משחר ההיסטוריה נשים יולדות. הן יולדות במערות, בשדות, בבקתות, בחדרים, בבתי חולים.

לכל תקופה, לכל תרבות, הלידה ה"נכונה" שלה. מה שנכון לתרבות אחת אינו נכון לתרבות אחרת ונחשב לא בטיחותי או מסוכן. נשים ילדו תמיד. מה שמעולם לא השתנה זה גוף האישה הבנוי ומותאם בדיוק לתהליך הלידה.

לאורך ההיסטוריה היתה הלידה אמונה בידי נשים בלבד. נשים יילדו נשים, נשים תמכו בלידות של נשים. עם התפתחות הקידמה וטכנולוגיה, המרחב הנשי הועבר לידי גברים, במסגרות ברורות של בתי חולים. כאשר הוקמו בתי הספר לרפואה באירופה במאה ה – 16, לנשים לא היתה זכות ללמוד. המיילדות הותיקות הועלו על מוקד ונשרפו כמכשפות. האצולה בחרה את הרופאים לילד את ילדיהם והעם הפשוט ניסה לחקות אותם. כך שבמהלך דור, הועבר תהליך נשי זה לידי צוות רפואי המורכב כולו מגברים.

בשנות השישים בארצות הברית, קמה תנועת נשים משמעותית ששינתה בחזרה את פני הלידה. אלה היו נשים שהאמינו בלידה כתהליך טבעי ולא רפואי וראו צורך בהחזרת האישה למרכז הלידה הן כיולדת והן כתומכת. כמה מיילדות אמריקאיות החלו ללמד נשים כיצד ללדת ואף ליילד אותן בביתן. יש לזכור שעד אמצע שנות התשעים של המאה העשרים, למיילדת בבית חולים אמריקאי אסור היה לקבל לידה אלא רק ללוות את האישה. מי שיילד בסוף היה תמיד הרופא.

תנועה זו החלה תהליך חשוב הנמשך עד היום המאפשר ליולדת מצד אחד ליהנות מהקידמה הרפואית המאפשרת לידה בטוחה יותר מבכל תקופת חיים אחרת, אך משתלבת בה, העוצמה הנשית הבאה לידי ביטוי בלידה.

כאשר הלידה הפכה להיות רפואית מאוד, ההתעניינות בתהליך הלידה התמקמה אך ורק בפתח הנרתיק של האישה – פתח יציאתו של התינוק. בציורים מאותה תקופה, נראה פתח הנרתיק בלבד, ראש התינוק מבצבץ ממנו. בתקופות אחרות, אפשר לראות ציורים ופסלונים של האישה היולדת, נתמכת על ידי נשים מסביבה.

הדימוי הזה משמעותי מאוד להבנת שינוי פני הלידה בעולם המערבי:

גוף האישה בנוי ללדת. לידה ספונטנית היא הדבר הטבעי והצפוי של הגוף.

נפש האישה בנויה ללדת. העוצמות הפנימיות שלה מסוגלות להתמודד עם התהליך העמוק של הלידה – עם הכאב, עם הפחד, עם ההתרגשות.

אלא שבמהלך הדורות, התנתקנו מהתהליך. הלידה עברה למרחב לא מוכר של בתי חולים. מרחב העלול לאיים על הכוחות הפנימיים של האישה, הוא זר, מזוהה עם חולי ואף עם מוות. כך נגרם ניתוק משפחתי מתהליך הלידה. בנות שמעו את האימהות שלהן מספרות בפחד על הלידות שלהן. בעיקר מתוך חוויה פאסיבית של "יילדו אותי" ולא " אני ילדתי". סיפורים אלו נטמעים בחייה של הילדה המתבגרת לאישה והפחד מהלידה משתרש.

מאז ומעולם, לידה ופחד חברו ביחד. הכאב, פחד המוות, היו מתמיד חלקן של נשים. אך משהו בתרבות המערבית הפך זאת לחוויה פאסיבית בה מישהו אחר מנהל את התהליך שקורה לאשה.

נשים בטחו בגברים בתהליך נשי, פשוט, משום שהמחקר הרפואי ניתן לגברים. אך בתוך תהליך המחקר הרפואי החשוב, שקידם את פני הלידה אל עידן בו הלידה בטיחותית יותר מאי פעם, נשכחה נפשה של האישה. נזנחה האפשרות, שהלידה היא תהליך משמעותי לאישה המאפשר לה גדילה והתפתחות. הכאב בתהליך יכול לשמש כמורה, כמעצים. ולא כמחליש ומפחיד.

ואיפה היוגה?

בתקופה זו בה אנו חיות ויולדות, אנחנו יכולות לבחור. יש לנו אפשרות להתאים לעצמנו את מה שנכון לחיינו. אנחנו יולדות כפי שאנחנו חיות. משהו בלידות שלנו מספר לנו על חיינו. הקידמה, החשובה לבטיחות שלנו, יכולה להשתלב עם הידע הטמון בנו מאמותינו הקדמוניות.

גוף האישה בנוי לתהליך הלידה, בנוי להתמודד עם העוצמות. אך רובנו נשים די פאסיביות. אנחנו לא מספיק פעילות, לא מספיק חזקות כמו אמותינו הקדמוניות. השרירים שלנו חלשים, שרירי קרקעית האגן שלנו (המולה בנדהה), מוזנחים לגמרי משום שאף אחד לא דיבר איתנו עליהם. אין לנו מודעות לנשימה ובודאי לא סיפרו לנו על הקשר שבין שרירי קרקעית האגן לנשימה במהלך החיים.

ואז אנחנו נכנסות להריון, והגוף משתנה. תהליך הלידה מאתגר מאוד את הגוף שאינו מתוחזק דיו. שהרי אנחנו לא ממש עובדות בשדה אלא מול מחשב. ואנחנו לא ממש הולכות ברגל אלא נוסעות. ולכן היוגה, כתרגול המאפשר חיזוק והגמשה של הגוף, יכולה להכין את האישה הן לתהליך הפיזי של הלידה והן לתהליך הנפשי. אך איזו יוגה?

גם היוגה באה מתרבות גברית. כל המורים הגדולים (או רובם לפחות), המעבירים את מסורת היוגה, הינם גברים. מי שהביא לנשים את היוגה הן דוקא נשות המערב שנסעו להודו וגילו עולם שלם.

תרגול היוגה במקורו הינו תרגול מנטלי. ב"יוגה סוטרה לפטנג'לי", פטנג'לי אינו מזכיר תרגול גופני אלא עבודה עם הכרה ודפוסים מנטליים שלנו. מתוכו צמחו אסכולות רבות של תרגול גופני, שכן נפשינו שוכנת בתוך גוף הזקוק לתנועה תומכת.  היוגה המוכרת לנו כיום, ברובה אינה מותאמת לגופה המשתנה של האישה. רוב התרגול הינו גברי, חזק, דינמי וללא תזכורת לגבי שינויים משמעותיים של נשים. המורים הגדולים לא התעסקו מעולם עם שינויים הורמונליים כמו ווסת, ביוץ, מחזור חודשי, הריון, לידה גיל מעבר וכו'. רק בתקופה האחרונה הביאו נשים מערביות מודעות זו אל מורים ותיקים והתרגול הנשי הוכנס בהדרגה.

הידע העמוק לגבי גוף האישה המשתנה, העוצמות שלו מתוך השינוי, קיים בחכמה העמוקה של היוגה.

מתוך תרגול יוגה המותאם לאישה בהריון, היא יכולה להקשיב לגופה המשתנה, להכין אותו היטב ללידה, לחזק אותו ולהתאים לעצמה נשימות המתאימות הן להריון והן לתהליך הלידה. אך בעיקר, להכין את נפשה לקראת השינוי הגדול. להתבונן בכאב כמורה חשוב ולא כמשתק. להכיר את העוצמות שלה דרך ההזדמנות להיות נוכחת ויציבה בתהליך אך להרפות (סטירהאם סוקהאם), להיות פעילה בלידה אך לפעול ממרחב של אי השתוקקות וקבלה (אביהסה ואיראגיה). להתכנס פנימה אל תוך עצמה ולהקשיב פחות לרעשים החיצוניים המלווים את הלידה (צ'יטה נירודהה). לגלות כוחות עמוקים בתוכה. ובעיקר, מתוך התרגול, לקבל את תהליך הלידה שלה, לקבל את עצמה, גם אם התסריט לא היה כפי שתוכנן.  ללמוד ממנו עוד משהו על עצמה ועל הכוחות שלה ולהתפנות לקשר המרגש עם התינוק המיוחד שלה.

כדי לתרגל יוגה המתאימה להריון, להכנה ללידה ואף אחרי לידה, יש לודא כי המורה עבר או עברה הסמכה לעבודה עם האשה בתקופה ייחודית זו. על התרגול להיות מותאם לשינויים הרבים אותם עוברות הנשים בחודשים משמעותיים אלו. מומלץ לכן,לפנות לקבוצות ייחודיות לנשים בהריון ולאחר לידה ולא להצטרף לקבוצה רגילה.

על התרגול לכלול היכרות מעמיקה עם שרירי קרקעית האגן, חיזוקם בתקופת ההריון, הבנת פעולתם בתהליך הלידה ושיקומם לאחר הלידה.

במהלך התרגולים חשוב לקבל טיפים משמעותיים להקלה על סימפטומים המלווים את האישה כמו צרבות, בחילות, כאבי גב, דליפות שתן, נדודי שינה ועוד.

תרגול המותאם להריון, יתמוך באישה בחודשים אלו, יאפשר לה להגיע מוכנה ללידה, אפילו אם היא יולדת מכל סיבה שהיא בניתוח קיסרי, ויעזור לה להתחזק לאחר הלידה.

אישה המרגישה בטוחה בגופה, היודעת להקל על עצמה ברגעי העומס, הכאב והפחד, תוכל ביתר קלות להתפנות לקשר הייחודי עם התינוק שלה.

מירה ארצי פדן, ממחברות רב המכר 'טבעי ללדת'.

מורה ליוגה להריון, אחרי לידה ולנשים, מלמדת במכללת בוינגייט, ב"דיאדה", בארגון מורי היוגה ועוד.לאתר של מירה