב ובברכת כל הגורמים- גם הרפואיים הרשמיים.

אראל בן-צדוק כותב על עצמו במאמרו זה שהוא "מורה ליוגה ופסיכותרפיסט המתמחה בעבודה נפשית-סומטית (גופנית) עם פצעים שמקורם בטראומה". ובכן, ההתמחות לא עזרה הפעם למנוע פגיעה נוספת ללא כל צורך. 

אראל למעשה מאשים את הנוגעים בדבר, שהוליכו אותו שולל, לא פחות. שהתברר לו בדיעבד שהמקרה הוצג ללא אישור- למרות שכול מי שהשתתפו בכנס שמעו את הנתונים, ואת העובדות 

מה יותר פשוט מלהתקשר למי שהציגה את המקרה בכנס לאחר כל הבדיקות והאישורים- אלי, אל מירי חרובי, ולברר אתי? האם זה לא הדבר הראשון שצריכים לעשות? מה אתם חושבים? 

נכון לרגע כתיבת תגובה זו-  המאמר הנ"ל של אראל מצוטט גם בבלוג נוסף, תחת השם "הצגת מקרה בכנס יוגה תרפיה ללא הסכמת המטופלת". הבלוג עצמו חסום לתגובות, כך שלא יכולתי להגיב שם ולמחות על הכותרת המטעה.

התנצלות הנוגעים בדבר והמצטטים לא יכולה להזיק. 

ואני רוצה להרגיע את מי שפנה אלי בעקבות הכתבה ששודרה בערוץ 10 על האישה הצעירה ששמה קץ לחייה בשווייץ. לא, זו לא אותה האישה שעל המקרה שלה התקיים הדיון בכנס של "יוגה תראפיה" בו השתתפתי. זה לא המקרה הזה, תודה לאל.  בוודאי זכור לכל מי שהשתתף בכנס, שהדגשתי כל הזמן את התמיכה של האמא המדהימה של י., בעוד שבמקרה שהוצג בטלוויזיה הודגש כי המשפחה הקרובה התעלמה מהמקרה, ולא תמכה בנפגעת. גם סוג הפגיעה הגופנית והנפשית שונים לחלוטין.