בחודשים האחרונים יצא לי לעסוק בלימוד והוראה של מערכת החיסון ויוגה, בקורס הכשרת מורים, ולקהל הרחב. כשהתחיל הלימוד, עוד לא היתה לחימה. וכשהיא פרצה, התברר עד כמה הנושא רלוונטי ותומך בתקופה שבה חברות של אנשים צריכות להפעיל הגנה, לחימה וחסינות.

בלחימה מופעלת מערכת הגנתית והתקפית במשולב. [כיפת ברזל והתקפות ]. ישנם גבולות וחדירה מעבר להם, ישנו מערך תומך ולוגיסטי של אספקה, ואפילו הפוגות לצורך התאוששות.

בזמן לחימה, החברה כולה וכל אחד בתוכה יכולים להגיב בעוררות רבה, מתח ואף התפרצות, או באופן רגוע יחסית, תוך עשיית כל הנדרש.

כל אחד [על פי הקרבה] חש פגיעות במצב כזה, וכל אחד רוצה להרגיש מוגן וחסין, [שני דברים לא זהים.] כולם מבקשים להגיע למצב שאחרי, ליכולת להירגע, להשתקם, ואולי אף מעבר לזה – להתפתח.

מערכת ההגנה, החיסון והעמידות שאנו קוראים לה גופנית פועלת באופן די דומה, ויש קשר בין תחושת חסינות נפשית ומערכת החיסון.

כיום יש די עדויות ואף מחקרים המראים כי תרגול יוגה מעלה את היכולת החיסונית של הגוף.

מעניין לראות מקרוב כיצד נוצרת השפעה זאת. ועוד – כיצד תפישת המציאות והאדם של היוגה, תומכת במערכת החיסון. 

מה שנכתב להלן נשען על מקורות רבים. תודה לכל מי שאני לומדת ממנו. פישוט ואולי אי דיוק מסוים, עלולים להיות, בשל מורכבות הנושא וקוצר היריעה.  

בדרך כלל כשחושבים על מערכת החיסון רואים "סרט" על וירוסים ונוגדנים, ואכן, אם תיכנסו לסרטון יוטיוב בנושא, זה יראה לכם כמו מלחמות חלל בסרטים. אך מערך החיסון הוא חלק ממערכת גדולה יותר של הגנת הגוף, אשר מתרכזת רבות במניעת לחימה/מחלה.  כפי שאומרת הסוטרה של פטנג'לי – "יש לדחות את הסבל עוד בטרם בא." [ב16 ]

מערכת ההגנה כוללת -

א. מניעה:

1. אינסטינקטים של רתיעה והימנעות ממה שמזיק או מסוכן.

חושים ואינסטינקטים המזהירים ומרחיקים מסכנה וגורמי נזק. [גועל ממה שמביא מחלות, פחד מנחש, הרתעות מנפילה...] כולל עוררות המערכת העצבית הסימפטתית לרמת חירום [פייט-פלייט].

2. גבול מחדירה - הגנה פיזית

מעטה עור – העור עוטף ומגן על רקמות רכות ופגיעות יותר ממכה, חום/קור יובש/לחות, חומרים פוגעים ומיקרואורגניזמים. הוא אינו חוסם הרמטית, כי תפקידו הוא גם בויסות ואיזון חום, נוזלים, מלחים – למען שמירת איזון החיים של הגוף – הומיאוסטזיס. תכונות כימיות של העור, כהימצאות זיעה ושומן, מונעות התפתחות של מיקרואורגניזמים רבים שהיו ששים לשגשג עליו ולחדור דרכו. למעשה, העור גם אינו חסין כל-כך מפגיעה פיזית/כימית. חוזקו הוא ביכולת ההתחדשות הגדולה שלו, שקשורה כמובן למות ולידת תאים.

כמה מחוכמת העור נדע לאמץ?

להיות מגן רך ונחוש, להיות בתוך הזיעה [בכל המובנים] מתוך הערכה אליה, ובעיקר – להתחדש. העור הוא גבול וגם מפגש. הוא מתחיל את הגדרת האני/עצמי שלנו, ונוכל להתבונן האם באורח החיים שלנו אנו יודעים ליצור גבול/מפגש-קשר מאוזן בינינו לסביבה. [אח"כ אפשר להרחיב  התבוננות זאת גם לקהילות]. ביוגה מומלץ, בעיקר בשלב בו אתה מתרגל מתחיל, ליצור "מרחב מוגן" יחסית מהפרעות חיצוניות, כדי לבסס את התרגול ואת חווית החיבור לעצמך. בהמשך יש בכך פחות צורך. התרגול עצמו יוצר סלקטיביות סביבתית – ההפרעות פחות מפריעות, וגם מתגלה כי גורמי הפרעה מתרחקים מחייך.

3. פתחי הגוף מאפשרים כניסה ויציאה של חומרים [אוויר, נוזלים, מזון, פסולת] לשם קיום המערכת. ויש בהם אמצעים פיזיים וכימיים למניעת כניסה של מה שמזיק.

גבות וריסי העיניים, ודמעות מלוחות לשטיפה. השעווה המגינה באוזניים, רירית האף המדביקה גופים זרים ותנועת הריסים שמסלקת אותם החוצה, ובנוסף רפלקס העיטוש [והשיעול].

הרוק בפה שיש בו כבר חומרים המשמידים מיני פולשים, חומצות הקיבה, חומציות השתן המנטרל חיידקים תוך שטיפה החוצה.

חוכמת הפתחים: הידע לקבל -לברור את הנחוץ ולהשאיר בחוץ את מה שלא. היוגה רומזת לכך גם במה שהינו גוף-נפשי. התוויות כיוון  של הימנעות מחמדנות או צבירה, טיפוח שביעות רצון, פרישות, פרטיהרה– התכנסות החושים, ואף היבטים של אי אלימות - שלא ל"בלוע" את המציאות ללא אבחנה.

ככל שנכנסים דרך הפתחים יותר לעומק מתגלה חוכמה נסתרת של הגוף – היכולת לחיות בסימביוזה עם מינים רבים של מיקרואורגניזמים. החיים הפנימיים תלויים באיזון מספרי בין הקהילות השונות. קהילות אלה היושבות על הגבול הפנימי שלו [המעיים למשל] ונהנות מתנאי אקלים ומזון מתאימים, תורמות גם להגנה נגד אוכלוסיות מזיקות ע"י תפיסת המקום, וגם ישירות ע"י השתתפות בתהליך הייצור של חומרים נחוצים לגוף כויטמינים שונים. כאשר מופר האיזון בקהילות המיקרואורגניזמים [למשל התמעטות של מועילים ולכן התרבות של מזיקים אשר במספר מועט אינם מפריעים] – זה יכול לגרום להתפרצות מחלה. הסימביוזה קשורה איפה לכל המאזן הדינמי מאפשר החיים – הומיאוסטזיס – של הגוף.
החיים בסימביוזה מבקשים סובלנות, גמישות וידיעה שאנחנו לא יכולים הכל לבד. נשמע מאד יוגי- בודהיסטי. 

ב. פיטרול קבוע

תאים לבנים בולעניים – מאקרופאג'ים – מפטרלים. הם נוצרים במח העצם, נישאים במערכת הדם והלימפה, אל כל חלקי ורקמות הגוף, ומנטרלים כל גורם זר, על ידי בליעתו ופירוקו. גורם זר הוא חומר זר מבחוץ, אלרגנים,רעלים, מיקרו אורגניזמים כנגיפים וחידקים. גורם זר הוא גם תאים אשר אופן חלוקתם הפך ללא תקין והם עלולים לשבש את חיי המערכת – תאי סרטן. יש להם יכולת לזהות מה נחשב ל"אני" – בעיקר על פי הזהות הגנטית, ומה שלא – מנוטרל. עם זאת חייבת להיות גם כאן גמישות מסוימת, למשל במקרה של עובר ברחם אימו. [המדע עדיין חוקר את הנושא].

אל הגדרת ה"עצמי" על פי גבולות [העור] נוספת כאן הגדרה על פי מימד של זהות פנימית. היוגה מחפשת אותו קוד פנימי של זהות הנמצאת בכל. תפישת היוגה מגיעה מעבר לזהות הגנטית, אשר מפרידה אותנו ממי ששונה גנטית. אך העיקרון של הגדרה עצמית מתוך יסוד פנימי ופחות תלות בהגדרות חיצוניות, הוא אחד הכלים המשמעותיים ליצירת עוצמה וחסינות אישיים.

בדרך כלל אנו מתייחסים למערכת החיסון כאשר יש מקרה חירום – פלישה שגורמת פציעה ו/או מחלה. אבל מערכת חיסון יעילה דומה לאיך שראו את תפקיד רופא המלך בסין הקדומה – הוא קיבל שכר כשהמלך היה בריא, ולא קיבל – כשהמלך חלה.

כאשר אנו בריאים, משמע שנשמר בגוף איזון דינמי טוב של כל מערכות החיים – הומיאוסטזיס.

-חיוניות. כאשר יש חיוניות ואיזון – איכשהו, גם כשיש מחוללי מחלה בסביבה החיצונית, האדם לא חולה. יש לשער שנוטרי מערכת החיסון, פועלים אז בחיוניות גבוהה.

גישה טבעית הוליסטית לבריאות מדגישה איזון זה אשר נוגע לכוליות של האדם יותר מאשר טיפול במופע זה או אחר של מחלה. בגישה כזאת, גם כאשר מתפרצת מחלה, היא נחשבת לחלק מתהליך האיזון, ואפשר לצאת ממנה מחוזקים. כמובן שבגישות אלה, והיוגה בתוכן, האדם הוא כל המכלול של גוף ונפש. אנשים רבים כבר מקשרים ורואים תנאים של חיים ומצב רוח שהקדימו מחלה גופנית.

ומה קורה במחלה?

ההתגייסות של מערכת החיסון מתבטאת בהתרבות של תאי דם לבנים, בעליית חום מקומית-דלקת, ו/או כללית, [טאפאס] מה שלא נוח לגוף אך קטלני לגבי תוקפים מסויימים.

כמו כן מתעורר מערך של שיתוף פעולה מחוכם, בו המאקרופאג'ים שבולעים נגיף/חידק, מעבירים אותו כמידע לתאים מסוג T  וB [שנמצאים בעיקר בקשרי לימפה ובטחול] אשר מותאמים ליצירת נוגדנים ותאי הרג ספציפיים לתוקף. הם מתרבים חלקם תוקפים ישירות וחלקם שולחים לדם נוגדנים, אשר משמידים את התוקף. [התהליך אורך כמה ימים]. הם גם מפתחים תאים הנושאים זיכרון זה, כדי שבפעם הבאה מתקפת הנגד תהיה מהירה יותר [תגובה חיסונית]. גם תאי הגוף שנגיף חדר לתוכם משתפים פעולה, בלחימה, בכך שהם מאותתים לתאי ההרג לתקוף אותם לפני שהנגיף מתרבה ופורץ מהם להדביק עוד תאים. [נוהל חניבעל?]

לאחר הלחימה, יש הרבה מה לפנות, לנקות ולשקם. הטחול והכבד מפרקים תאי דם שנפגעו, לניצול ברזל, ליחות מפנות חידקים/נגיפים וחללים של כדוריות דם לבנות, מוח העצמות צריך לייצר כדוריות לבנות ואדומות , הגוף חלש וצריך מנוחה, הזנה וזמן להתאוששות.

עבודת מערכת החיסון צורכת אנרגיה ,אינטליגנציה ,תמיכה ושיקום.

התבוננות אל מערכת ההגנה והחיסון כיום, מספרת על בלבול .

• פחות חשיפה לזיהום אורגני ויותר לזיהום כימי, שהמערכת פחות ערוכה כלפיו.
• שימוש [יתר?] בתרופות מחליפות למערכת הטבעית [מולד-אנטיביוטיקה, נרכש-חיסונים], כולל "רמאות" כלפי המערכת. והתפתחות זני מיקרואורגניזמים חדשים עמידים. הסלמה. 
• העזרות פחותה בתמיכה טבעית של מנוחה ותזונה.
• חוסר סובלנות כלפי תסמינים לא נעימים, תרופות לטשטוש תסמינים – בלבול המערכת.
• תכיפות והארכת זמני המתח/עקה/סטרס, והשתנות סיבותיו – יותר נפשיות-חברתיות מגופניות. המערכת אשר תפקידה להגן עלינו- תגובת הסטרס שהוזכרה בתחילה, נועדה לזמני חירום קצרים על חשבון מערכות אחרות. – כמו בלחימה. סטרס מתמשך/חוזר מדלדל משאבים וגורם לעליה במחלות. הסטרס בין היתר מגביר פעילות של מערכת לב/דם [אדרנלין] ומדכא ישירות את מערכת החיסון ע"י הקורטיזול, כדי לא לגרום לתגובת חיסון חזקה מידי.  סטרס חברתי-נפשי הינו מתמשך מטבעו משבש באופן קבוע את פעילות מערכת החיסון.
• האם זו היא התוצאה? - יותר מחלות של בלבול המערכת – מחלות אוטואימוניות,  אלרגיות, סרטן.

ברמה פנימית יותר – התרבות הפוסט מודרנית קידשה את הפרט. לאחר דורות שהיה משועבד לדת, לשליטים, לרעיונות חברתיים. אולי יש גם כאן הגזמה...כמו תאים בגוף שחושבים רק על עצמם והתרבותם [סרטן], או הגנה אינטנסיבית מידי של הפרט על גבולותיו, עד לפגיעה [אוטואימונית] במערכת.    ו - ההגדרה לאלרגיה היא יצירת נוגדנים כלפי מה שאינו מזיק.  האם מה שאנו חושבים לנורמאלי בכל אורח חיינו אכן אינו מזיק?

אין בכך אמירה מתנגדת לרפואה מודרנית ותרומתה, אלא פתיחת הסתכלות אישית אל הנושא.
איזה תשובות יש ליוגה.

• פעילות ואורח חיים מקדם איזון וחיוניות:
• העלאת האינטליגנציה הגופנית ע"י תרגול מודע וקשוב למה ששדה הגוף מלמד אותנו. הדעת מחכימה מההקשבה לגוף, והגוף מחכים כי מקשיבים לו.  
• הפחתת מתח באופן טבעי – תרגול יוגה כולל איזון והרפיה- ובאופן מודע. -

בעוד שכרגיל אנו חושבים על פעילות ואף איתגור כמצב הפוך למנוחה, ואף מיחסים לכך שתי מערכות עיצביות שונות – סימפטתית – מעוררת ופאראסימפטתית – מרגיעה, באופן ביולוגי נכון יותר לטפח את המרגיעה ועליה להוסיף את המעוררת. [כמו חתולים] תרגול תנוחות מאתגרות, כאשר הן נבנות בהדרגה, ובהדגשת המערכת הפאראסימפטתית [אפילו רק מתוך תשומת לב לנשיפה רגועה, לעצה ועורף רחבים]  משפרות את הביצוע ומלמדות אותנו להגיב לאתגרים ממקום רגוע. התרגול המודע כמובן מאמן אותנו בהתמסרות לתהליך במקום הנטייה להגביר מתח מתוך אמביציה בלבד. מערכת החיסון נשכרת מהיכולת שלנו לפעול בפחות מתח. [הלוחם השלו, זה שפועל בקור רוח ומשרה ביטחון, יכול להיות אנחנו.]

• אחד מגורמי הסטרס היא הבדידות [צד שני של תחרות]. אנו פחות חיים בקהילה.

 פחות יודעים לעשות זאת.  בדידות קשורה גם לירידה בתחושת משמעות בחיים, בתחושת משמעות עצמית, ובזיהוי עצמי יותר דרך החוץ מאשר הפנים.

• ניזכר כי מערכת ההגנה והחיסון מבוססת על הגדרה פנימית של עצמי ולא עצמי. אם אנו מבולבלים, האם פלא שמערכת החיסון שלנו נחלשת? אם אנו לא חיים בתחושה שיש משמעות פנימית לחיינו, האם זה משפיע על המוטיבציה הגופנית להגן עליהם? [לפעמים דווקא במחלה המשמעות מתגלה...ומשפיעה על ההמשך.]

היוגה מתעמקת בנושא המהות הפנימית של האדם , בלשון היוגה – העצמי [אטמן] וחיבורו אל מהות היקום. היוגה מטפחת הישענות על מרכז פנימי יציב, אינטליגנטי. הישענות זו מביאה רווחה, עונג, חוסן.

בנוסף לגישה של מניעת סבל שהוזכרה, אזכיר עוד 2 סוטרות של פטנג'לי אשר מוסיפות להבנה.

• בדברו על אברי היוגה : התנוחה יציבה ונינוחה...כך חסינות מפני צמדי הניגודים.

[חום/קור, עיפות/חוסר מנוחה, ושאר מטרדים]  ב46,48. מעבר לחיזוק ואיזון הגוף התרגול היוגי יוצר שיעור בו אנו לומדים להיות חסינים . . המציאות מן הסתם תתקוף עם כל ניגודיה, והמתרגל היוגי אינו מנסה לשנותה אלא להיות חסין, לא מושפע מידי.  

• גישה של חביבות, רחמים[חמלה], שמחה, שוויון נפש כלפי מושאים הגורמים לאושר,סבל, שכר ועונש – מצלילה את התודעה. –  [א33] [סוטרה זו נמצאת אחרי שתיים [א30-31] המקשרות בין הפרעות בהתקדמות היוגית –רוחנית גם לסבל, תופעות גופניות ומחלה]
  תכונות התנהגות אלה, לא מתקשרות להגנה על גבולותינו, אך כשאנו מפתחים אותן, התודעה נהיית צלולה. ותודעה צלולה מחזירה אותנו לאינטליגנציה הפנימית, זו הנחוצה למערכת החיסון.

חשוב הקשר בין חיסון/חסינות לבין שוויון נפש/השתוות. היכולת להיות עם מה שבא בלי להיגרר לתגובה חריפה מדי או להינזק . בדומה למה שהוזכר באופן כללי על דרך היוגה ליצור מרחב מוגן בהתחלה, גם ההשתוות היא בשני שלבים. [ קישור זה אני עושה בעקבות לימוד עם א. סן-גופטה על מושג ההשתוות אצל שרי אורובינדו – תודה] השלב הראשון הוא פאסיבי – שם המתרגל לומד להימשך ולהגרר פחות אחרי החושים המחברים אותנו אל המציאות, [גם מה שאנו מעריכים כמהנה וגם מה שמעריכים כמכאיב] מעין ריסון, השקטה,...פרטיהרה-התכנסות החושים.

השלב השני הוא כאשר מצב ההשתוות נוצר, אפשר לפגוש את המציאות באופן מלא יותר, ללא מחסומים חיצוניים, "לחבק את החיים" כי ישנו מרכז פנימי חסין.

חיבור נוסף אני מוצאת בקשר לחמלה המוזכרת בסוטרה א33. ישנה גישה בודהיסטית אשר מתקשרת לנושא. בדרך כלל,כהגנה על עצמנו, אנו מנסים להיפטר ממה שמציק [בנשיפה] ולקחת מה שמרגיש טוב [בשאיפה]. רבים מתרגלים הקלה מסבל במדיטציה מעין זו. לפחות בהתחלה זה עשוי להיות שלב נכון. 

מדיטצית טונגלן הבודהיסטית מציעה בשאיפה לספוג את הסבל של הזולת [ספציפי או כללי] ובנשיפה לשחרר חמלה, ומשאלה להקלה... למרות שזה נשמע מפחיד, מגלים [לפעמים] שבדרך אל האחרים השאיפה מרחיבה את יכולתנו לשאת, והנשיפה עוטפת גם אותנו בחמלה, ומגדילה את חסינותנו.

לו יביא חודש אלול אלינו חמלה, החלמה  ושנה של שלום.

http://www.neshima-oryam.co.il/