"ללמוד את הדרך עם הגוף פירושו ללמוד את הדרך עם הגוף שלך עצמך. זה לימוד הדרך תוך שימוש בגוש הבשר האדום הזה. הגוף נובע מתוך לימוד הדרך. כל דבר שנובע מתוך לימוד הדרך הוא הגוף האנושי האמיתי".
דוֹגֶן, (מתוך "Moon in a Dew Drop",  ,North Point Press1985 עמ' 91)
 

כאשר פוגשים את המוֹדֶט השותק, היושב בגב זקוף ועיניו מופנות פנימה, מתרשמים מהדממה ורואים בה ביטוי לשקט פנימי. אבל הפנטזיה הזאת מתפוגגת כאשר מנסים לשבת חמש דקות בגב זקוף ובלי תנועה. אז מתגלה שאין שקט. מחשבות רבות צפות וגם להסתדר עם הגוף לא קל במיוחד. מסתבר ש"פשוט לשבת" היא משימה הכרוכה בכאבי גוף ונפש. מדוע בכל זאת בוחרים רבים לשבת במדיטציה ומה מקומו של הגוף באימון הזה?
במאמר זה ברצוני לתאר שתי מסורות מזרחיות ששמות דגש רב על הגוף באימוני המדיטציה: המסורת של היוגה הקלאסית של פַּטַנגַ'לי ופרשנו וִיאַסָה, והמסורת של הסוֹטוֹ זֶן היפני כפי שהיא באה לידי ביטוי במשנתם של דוֹגֶן וממשיכיו. שתיהן שיטות שהאימון בהן פשוט ביותר. אין צורך בידע קודם או באמונה, וגם לא מובטח לנו דבר   אם נתאמן בהן. הן מתייחסות לגוף הפיזי בפשטות ונסמכות על תרגול מונוטוני לא מתוחכם, שאיננו שואף להישגים עצומים ומרגשים ולכן אינו מעורר ציפיות להצלחה או פחדים מכישלון. העשייה הפשוטה והמעטה הזאת, שאינה חותרת לרווח, אפקטיבית במיוחד לאנשים החיים בחברה המודרנית, המתאפיינת בהישגיות חומרית ואינטלקטואלית. הדבר נובע בעיקר משום שהתודעה לומדת להתבונן ולפעול בהפוך מהרגליה. במקום להתרוצץ ולאסוף ולמיין מחשבות ורגשות, היא לומדת איפוק תוך כדי התמקדות בגוף.
חשוב לזכור כי מדיטציה היא כותרת המאגדת שיטות רבות של עבודה פנימית, שברובן יש לגוף מקום מינורי בהרבה. עם השיטות נמנות שיטות הכוללות שינון מנטרות, הדמיה ומדיטציות קוגניטיביות, שבהן מתמקדים במחשבה, ברגש או במושג מסוים (כמו חמלה). בשיטות אלה לא נדון כאן.
 
הגוף במדיטציה על-פי פטנג'לי וויאסה

"על ידי דבקות בגלגל הטבור – ידע של סדרי הגוף.
בחלל הגרון – הפסקת הרעב והצמא.
באור שבראש – ראיית המושלמים.
בלב – הבנת התודעה".
(מתוך: היוגה סוטרה של פטנג'לי, פרק III, הוצאת אור-עם 1993)
 
ה"יוֹגה סוּטרה" היא חיבור בן 185 פסוקים קצרים (סוּטְרות), המורים את אימון היוגה ואת מטרותיו. היא נכללת בששת ה"דָרְשַנוֹת" שהן כתבי הפילוסופיה הקלאסיים של הודו. חוקרים מעריכים כי הספר נכתב בין המאה הראשונה לפני הספירה למאה הראשונה לספירה, והפרשנות החשובה של וִיאָסָה עליו נכתבה ארבע מאות עד חמש מאות שנה אחר כך.
הספר מזכיר שלוש שיטות יוגה, ומפרט את האימונים הנכללים בהן; השיטה השלישית והאחרונה שמוזכרת היא אַשטַנגָה [=שמונת האיברים], שהיא יוגה בעלת שמונה שלבים או מדרגות. חמשת השלבים הראשונים של אשטנגה יוגה כוללים צווי התנהגות בין האדם לחברו, כללי היטהרות של גוף ונפש וכן אימוני גוף; כלומר, תנוחות, תרגילי נשימה ועבודה של התכנסות החושים פנימה.
בתחילת הפרק השלישי, שנקרא "פרק הכוחות", מתאר פטנג'לי את שלושת שלבים הפנימיים של האשטנגה-יוגה, שהם התרכזות, התבוננות וסַמַדְהִי (מצב תודעה גבוה). הפרשנות של ויאסה, וכן המשך הפרק של פטנג'לי, מבהירים את מרכזיותו של הגוף בתהליך שעל פניו נראה תודעתי לחלוטין.
והרי תרגומם מסנסקריט של חמשת המשפטים הפותחים את הפרק השלישי של היוגה סוטרה של פטנג'לי:
1. התרכזות היא קשירת התודעה למקום.
2. דְהיֵאַנָה [התבוננות] – כאשר המושג או המחשבה מכוונים לשם (למקום) באופן מתמשך.
3.סַמַדְהִי [מצב תודעה גבוה] הוא כאשר האובייקט לבדו מאיר כאילו היתה [התודעה] ריקה מצורתה שלה.
4. שלושת אלה יחד – דבקות [סַמְיַאמָה].
5. על ידי השליטה בה (בסמיאמה) – זוהרת החוכמה המקיפה.

ויאסה מפרש את הסוטרה הראשונה, האומרת שהתרכזות היא קשירת התודעה למקום, בכך שהוא בוחר להתרכז במקומות ממשיים בגופו של המודט. הוא אינו מזכיר בפירוט מקומות הקיימים מחוץ לגוף, רעיונות מופשטים או מהויות, אלא אומר שהגוף עצמו, בעירומו, הוא מוקד ההתרכזות.
הוא מזכיר חמש נקודות: הטבור, הלב, הראש, קצה האף (סביר להניח שמדובר בקצה העליון של האף) וקצה הלשון (אולי הגרון). ייתכן שהוא רומז להתרכזות בצ'אקרוֹת (מרכזי אנרגיה, על פי התפישה ההודית) מסוימות, וההצבעה על מקומות אלה מבשרת את התפישה הטַנטרית המאוחרת של שבע הצ'אקרות הממוקמות על הציר האנכי של מרכז הגוף, מאזור עצם הזנב ועד קצה הקודקוד. אפשר להניח שאם מתוך כשלושים או יותר מקומות ואובייקטים המתוארים בהמשך הפרק ובספר כולו ויאסה בחר במקומות אלה, הוא ייחס להם חשיבות מיוחדת וכיוון לכך (או הניח) שלפחות אחד מהם ימלא את תודעתנו בצורה כל כך אינטנסיבית עד שהתודעה ככלי להתמקדות תיעלם, המתבונן בה יעלם, כל העולם כולו יעלם. לא אהבה, לא אלוהים ולא הנפש תמלא אותנו כך, אלא מקום זה או אחר בגוף שלנו. כאשר התודעה מתבוננת ללא הפרעה ובאופן מתמיד במקום או באובייקט כלשהו במידה כזאת שרק האובייקט קיים והיא, התודעה, כאילו נעלמת ואין זכר למחשבות, או אז מגיע מבטו של המתבונן (או המתבונן עצמו) למצב גבוה של התודעה הקרוי סמדהי.

דבקות
ההיצמדות בת שלושת השלבים למקום זה או אחר נקראת סמיאמה. אחרי התלבטות רבה הגעתי למסקנה שהמילה העברית המתאימה ביותר לסמיאמה היא דבקוּת. במובן שהתודעה נצמדת, ממש נדבקת למקום, והמקום שאליו היא נצמדת הוא העיקר. כמו אצל החסיד, שנצמד לצדיק והצדיק נעשה העיקר והדרך. אך כדי להבין דבקות בתוך מסורת היוגה הקלאסית צריך לבודד את המושג מאידיאלים כמו אהבה והתמסרות כפי שמקובל בחסידות. ביוגה הקלאסית הדבקות היא היצמדות התודעה, ריכוז ההולך ומתעצם המכוון למקום כלשהו. כאן אין הכוונה לרחשי הלב הגואים במפגש עם האלוהי. ייתכן שיהיו כאלה, אך הדבקות כאן איננה עוסקת בכך. ויאסה טוען שככל שהדבקות מתחזקת, החוכמה מתבהרת. ויג'נַאנָה בּיקשוּ, פרשן אחר, מוסיף כי התבהרות זו היא היכולת לקלוט אובייקטים בתוכנו שהם סמויים על פי רוב, מהויות כמו בינה או תודעה בהירה, ואולי אף שורש התודעה עצמה.

עם השנים מצאתי שמספר לא קטן של אנשים המתנסים במדיטציה ללא הדרכה חווים באופן ספונטני התעוררות אנרגטית והתמקדות של התודעה באחד המקומות שוויאסה בחר להזכיר בפרשנות שלו. מסתבר שהתודעה מתמקדת במקומות האלה לאו דווקא בהשפעת הוראה, או בעקבות מחשבה שההתרכזות שם תביא רווח כלשהו כמו חוויה רוחנית או רוגע, אלא שהמקום עצמו מבקש התייחסות מתמדת ונעשה מעין ואקום השואב את התודעה פנימה. אם יש היענות מצד היושב, והוא ממשיך להפנות את מבטו פנימה למקום עד כדי דבקות, הוא יחווה חוויות אנרגטיות כאלה ואחרות אפילו בלי שכיוון לכך או רצה בכך. לחוויות אלה יהיה גוון גופני מובהק כמו חום, בעירה ותחושות של צמצום או התרחבות במקום הריכוז. ייתכן שיצופו זיכרונות ותמונות נעימות, או לא נעימות, מחייו של המודט בהווה או בעבר. התודעה לא תדחה אותם או תעסוק בהם יתר על המידה, אלא תשוב להישאב שוב ושוב אל מקום הריכוז.

הגוף במדיטציה על פי הסוטו זן

דוֹגֶן )1200- 1253) היה נזיר זֶן יפני שלמד בסין והביא ממנה ליפן את הסוֹטוֹ זֶן, צ'אן בסינית. מקור המילה צ'אן הוא בעצם דהיאַנָה, מדיטציה בסנסקריט. יש הטוענים שמסורת הצ'אן התהוותה בסין מתוך המפגש הפורה בין הבודהיזם שהגיע מהודו לבין הדַאוֹאיזם, התורה הסינית הדוגלת בין השאר בספונטניות. דוגן היה בן לאם חד-הורית, ונעשה לנזיר לאחר מותה כאשר היה בן שמונה. אחרי שחי ולמד במנזרים ביפן נסע לסין ונדד כשנתיים במנזרים הגדולים. רק כאשר הגיע אל רוּג'ינְג, אב המנזר של הר טָאיטוֹנג, הוא מצא מורה כלבבו והוראה בעלת ערך. הוא היה לתלמידו הקרוב והוסמך על ידו כמורה, ולאחר זמן מה חזר ליפן ללמד בודהיזם בהוראת מורו.
דוגן היה מורה חריף שהתמחה בכתבי הזן הסיני, ובנוסף היה מוכשר בכתיבה פילוסופית ובשירת זן. בעשור האחרון לחייו הוא לימד במנזר אֵי-הֵייג'י בחבל ארץ הררי המרוחק מהבירה קיוֹטוֹ. חיו איתו תלמידים אחדים, שהיו לממשיכי דרכו. במשך מאות שנים הוראתו כמעט נשכחה, עד שהתגלתה מחדש ואומצה בין השאר על ידי תלמידי הזן המערביים בדורנו.
דוגן הרבה לדרוש לתלמידיו את הכתבים הבודהיסטיים, ואף פירש אותם בצורה חדשנית. הוא כתב חיבורים ארוכים שהתגלו כאוצרות מבחינה ספרותית, פילוסופית ורוחנית. אין ספק שהיה תלמיד חכם. עם זאת, המורשת המרכזית שהשאיר לתלמידיו לא היתה למדנית. כמו מורו רוג'ינג, גם דוגן האמין שהדרך היחידה לפתור את "העניין הגדול" היא בעזרת אימון. והאימון מבחינתו היה המדיטציה בישיבה, או כפי שהיא קרויה בשפת הזן – "פשוט לשבת" (שִיקַן-טָזָה). דוגן התנגד לשינון מנטרות ולחזרה על שמו של בודהה, וכן התנגד לשיטת הקוֹאַנים, אותן חידות זן ידועות ופרדוקסליות כמו "איך נשמעת מחיאת כף של יד אחת", משום שחשב שהן לא יועילו. הוא גם לא אהב במיוחד את השאיפה להארה. אחת מאמרותיו החשובות היתה "אימון הוא הארה". כך הבהיר כי הדרך והמטרה אחת הן, וכי המחשבה להגיע להישג כזה או אחר במדיטציה ריקה מתוכן.
אחד ממפיצי הזן של דוגן ביפן המודרנית היה סָאווַקָאשִי רוֹשי. סאווקשי האמין שמדיטציה היא המפתח להבנת הבודהיזם. בספרו "לחיות ולמות בזָאזֶן" מספר תלמיד הזן האמריקאי ארתור ברוורמן, כי סאווקשי הושפע רבות מהקטע הבא של דוגן:

"לא קשה להסתגף לאורך זמן, אך לאזן את הפעילות הגופנית קשה ביותר. האם אתם חושבים שיש ערך במחיצת עצמות? אף שרבים עמדו באימונים שכאלה, מעטים מהם מצאו את הדְהַרְמָה, את האמת. האם אתם חושבים שיש לכבד אנשים המתאמנים בסיגופים? אף שהיו רבים כאלה, מעטים מהם מימשו את הדרך משום שהם עדיין מתקשים באיזון התודעה. גאונות איננה חיונית, הבנה איננה חיונית, התבוננות פנימה איננה חיונית. בלי להשתמש אף באחד מאלה אזנו את הגוף-תודעה והיכנסו אל דרך הבודהה" (מתוך "ירח באגל טל", North Point    Press  1985   עמ' 39-38).

סאווקאשי רושי סיפר כי כאשר קרא את המשפטים אלה בראשונה, הוא חש נבוך ומבויש. הוא הבין שכל אימוניו הקשים, וכן לימודיו הבודהיסטיים, נבעו מהטבע התחרותי שלו, ולא קידמו אותו בהבנת הזן ובהגשמתו.
כמו דוגן, גם הוא חשש שקואנים ולימוד טקסטים יכולים לעשות את תורת הזן להתעסקות אינטלקטואלית, והאמין יותר ויותר ב"פשוט לשבת" בלי לצפות לפרי, תוך ויתור גמור על כל רצון להארה או ידיעה. מתוך אמונה זו התיישב סאווקאשי במנזר קטן ומבודד, ופשוט ישב לבדו מבוקר עד לילה במשך שלוש שנים. כך גברה אמונתו בישיבה עצמה, ישיבה שהיא ללא מטרה וללא עשייה. הדבר החשוב ביותר שנטע בממשיכי דרכו היה אמונתו הפשוטה אך היוקדת בישיבה ללא מטרה או תועלת.
הוא סיפר כי יום אחד באו אליו סטודנטים מבית ספר גבוה ויוקרתי ושאלו אותו מדוע הוא עושה זַאזֶן (מדיטציה בישיבה). הוא ענה להם שזאזן הוא חסר תועלת, והוא פשוט עושה את זה. הם הופתעו מהתשובה. יום אחד הם הופיעו שוב ואמרו לו שבאו להצטרף אליו, בדבר הזה שאין בו תועלת.
מה מקומו של הגוף במדיטציה ללא מטרה שבה התודעה מתבהרת מעצם הישיבה ללא כל התכוונות לכך? אוּצִ'יאַמָה רוֹשי, תלמידו הראשי של סוואקאשי, מסביר כי הבסיס לבהירות השקטה נוצר בתוך כך שאנו נסמכים על היציבה של הישיבה, בלי לנסות למצוא פתרונות לכל מה שאנחנו חושבים שצריך לעשות בקשר לזה. כשאנחנו פשוט יושבים, אנחנו לא יושבים במטרה להגיע, למלא איזו פנטזיה בדבר הארה או שיפור  עצמי.
אוצ'יאמה מזהיר אותנו מעשיית יתר, ובו בזמן מזהיר אותנו גם מהירדמות או חלימה בהקיץ. פיזור ועמימות עלולים לערפל את בהירות התודעה ולהחליש את החיות שלנו. לכן, כאשר הם מופיעים, יש להתעורר ולשוב ליציבה. מבחינתו זוהי הפעילות של פשוט לשבת. האימון הזה הוא בעצמו הארה, מצטט אוצ'יאמה את דוגן, ומוסיף הערה מעניינת משלו: האימון השלם של אותה ההארה הוא להמשיך להתמיד באימון.
גם מורת הזן האמריקאית ג'וֹקֹו בֶּק מרבה לדבר על הקשר בין תודעה ליציבה. היא טוענת לקשר ישיר בין חשיבה להתרופפות היציבה, ומכוונת לכך שהתרופפות זו היא ביטוי לכך שאיננו לגמרי נוכחים. מאחר שבני האדם הם יצורים חושבים, אי אפשר לעצור את החשיבה. על פי תפישתה, הדרך להתמודד עם אינספור המחשבות, והעובדה שהן מסיטות את תשומת לבנו, היא לראות את ביטויין בגוף ושם להתמודד איתן. לכן השמירה על היציבה חשובה כל כך; המחשבות מופיעות שוב ושוב, וכשאנחנו חושבים הצוואר או הגב או חלק אחר של הגוף מתכופפים, מתרופפים, ושוב עלינו לתקן את ההתעקמות. מאחר שהמשמעות של יציבה מתרופפת היא שאנחנו לא לגמרי נוכחים, ההקפדה על היציבה היא דרך לערנות ולנוכחות. לא משנה מה עולה בעת הישיבה – פנטזיות, פחדים, מחשבות משונות או לחילופין אקסטזה, תחושה של חיבור ואחדות – תמיד יש לשמור על היציבה. אם כן, אימון במדיטציה הוא המאמץ לשמור על יציבה ערנית, וזהו מאמץ גופני ותודעתי. בנוף העשיר של המציאות ובנוף העמוק והמרתק ביותר של העולם הפנימי, אנחנו רוצים להישאר ישרים ונוכחים.
דוגן מסביר: "מאוד קשה להבין מהי ישיבה, אבל כמעט בטוח שהיא לא קשורה בעשייה". והוא מוסיף ואומר: "תן לכל היחסים ליפול, הנח הצִדה את כל המעשים, אל תחשוב על מה טוב או על מה רע, אל תנסה לשפוט בין הנכון והלא נכון. אל תנסה לשלוט בראייה שלך, במודעות שלך. ואל תנסה להבין את הרגשות שלך, את המחשבות שלך או את הדעות שלך. נסה גם להשתחרר מהרעיון של להיות מודע".
אכן, קשה לתפוש מה זה "לשבת". מדבריו של דוגן מתברר לנו שיש איכות של תודעה שאיננו יכולים לשלוט בה, והיא אינה נובעת מהתודעה המודעת. אם נישאר די זמן בגוף, אם ניצמד לגב הישר, הישיבה עצמה תגלה לנו, הגוף עצמו יגלה.

ללא תועלת

המטרה המובהקת של הבודהיזם היא להשתחרר מהסבל ולהגיע להארה; המטרה המוצהרת של היוגה הקלאסית היא להחליש את מנגנוני הסבל של התודעה ולהגיע לעצמאות. על כן, הבחירה של שתי השיטות המתוארות לעיל להתמקד בגוף (כפי שעשה ויאסה), ולדבר על אימון כחסר תועלת (כפי שעשה דוגן) חותרת תחת יסודות התורה שהם ממשיכיה. החתרנות הזאת הנה כמעט הכרחית לאור הפרדוקס שאליו נקלעים החפֵצים בדרך. הרצון והחתירה להארה מעדנים את התאוות שלנו בכך שהם מפנים אותן לעבר מטרה רוחנית, אך הן ממשיכות לזנב בנו. במקום להתגבר על הבְלי התודעה אנו משכפלים אותם עוד ועוד בצורות מתוחכמות ביותר, וכך אנו נותרים באי-שקט קשה ומנסים לכסות עליו בכובעים של שלווה ועדינות וטוב לב. על כן, ויתור על כל רצון וישיבה פשוטה בלי לצפות ובלי לנסות לשלוט בתודעה הם משימה שאי אפשר לבצעה, אבל אפשר לאפשר אותה.
תפישת הדבקות המתוארת בפרק השלישי של היוגה סוטרה של פטנ'גלי ותפישת הזן של "פשוט לשבת" מציעות מדיטציה שבה התודעה מתמקדת בגוף ולא בתכניה. עם זאת, יש משהו שונה בחוויה המתפתחת בכל אחת מדרכי האימון. במדיטציית  של התמקדות והעצמת התודעה באזור אנרגטי בגוף (כמו הלב או האזור שבין העיניים) יוצרים עוצמה ולעתים חוויות של התעלות. במצב שבו מושגת התודעה הרחבה המודט מוצא את עצמו מעל ענייני היומיום, מעבר לצרות ואפילו מעבר לאהבות. עם זאת, בשל ההתעלמות או חוסר העניין במציאות, אין לרגעי התודעה הרחבה קשר לאני החד-פעמי של המודט, לאופן בו ה"אני" פוגש את העולם ומתנהל במציאות. ולכן, כאשר חוזרים מהמדיטציה לחיים הרגילים הכל נותר כפי שהיה. לעומת זאת, בשיטת הסוטו זן הגוף נתפש כעוגן, והשמירה על היציבה היא האופן שבו התודעה מתייצבת ונשארת ערנית ונוכחת במציאות של הרגע הזה. אי לכך, עצם האימון יוצר איזון, יוצר שקט, יוצר השתוות השונה בטעמה מההתעלות המתעצמת של היוגה הקלאסית.
האנשים שמתעניינים במדיטציה נמשכים להתעלות או להשתוות על פי טבעם הבסיסי או הצרכים של חייהם. אני עצמי מצאתי שבמשך שנים רבות התודעה שלי או האימון שלי נטו באופן ספונטני לעבר התמקדות במקום בגוף. כך טעמתי משהו מן ההתעלות. עם זאת, חסר היה לי המימד של ההתייצבות ביומיום. כך גבר הכיוון השני והצורך בהתמקדות ביציבה והתבוננות בגוף כולו נעשה מרכז חדש.

יש הרבה דרכים טובות למדיטציה, ובכל זאת חשוב לי להדגיש שבחיים שלנו במערב ובישראל שיטות המתמקדת בגוף רלוונטיות במיוחד. שפע הידע ומידע הנשלח לעברנו, והדרישה מאיתנו לעכל את אלה ללא הרף כדי להצליח בעולם, מעיקים עלינו מאוד. היצמדות התודעה לגוף, ללא כל תועלת, היא מטלית מים קרים על ראש קודח. היא סוג של הימנעות מההמולה של התודעה המודרנית המלאה עד להתפקע, המשועבדת ללא רחם לשפע שיצרה. זה כל כך פשוט להיצמד ליציבה, או לחילופין למקום בגוף, זה כל כך לא מסתורי. אין פה הבטחה או רעיון מרגש. זו הקלה עצומה.

אורית סן-גופטה מתאמנת ביוגה ובמדיטציה כשלושה עשורים, ותרגמה מסנסקריט את ספרו של פטנג'לי "היוגה סוטרה" (אור-עם 1993) המאמר פורסם במקור במגזין ארץ אחרת