לפעמים אני מתחילה אימון מותשת וחסרת כוחות.
בין אם אני הולכת להתאמן עם אנשים אחרים בערב אחרי יום לא מוצלח, ובין אם אני קמה בבוקר על הצד הלא נכון (אני לא רוצה לומר סתם שמאל, כי לא נראה לי לעניין תמיד להפיל את זה עליו) - אני עולה בחוסר חשק על המזרון וכל תנועה שלי חורקת, כל נשימה מאולצת ובראש שלי רצות מחשבות על כלים שלא שטפתי, על כביסות שלא קיפלתי, על גינות של השקתי, על תנוחות יוגה שלא תירגלתי.
לפעמים זה אבוד מראש, ונידון לכישלון. אני מדשדשת עוד קצת עם עצמי על המזרון ואז מגלגלת את העניינים וסוגרת את הבסטה.
אבל לפעמים, אני נותנת לעצמי שהות, מתחילה להתמקד יותר ויותר בפרטים הקטנים, בעליית השאיפה למעלה, באופן שבו היא מרחיקה את חוליות עמוד השדרה אחת מהשניה, באופן שבו היא ממלאת כל מקום שאליו אני מפנה את תשומת הלב.. ואז.. משהו מתחיל להשתנות, בד"כ ללא ידיעתי.
בלי שארגיש, החשבוניות שלא כתבתי והדוחות לרואה החשבון שלא הגשתי, מתרחקים לאט לאט ונהיים עמומים, אני כבר לא זוכרת שמות ספציפיים ומספרים, והכל מתחיל לסגת ממני או שמא אני נסוגה ממנו.
ברגעים האלה קורה גם משהו עמוק יותר. הגוף שלי אינו אותו הגוף, ונראה שההרכב הכימי שלו משתנה, זה מרגיש כמו שינוי מולקולרי. למעשה התחושה שבה אני מרגישה כאילו אני יכולה "לראות" את האטומים זזים בגוף שלי היא עצמה שינוי גדול. הוא לא היחיד.
חוץ ממנו, המרחב הפנימי גדל מאוד, ונראה כאילו המשקל הסגולי של האיברים שלי יורד כי משהו בהם הולך ונעלם, ולאט לאט אני מרגישה פחות הסמרטוט רצפה שהייתי קודם ויותר הבית שהולך ומתנקה ומתמלא בריחות ניקיון (אקולוגיים כמובן...) 
והאמת, שההאטה יוגה, שמתורגלת בעיקר כיום במחוזותינו, היא זרם או פיתוח של תורת הטנטרה שמושתתת לא מעט על עיקרון האלכימיה.
לא נכנס כאן כמובן להסברים מפורטים אודות הטנטרה שכן זו תורה מסועפת ומורכבת שקטונתי מלצמצם ולהסביר אותה נכונה בשני משפטים מבלי לחטוא לאמת, אבל על קצה קצה קצהו של המזלג: הטנטרה מנסה להתבונן בעולם החומר, התבוננות מאוד מעמיקה ותוך עבודה איתו וחוויית העולם הגשמי עד למיצוי שלו, לנסות ליצור טרנספורמציה ביסודות המרכיבים אותו ובכך להפוך אותו למשהו אחר.
אם לדבר במונחים אלכימיים: לנסות להפוך מתכת פשוטה למתכת אצילה כמו כסף וזהב.
אם לדבר בטנטרית: להתמיר את הגוף ואת סוגי האנרגיות הגסות והגשמיות יותר שנמצאות בצ'אקרות הנמוכות שלנו ואחראיות בעיקר לצרכים הפיסיים שלנו, ולהפוך אותן לאנרגיות מעודנות יותר שהולכות ועולות במעלה הצ'אקרות ומתחילות להביא לתמורות ברובדים מעודנים יותר של הקיום שלנו.
לפעמים, אני מרגישה כמו בת הטוחן, מהסיפור הנודע, כלואה בתוך הגוף שלי, מנסה ללא הועיל להפוך קש לזהב, מחכה לאיזה שדון שיבוא ויזרוק כמה מילות קסם, ויאפשר לי להפוך למלכה.
באגדה כמובן שיש מחיר כבד למילות הקסם של הגמד (כמדומני, היא צריכה לתת לו את בנה הראשון אלא אם כן תנחש את שמו)  ובמזל הוא נגמר בהפי אנד.
אבל אני בעצם יודעת את שמו של השדון שלי,נכון שלפעמים אני שוכחת, וכשהוא בא עם הלחש הנכון כל מה שאני צריכה זה להיזכר.
ואז מתחיל הקסם, והכובד הופך לקלילות, החומר הופך לרוח והקש הופך לזהב