מהרגע בו אנחנו באים לעולם אנחנו חיים עם ובתוך הגוף שלנו, גדלים ומתפתחים אתו. אנחנו מבינים אותו כפי שלימדו אותנו בבית הספר. מערכות השרירים והשלד, הלב, מערכת הנשימה ועוד. בחלוף השנים מתפתחת ביננו לבין הגוף מערכת יחסים שבה אנחנו לומדים להכיר את החולשות והחוזקות שלו. אנחנו יודעים שאם נשתמש בו באופן מסוים הוא יסב לנו עונג ובאופן אחר יגרום לכאב.

פרט לגוף הפיזי, יש בנו עולם פנימי רב גוונים של רגשות ותחושות. נדמה כי הוא מתקיים במישור מקביל ועצמאי. כל עוד שני המישורים הללו, הפיזי והנפשי מתפקדים כראוי, אנחנו כמעט לא עוצרים לבדוק איך הם משפיעים זה על זה. אבל בעתות משבר, מחלה או קושי, פתאום ברור עד כמה הם משליכים האחד על השני. 

אנחנו חיים את חיינו באשליה שמחלה ומוות הם נחלתם של אחרים. בשלב זה או אחר האשליה הזו מתנפצת בפנינו כשמישהו אהוב וקרוב לנו חולה, או לחילופין, כשזה קורה לנו. 

הדבר היחיד שאנחנו יודעים בבירור לגבי תינוק שנולד הוא שיום אחד הוא יחלה וימות. כל גוף חי מתכלה. על אף ההבנה הברורה הזו, הרגע בו אנחנו מתבשרים על מחלה מסכנת חיים הוא תמיד מפתיע ומטלטל.

כשמחלה היא "ארוכת טווח", נוצר צורך למצוא כלים יעילים לצלוח אותה. הזהות הבסיסית של האדם משתנה. במקום להיות מוגדר על פי עיסוקו, משפחתו או תחביביו הוא הופך ל"חולה ב..." ומוגדר על פי מחלתו. אדם שהיה פעיל ויוצר הופך למטופל ב, מטופל של ...  זהו פן קשה של התמודדות עם מחלה. יצירת תחושה של יכולת מעצימה את החוסן פנימי ומחזירה תחושה של שליטה במצב. לא רק חולה, מטופל, סביל, אלא אדם שלם המסוגל לעזור לעצמו. להיות בעמדת המטפל והמטופל כאחד מעניקה תחושת בטחון וסיפוק ועוזרת לאסוף כוחות ברגעים קשים.

ישנה אפשרות להקל על הגוף הפיזי בעזרת שימוש בנשימה, בהרחבה, בהרפיה. באותה מידה אפשר להקל על מצוקה רגשית דרך כלים הנשענים על הבנת הגוף הפיזי – מערכת הנשימה והתנועה. הגוף הגשמי והעולם הפנימי שלנו ארוגים זה בזה ומשפיעים האחד על השני באופן הדוק.

המדע מספק לנו אפשרויות להבין את המח ואת מערכת העצבים. יש לנו דרכים מתוחכמות לצלם ולראות חלקים פנימיים של הגוף, האנושות התקדמה מאד בהבנה של מערכות התפקוד של הגוף. יש קשר ישיר בין הבריאות הפיזית שלנו לבין התהליכים הרגשיים והמנטליים שאנחנו חווים. ההכרה בכך שהם קשורים ותלויים זה בזה מתבהרת בעולם המערבי רק בשנים האחרונות.

כבר לפני יותר מאלפיים שנה היוגים העתיקים הקדישו את חייהם למחקר עמוק שנבע מתוך כמיהה להבין את החיבור והיחס בין הגוף והתודעה.

כלים חיצוניים לא היו בנמצא. המדע והרפואה לא ספקו תשובות לשאלות הללו ומעבר למגע עם הגוף החיצוני לא הייתה כל דרך להציץ פנימה.

הכלים שעמדו לרשותם היו מאד פשוטים – המבט, הקשב והתרגול שלהם. הם ישבו ימים, שבועות ושנים וחקרו את תחושות הגוף, את השלכות השינויים בנשימה על עולם המחשבה והרגש ואת היכולת ליצור, ואחר כך גם לשמר, יציבות של ריכוז ושקט פנימי.

הם בחרו לחלק את הגוף לחמש שכבות הנמצאות אחת בתוך השנייה, כמו קליפות של בצל. כל שכבה עוטפת את זו שתחתיה, עד לפנימית ביותר, המדומה לגרעין במרכז הגוף. זו ראיה שונה מזו בה אנו רגילים לחשוב על עצמנו. היא מזמינה אותנו לבחון במבט חדש את היחסים בין החלקים השונים של הקיום שלנו.

חמשת הרבדים של הקיום על פי התפיסה היוגית –

 THE FIVE KOSHAS

השכבה הראשונה והחיצונית – ANNAMAYAKOSHA-.  הגוף הפיזי.

 ANNA=מזון, חומר.  MAYA= מורכב מ KOSHA     = שכבה, רובד.

זו השכבה הגסה לכאורה, של הגוף הפיזי. השכבה הזו מורכבת ממזון והביטוי שלה נראה לעין וניתן לגעת בו. הגוף הפיזי הוא הביטוי הגשמי, הקל יותר לתפיסה משאר הרבדים. באופן הכי ברור הוא מצריך טיפול ושימור. התחזוקה שלו מובנת לנו. צריך להזין אותו, להזיז אותו וכשהוא חולה אנחנו יודעים. לעיתים הוא מסב לנו עונג ולעיתים כאב. לרוב גם וגם.

השכבה השנייה היא הPRANAMAYAKOSHA – הרובד של הנשימה.

PRANA= כוח החיים, נשימה.

כל מי שעצר פעם להתבונן פנימה או ישב למדיטציה, חש כי יש גוף של נשימה המתקיים בתוכנו כל הזמן. הוא נע באופן לא רצוני ולכן אנו מקבלים אותו כמובן מאליו. הזמן היחיד בו אנו מתייחסים אליו הוא אם יש מצוקת נשימה כלשהי. אבל לרוב הוא פשוט שם. האוויר נכנס, האוויר יוצא ואנו חיים את חיינו. בחלק מהזרמים של היוגה מוקדש חלק חשוב באימון למה שמכונה "תרגילי נשימה" אך למעשה אלו תרגילים של חידוד ההיכרות עם מצבי תודעה שונים. מעין משחק עדין המשתמש בנשימה, כדי להגיע, בדרך קצרה יחסית, אל מרחבים נפלאים של שקט עמוק. התארכות הנשיפה, היכולת להחזיק את הגוף במצב של אי נשימה (קומבקה) וטכניקות אחרות, משפיעות על מערכת העצבים ומאטות את ההתנהלות הפנימית הרגילה שלנו. מעצם ההאטה יש פחות מחשבות ויותר שקט.

באותו אופן בו מערכת העצבים משפיעה על הנשימה שלנו בעתות מצוקה – כך השקטה של הנשימה יכולה ליצור רוגע ותחושה של בטחון עצמי ושלווה בזמנים של קושי. כשאנחנו מפחדים או נבהלים, הנשימה שלנו מיד משתנה. כשאנחנו לומדים איך לשלוט בנשימה יש לנו אפשרות להשפיע על מצבים של חרדה וקושי ולהרגיע אותם. הדרך ביניהם היא דו סטרית ופתוחה לשני הכיוונים. בעתות מחלה הנשימה היא כלי חשוב, יעיל וזמין להקלה ולשיקום.

השכבה השלישית היא הרובד של המחשבה והרגש. היא נקראת  MANOMAYAKOSHA.

MANO   בא מהמילה MANAS = mind

מעניין שעולם ההבנה האינטלקטואלית שלנו, או כל מה שאנחנו משייכים ללמידה וליכולות של המח, נכלל באותה קטגוריה עם עולם הרגש שהוא הרבה יותר אינטואיטיבי. ביוגה סוטרה של פטנג'לי נזכרות ההטבעות של התודעה, הן מכונות סמסקרות. אנחנו קולטים את העולם הסובב אותנו באמצעות החושים שלנו, ומבינים אותו דרך ניסיון החיים שלנו. דרך המסננים של התרבות בה גדלנו, הבית בו התחנכנו והחוויות אליהן נחשפנו. הרבה מהתגובות שלנו אינן רצוניות. אין לנו שליטה על המחשבות שלנו. ריחות וטעמים פורטים על מיתרים בתוכנו ומציפים רגשות. לעיתים אנו מגיבים למילה שנאמרת או למעשה שנעשה, באופן שרק אנחנו נגיב בו. זאת כיוון שהוא נוגע בנו או לוחץ על כפתור בתוכנו המפעיל מקומות רדומים ומציף נשכחות. אם אפשר היה לצייר את עולם המחשבה והרגש של כל אחד מאתנו היינו מקבלים ציורים שונים לחלוטין, מספר האפשרויות כמספר האנשים. הבנת המקומות מהם אנחנו פועלים מאפשרת שינוי בתגובה, הם מוכרים יותר ומפתיעים פחות ומכאן אנחנו יכולים לשלוט טוב יותר בדרך בה הם מפעילים אותנו.

השכבה הרביעית היא השכבה של ההבנה העמוקה ה VIJNANAMAYAKOSHA.

VIJNANA= חכמה עמוקה

הבנה עמוקה אינה עיכול של מידע אלא תובנה. משהו שמשנה את תפיסתנו, בלתי נשכח. כשילד קטן נוגע בתנור חם הוא מבין לעומק מה זה "חם". אם מישהו מעולם לא טעם דבש לא יועיל אם נסביר לו שהדבש סמיך, צהוב, מתוק... הוא לא יבין מהו דבש.

כשמתרגל יושב לאורך זמן ומתבונן במהלכי התודעה שלו הוא מכיר אותם באופן עמוק. במהלך ההיכרות נחשפות דקויות מעודנות. אין להן סוף וקצה. קשה יותר להסתיר מעצמנו, לעגל פינות. יש בה, בהתבוננות היומיומית הזו חשיפה שלנו לעצמנו שהופכת להיות דרך אל חזור, אובדן של תמימות. היא יכולה להיות מתוקה ומרה באותה מידה.

השלב הזה, הרובד הרביעי, מפגיש את שלוש השכבות העוטפות אותו. הוא מכיל את התחושות הפיזיות שלנו עם עולם הרגש, עם המחשבות החוזרות על עצמן ועם התגובות האינסטינקטיביות. המקומות בהם אנו גאים יותר ואלו שאנו גאים בהם פחות... כשיש בהירות ברובד זה אנחנו חשופים מאד בפני עצמנו. לפעמים זה לא נעים. לעיתים זה מרגש.

הרובד החמישי נקרא ANANDAMAYAKOSHA. פירוש המילה אנאנדה הוא bliss, אושר פנימי עמוק.

לרגעים, השכבות מתואמות ביניהן. הגוף בטוב, המחשבות אינן סוערות, תנודות התודעה לא מציפות את עולם הרגש ויש אפשרות להכיל הכול ולהבין. ההתבוננות חדה ועטופה בשקט. ואז, מבליחים בהפתעה, רגעים של אושר עמוק. 

ככל שערוץ האננדה הזה, חודר השכבות, נחרט בתוכנו, הוא הופך מוכר וזמין וצץ לו באופן ספונטני. זה יכול להתרחש באימון עמוק, אבל גם בישיבה באוטו, בעיצומו של פקק תנועה. הוא הופך להיות עוד חלק בנו. לעיתים אנחנו כמהים לו ולעיתים הוא מציף אותנו. לרוב הוא אורח משמח, כמעט תמיד בא בלי להודיע מראש. לא דופק בדלת. אבל כשהוא נכנס נחבק אותו בשמחה. המפגש הראשוני אתו מפתה מתרגלים חדשים לחזור ולהתאמן שוב ושוב. הוא גורם למתרגלים ותיקים לעלות על המזרון בכל פעם מחדש בתקווה להיפגש. וגם אם הוא לא מגיע, הידיעה כי הוא קיים מספיקה. החוויה הזו מעניקה תחושת חופש ועוצמה.

 ברגעים אלה החיבור, יוגה במובן העמוק ביותר, בשיאו. זה לא הדיוק בתנוחה, לא הריכוז השקט, לא עצירת הנשימה. זהו שלם שהוא הרבה יותר גדול מסך כל מרכיביו.

                "אימון זה מכה שורש כשהוא מבוצע כראוי, בהתמדה ולאורך זמן"   יוגה סוטרה של פטנג'לי  14.1