מה שבעבר היה בשבילי תרגול בוקר ותרגול בין הערביים, עכשיו הוא תפילות שחרית וערבית. מה שקודם הוקדש לגוף עתה מוקדש לנשמה, מה שקודם עשיתי בחול עכשיו עושה בקודש. אותה אדיקות, אותה התמדה ומסירות אבל עם סוויץ' קטן בין חומר לרוח – ברוך השם.
כל אותה השקעה אדירה בגשמי, היום מנותבת לעבודת השם.

כעת אני מבינה שהעבודה הפיזית הייתה רק הכנה לעבודה הרוחנית – הכנה מחשלת, מחזקת, בונה – אבל רק הכנה לדבר האמיתי וזה מוליד את ההתבוננות בעניין ההכנה. הכנה היא הדבר החשוב ביותר (לכל דבר שעושים בעצם) גם בתרגול וגם בתפילה – ככל שיודעים להפריד ולשים בצד את מה שהיה לפני ואת מה שיהיה אחרי ולהיות נוכחים בזמן הווה ממוקדים במטרה וזוכרים את התכלית – כך התרגול והתפילה טובים יותר ועמוקים יותר ואנו מפיקים מהם את שלשמו באנו.

כמו שנאמר באיגרת הרמב"ן:
"והסר כל דברי העולם מלבך בעת התפילה, והכן ליבך לפני המקום ברוך הוא, וטהר רעיונך...ותפילתך תהיה זכה וברה ונקייה ומכוונת ומקובלת לפני המקום ברוך הוא..."
וזה הוליד התבוננות על מבנה התרגול ומבנה התפילה – שניהם מתחילים למטה, עולים בהדרגה למעלה, שלב אחרי שלב, תוך התחזקות מתמדת, ויורדים שוב חזרה למטה עד להפנמה מלאה בתוכנו.
בתפילה אנו שואפים להגיע הכי גבוה, הכי רחוק שאפשר- כמו גם ביוגה שהיא מעין תפילה של הגוף.
גם ביוגה וגם בתפילה הרגשתי שחוזרת למקום מוכר. הגוף שלי כבר כאילו ידע יוגה והנשמה כבר כאילו הכירה את התפילה.
אלו לא היו דברים חדשים לא לגוף ולא לנשמה. שבו לביתם – למקום החמים והמוכר אליו הם שייכים באמת.
יש סדר מובנה בתרגול ובתפילה שחוזר על עצמו כל יום בשעות קבועות ובחלקים קבועים- התחלה – אמצע – סוף וזה מקנה מצד אחד שלווה פנימית ובטחון ויחד עם זה אנרגיה חיוניות ושמחה.

בשני המקרים התמדה וקביעת עיתים קבועים והשקעה מביאים להארה איטית אך מתגברת, מתפתחת, נושאת פירות.
בכל שלב נדמה שאי אפשר לדייק יותר ואין יותר לאן להתקדם, ובכל זאת מגלים עוד דיוק ועוד התקדמות – אינסוף.
בכל פעם שחושבת שהגעתי לשיא הפיזי מגלה שיש עוד כמה מ"מ ושאפשר עוד כמה שניות. כל פעם שחושבת שהבנתי מגלה שיש עוד הבנה יותר דקה יותר מזוככת יותר מאירה ברוך השם.

כל הזמן תובנות של הגוף, כל הזמן תובנות של הנשמה.

ביוגה אין דבר כזה "הגעתי" אם הגעת זה אומר שנעצרת , זה לא אומר שהגוף לא יכול יותר זה אומר שאתה החלטת שאין עוד לאן להתקדם , שאתה שמת גבול ליכולת שלך. כך גם בעבודה הרוחנית. העשייה מחזקת והחיזוק מביא לעוד עשייה וחוזר חלילה וכך עלייה מתמדת.

וזה לא מנותק מהחיים, משגרת היום שהייתה לפני ותהייה אחרי, נהפוך הוא זה הופך דרך חיים, חלק בלתי נפרד מהיום כמו חיבור מזין למקור כח.
ולפעמים יש נסיגות אבל הן מולידות התבוננות ושוב מתקדמים אבל עם תובנות חדשות, כלומר האחורה מביא יותר קדימה ובשני המקרים גם ביוגה וגם בעבודת השם בזמן נסיגה והחלשות אסור לוותר לגמרי, אפשר להוריד מינונים או להנמיך "ווליום" אך לשמור על הקיים ולדעת שזה רק השלב לפני המדרגה הבאה.

ביוגה ובעבודת השם כל הזמן התבוננות ותיקון, התבוננות ותיקון כך מתקדמים.
מתבוננת ביכולת שלי להשתהות חודשים על התחלה של תנוחה – לחזור יום אחרי יום במשך חודשים על השלב הראשוני ביותר בתנוחה, בלי לזוז משם. ורק שהגוף אומר שמסוגל לעוד אז מתקדמת. אין דבר כזה מייד להגיע. גם התנוחה הכי קשה ומורכבת אם פורטים אותה לשלבים ועובדים הרבה זמן על אותו שלב – אז בסוף מגיעים.

הדרך יכולה להיות קשה ומייגעת, עוסקת בפרטי פרטים שרק כשהם מופנמים לגמרי אפשר להתקדם. ולבסוף להשיג בפיסי וברוחני.
ביוגה ישנה נקודה שבה נמצאים בשיא המתיחה (בשיא של התנוחה)אך בהרפייה מוחלטת – זו הנקודה שבה מבינים את הקסם של היוגה שאליה מתמכרים.
בעבודת השם זו נקודת האל חזור, המקום שבו ההכרה בקיום השם מתגלה לך ומשם אתה עובד בכל לבבך בכל נפשך ובכל מאודך....
ברגע שחווים את הדבר הזה ברגע שטועמים את הטעם המתוק – אין דרך חזרה.

בתרגול ככל שמתמודדים יש יותר פעמים שחווים את זה, וזה מחזק עוד יותר ומעמיק את הקשר והופך את התרגול למשהו שאי אפשר בלעדיו דרך חיים ואז מקדישים לו יותר זמן ועולים לרמות יותר גבוהות ולעומקים חדשים. הגוף מתחשל , מסוגל לבצע תנוחות יותר מורכבות וברמה יותר גבוהה. זה מעגל מזין: ההישגים מדרבנים לעשייה והעשייה מביאה לעוד הישגים וכך כל הזמן התקדמות ועלייה.

בדיוק כך נבנית גם העבודה הרוחנית (להבדיל אלף הבדלות כמובן).
כשאדם עושה עבודה יומיומית, חרוצה מתמידה ומתמשכת באהבה ומתוך כוונה אז באיזה שהוא שלב מתגלה לו התמונה השלמה וזו מתנת שמיים.
ביוגה כמו בעבודת השם יוצרים חיבור ביוגה זה בין גוף לנפש אך גם בין שתי נקודות בגוף שמולידות דבר שלישי כך גם החיבור שהמצוות והתפילה יוצרות.
הקפדה על הניואנסים הכי דקים יכולה לעשות את ההבדל ביו חיבור והולדה של משהו נכון ובין פירוד ופגיעה גם ביוגה וגם בעבודת השם.
השתרשות והתארכות- קיום הלכות  ארציות יומיומיות לפרטי פרטיהן (השתרשות) מביאה לעליה רוחנית גדולה. רק מתוך השרשה באה גדילה.
עמידת ראש – הראש הוא העליון והשולט, אבל רק כשאתה מהפך את תפיסת עולמך אתה מצליח "לתפוס" באמת.

השקט הפיזי והנפשי השחרור מחרדות ומתחים שביוגה הם כאין וכאפס לבטחון ולשלווה ולשמחה העמוקה שעבודת השם טומנת בחובה.
כשיש סדר חוקיות וריתמוס בתרגול אז התרגול זורם ופורה ומתפתח כך גם כשמכניסים את הסדר לחיינו – דרך התורה היא הסדר בחיינו.
כמו שהשם מחזק ובונה אותנו (את קומתנו) בהדרגה ובתבונה ותוך השגחה מתמדת כך התרגול בונה את גופנו – בתהליך מובנה , התפתחות איטית אך קבועה ומתגברת.

תרגול= לנשום אל תוך התנועה
תשובה = תנועה אל הנשמה
בשני המקרים התנועה היא בהרמוניה עם הנשימה / נשמה

ביוגה                             בעבודת השם
השתרשות _____________קיום מצוות
התארכות _____________עלייה רוחנית
חיבור _______________  לאחד והיחיד , מקור החיים
נשימה ______________   נשמה
תודעה שקטה _________   תודעה שקטה , רחבה, כר פורה
קצב _______________   ריתמוס קבוע במשך היום , השבוע, החודש, השנה.
התכוונות ___________   אל האחד והיחיד בכל דבר ודבר שאנו עושים

בתרגול  - תלמיד ומורה בלי שום אביזרים. הכלי היחיד הוא הגוף.
בעבודת השם –  האדם ומורו בשמים בלי שום מתווכים . הכלי הוא הנשמה.