ב13 שנים האחרונות טיפול בפגיעה מינית, בגוף אני מבריאה הוא עיסוק מרכזי שלי. ולמרות ההיכרות העמוקה לצערי, עם הכאב והחומרים הקשים הללו, בימים האלו אני לא נושמת.

כמורה ליוגה וכאישה, אני מכירה בסמסקרות הטבועות בנו- גוף ותודעה. כמורה ליוגה וכאישה, אני יודעת שהגוף זוכר, לעיתים גם את מה שהתודעה שכחה.

אני יודעת שהגוף הוא כלי עוצמתי שיש לשוחח איתו, שיחה שוויונית, כדי להחלים מהמקומות הכואבים המוטבעים בו. הגוף מחזיק גם את הכאב והזיכרון וגם את העוצמה והפוטנציאל.

כולנו עוסקים ועוסקות ובצדק, בימים האחרונים במספר 30

יש עוד מספרים חשובים לא פחות:

אחד, אחת.

אחת מתוך אחת עוברת הטרדה מינית או מעשה מגונה או אונס או גילוי עריות או שילוב של כמה מהם יחד.

אחת משלוש עוברת אונס בחייה.

אחת מחמש-שש גילוי עריות.

עד גיל 12 בנים נפגעים כמו בנות

אחד משבעה גברים, עובר פגיעה מינית

ושוב אני חוזרת:

אחת מתוך אחת

שלשום, בשיחה עם הבן שלי ושני חברים שלו, הסברתי להם שאישה לא הולכת במרחב הציבורי באותו אופן בו גבר הולך בו. היא מפחדת. היא דרוכה: הגבר שהולך מאחוריה בחושך ברחוב, מאיים עליה, זה לא אישי כמובן, אבל לאור הסטטיסטיקה שלעיל, זו עובדת חיים. הגבר שנכנס איתי למעלית, מאיים עלי, אני מפחדת. אני מיד מעריכה מצב ונדרכת. הדריכות הזו, שכל אחת מאיתנו מכירה היטב, הפתיעה אותם, את שלושת החמודים. חברים של הבן שלי לא האמינו למספרים, לסטטיסטיקה. אז הם בדקו והתעצבו. מאוד התעצבו.

כל יום נפגעות נשים. זה לא נראה ולא נשמע ולא כל כך מעניין. מהדיווחים הרבים המגיעים למרכזי הסיוע, מעטות התלונות המגיעות למשטרה, מעטים התיקים שאכן נפתחים והעונשים מבזים ומעציבים במיוחד.

שותפתי לפיתוח המודל- בגוף אני מבריאה, ד"ר אפרת הברון, כתבה את הדוקטורט שלה על הטאבו לכאורה על גילוי עריות, שהנו בעצם הטאבו לדבר על גילוי עריות. נשים נפגעות והטאבו הוא על עצם הדיבור. לא על המעשה, על הדיבור. אנחנו כחברה לא רוצות ורוצים לשמוע.

אז מדוע המקרה הזה מזעזע במיוחד את כולנו?

מפני שהוא מדגים שכחברה, זזנו מטאבו על הדבר לטאבו על הדיבור על הדבר, וכעת זו פשוט נורמה שניתן לעשות אותה בפומבי ולחכות יפה יפה בתור.

בתפיסה היוגית א-הימסה: אי פגיעה, היא התשתית ליוגה כולה. ההגדרה השלישית של היוגה, ביוגה סוטרה לפטנג'לי מדברת על היוגה כגוף שיש בו שמונה איברים. האיבר הראשון יאמה- סייגים החיצוניים- כולל חמישה סייגים או צווים.

הראשון מבין החמישה הוא א-הימסה: אי פגיעה. כמורות ומורים, בשיח אודות א-הימסה בשיעורים, אנחנו מדברות לרוב על אי פגיעה, גם בסובב אותנו וגם אי פגיעה בעצמנו.

א-הימסה היא המסד הראשון, אבן הבוחן הראשונה והמרכזית של היוגה. התשתית.

פגיעה מינית היא אחד מאופני הפגיעה החמורים ביותר שיש. אנו כמורות וכמורים ליוגה מחויבים ברגע הזה לדבר על א-הימסה ולהסביר את משמעותה העמוקה:

קודם כל ראוי להבין, בקווים כלליים, במה פוגעת פגיעה מינית?

פגיעה מינית, לא מכבדת את גבולותיה הפיזיים והרגשיים של האיש.ה. הפוגע עושה שימוש בגופה של הנפגע.ת, בלי להתייחס לרצונותיה ותחושותיה. הנפגע.ת הופכת עבורו כלי, חפץ.

פגיעה מינית, פוגעת פגיעה אנושה באמון הבסיסי שיש לנו טרם הפגיעה. האמון שאנו יכולות ויכולים לנוע בבטחה בעולם. האמון הבסיסי שהרצון שלנו משמעותי, נשמע ונראה.

פגיעה מינית פוגעת באמון. באמון בטוב האנושי ומתוך כך ביכולת שלנו להתמסר ליחסים, זוגיים, חבריים הוריים.

פגיעה מינית, פוגעת בתחושת האמון של הנפגע.ת בגוף שלה ויוצרת חוסר רצון לדאוג לגוף ולשמור עליו.

פגיעה מינית משבשת את היכולת לדעת ולהבין מה טוב לי, מה כואב לי מה נעים לי.

ובאופן טרגי, מכיוון שפגיעה מינית פוגעת באמון, קשה במיוחד לנפגע.ת לקבל עזרה וטיפול, שהרי אם נפגענו, מדוע שנתן שוב אמון במישהו.י.

פגיעה מינית מתרחשת כל הזמן. בבית, בתוך המשפחה, במרחב הציבורי, ברחוב, בחוגים, בבית הספר בתוך זוגיות, במקום העבודה, בצבא, בכל מקום. לא צריך יותר מגבר אחד להרוס חיים של ילדה או ילד. אישה או איש.

א-הימסה היא אי פגיעה ובתוך כך אי פגיעה מינית על סוגיה השונים.

אבל

כדי שנוכל לתרגל א-הימסה, עלינו להבין מהי הימסה, מהי פגיעה. עלינו לחדד את יכולת ההבחנה שלנו כדי להבין מה פוגעני ולדעת להתייחס אליו, להימנע ממנו, לדבר על השיבוש, על הפגיעה וכמובן להימנע ממנה. יכולת ההבחנה בפגיעה, היא המאפשרת אימון באי פגיעה. ההבחנה, מאפשרת חינוך, מאפשרת הימנעות מפגיעה ואף טיפוח ההפך, עשיית טוב ותיקון. א-הימסה, אם כן במובן העמוק שלה היא חינוך, היא אמירה של מה לא, היא הסבר מתווך של מה לא נכון וראוי בתוך מציאות קשה, בה אנו חיים.

תרבות האונס שרירה וקיימת והיעדר התייחסות אליה לא מאפשרת שינוי. המלאכה הינה הבחנה בפגיעה ונקיטת עמדה ביחס אליה כדי לייצר תנועה של שינוי ותיקון.

כשאנו קוראות וקוראים עם הילדים שלנו, טקסטים, המנציחים תפיסה שהאישה היא רכוש וחפץ, ללא תגובה, ללא תיווך והסבר, אנחנו משמרים את הסדר על כנו.

כשאנו רואות ורואים פרסומות וסרטים המחזקים תפיסת אישה כאובייקט מיני, ללא תגובה, אנחנו משמרים את הסדר ובכך אנחנו משמרות.ים את התשתית המאפשרת פגיעה.

אי אפשר לשבת על הגדר. אי התייחסות לתשתית החולה, המאפשרת פגיעה הנה שיתוף פעולה. א-הימסה היא ראיית הפגיעה וחינוך להתנהגות וראיית עולם אחרת.

מקום בו זמרים שפגעו מינית ממשיכים להיות גיבורי תרבות, מקום בו פוליטיקאים פוגעים מינית ולא מוקעים מעם, מקום בו יש בו גשר על שמו של אנס ורחוב על שמו של פוגע מינית, הוא מקום בו יש תשתית רחבה לפגיעה. 

כשאושיות תרבות, שחקנים, סופרים וכ"ו פוגעים מינית וסביבתם מעלימה עין שנים- זו פגיעה.

כשאנו צורכים את ה'תרבות' של פוגעים מינית ומפרידים בין מעשיהם לבין התנהגותם- זו פגיעה.

כשילדים בני 8 או נערים בני 15 או גברים בני 30 או 50 צופים בפורנוגרפיה- ואנחנו מאפשרים את זה, זו פגיעה.

כשגברים צורכים זנות ומשמרים את המנגנון הפוגעני הזה, זו פגיעה

כשאנחנו שומעות ושומעים גברים קוראים לנשים כוסיות ובכך מגדירים אותן כאיבר מין מהלך ולא מגיבים ומגיבות לכך- זו פגיעה.

כשהמדינה לא מקצה משאבים לשיקום נשים במעגל הזנות- זו פגיעה.

כשאין חינוך נכון למיניות טובה, חמה ומכבדת, זו יצירת התשתית לפגיעה הבאה. 

כשהעונשים לפגיעה מינית מגוחכים, המערכת ממשיכה לפגוע בקורבנות.

 כשהמשטרה לא מנהלת נכון חקירות ופוגעת במתלוננות שוב ושוב, זו פגיעה על פגיעה.

הרשימה הזו יכולה להתארך עוד ועוד ועוד...

אנחנו, כמורים ומורות ליוגה, צריכות וצריכים לדבר על כך בשיעורים שלנו. בכל השיעורים בעת הקרובה, זה צריך להיות הנושא המרכזי. כמורים ליוגה, יש לנו אחריות לדבר על א-הימסה באופן מעמיק יותר מאקט הפגיעה עצמו. 

השיחה צריכה להיות על הפגיעה המתרחשת בעל מצע התשתית החולה ובשיתוף פעולה עם התשתית החולה הזו, המאפשרת פגיעה חוזרת ונשנית. א-הימסה היא יכולת ההבחנה במופעי השיבוש והפגיעה, המובילים למצב בו אפשרית פגיעה מינית.

כמורות ומורים ליוגה, אנו מחויבות.ים לדבר על זיהוי הפגיעה ועל חשיבות נקיטת עמדה ואי שיתוף פעולה עם מרכיבה השונים של תרבות האונס.

אני מבקשת מכם, לצד ההפגנות, לצד הפוסטים והשיתופים של פוסטים חשובים, לצד התרומה לארגוני תמיכה וסיוע, או לנערה בת ה16 שנאנסה באונס המוני, לדבר עם הבנים שלכן.ם וגם עם הבנות. היום, אתמול ומחר. ושוב ושוב ושוב.

לדבר בשיעורים שלכן.ם עם גברים ונשים, על החלקים שלנו ברגעים בהם אנו שותקים ועל האפשרות שלנו לשנות את תרבות האונס, בנקיטת עמדה ברורה. השתיקה, העמידה מנגד היא חלק מהפגיעה. ובכל רגע נתון אנחנו יכולים וראוי לנו לתרגל אי פגיעה. הפטריארכיה ותרבות האונס כל כך מושרשת שיש לצערינו אפשרות לתרגול יום יומי אינטנסיבי בכל רגע נתון. 

אני מבקשת ממכן.ם לדבר על א-הימסה. אני מבקשת ממכן.ם לתרגל א-הימסה.

זה אולי הופך אותנו לכבדות או ללא זורמים, חסרי חוש הומור, לא  חינניים, אבל זה מה שצריך כדי לבער את תרבות האונס.

זה התרגול.