בעודי משלבת את שתי ידיי מאחורי הגב בתנוחת פני פרה (גומוקאסאנה) ומביטה ימינה, נדד מבטי אל מחוץ לחלון, ושני עולמות נפגשו : הילדות שלי, המקום שבו גדלתי, נשקפה אלי מבעד לסורגים, ואני כל כולי בתוך תנוחת יוגה, היוגה כטומנת בחובה את אוסף הבחירות שלי כאדם בוגר ועצמאי, שכמעט הספיק לשכוח מאיפה הוא בא...

כבר יותר מעשר שנים מאז פגשתי את היוגה לראשונה, ולמעלה משש שנים שאני חולקת אותה עם תלמידים ותלמידות ברחבי העיר תל אביב. את ההעמקה וההשתלמויות השונות שלי כמורה רכשתי בעודי מתגוררת בעיר אולי הכי לא יוגית שיש, אבל זו שללא ספק נותנת לך את כל האפשרויות שבעולם להגשים כל משאלה: תל אביב.
אפשר לומר שאת חיי המקצועיים התחלתי וביססתי בתל אביב.
לאחר שבע שנים כתל אביבית מושבעת, אחרי שכבר התרגלתי לחיים בה, הכרתי בדיוק את כל הדרכים שהלכתי בהן ויכולתי לצעוד בן בעיניים עצומות, הכרתי את אורח החיים שלי עד הפרט האחרון, הכל היה לי ברור וקל באופן בלתי נסבל, קיבלנו החלטה – בן זוגי ואני, לעבור יחד עם הבן הקטן לחולון – קרוב להורים, לנוחיות של בייביסיטר ומרחב מחייה.
ומבלי לשים לב לעד כמה נקשרתי למקום בו הייתי עד אז, המעבר הוכיח לי את גודל ההיצמדות. תחושות של בלבול וחוסר ביטחון, היעדר שייכות ואי בהירות ברמה היומיומית הכי בסיסית, כל אלו ליוו ומלוות אותי עדיין.
בין כל השאר עולות לי השאלות – מה לגבי החיים המקצועיים? מה לגבי היוגה? מה עם המורים האהובים עליי ושגרת היום הכה נוחה שהייתה לי פריבילגיה כל עוד התגוררתי קרוב לצלחת היוגית התל אביבית הענפה?

וכמעט ללא השתהות נתן לי היקום את תשובתו בצורה של שיעורי יוגה נשית שהיו חובת צפייה כחלק מלימודי אצל מירה ארצי-פדן, שיעורים שהתקיימו – מי היה מאמין – מרחק הליכה ממעוני החדש.
העניין מאוד שימח אותי מתוקף כך שהעניק לי את היכולת לשמר את סגנון החיים התל-אביבי, הצועד ברגל ממקום למקום, שכן הכל כל כך נגיש וזמין, ויש הכל מהכל והרבה... שמתי פעמיי שמחה וטובת לב, מזרוני על כתפי ושירה בליבי.

אבל רגע! הכל שונה כאן – אין פרקט, ומתקן הציוד בכלל לא קיים. אין את השמיכות ההן הלבנות שתמיד משרות עלי את האווירה הזו שבלעדיה אין תרגול. ומה עם הקטורת? ואין פה את הדיסק ההוא שההיא תמיד משמיעה? אולי אני לא במקום הנכון??
והנה מתחיל התרגול ואני מתחילה לאט להתבונן פנימה, כמו בטייס האוטומטי. עוצמת עיניים, מקשיבה לנשימה, מסנכרנת אותה עם התנועה... יוגה. שלושת רבעי השעה עברו כמעט מבלי שאסתכל החוצה, ואז בגומוקאסאנה מבט ימינה, והחלון הפתוח מראה לי שוב איפה אני נמצאת.
וברגע אחד פתאום עולה השאלה – מהו הבית שלי? איפה הוא נמצא? מה בין הנוף שבחוץ לבין הנוף שבפנים?
הייתה זו תחושה מוזרה, להפגיש את הילדה שהייתי, הילדה שאני, עם מי שאני היום כאדם בוגר, כאישה, כמתרגלת, כמי שהיוגה היא חלק בלתי נפרד משגרת היומיום שלה. יחד עם המפגש פתאום נפלה ההבנה, שתמיד תפסתי את שני העולמות שלי כדיסוננס, כמתנגשים ולא שייכים. ובעצם למה לא להפגיש ביניהם? להשלים???
כל שינוי בהלך הדברים כפי שתכננו או צפינו אותם מביא אותנו למצב של בלבול וחוסר בהירות בקלות מגוחכת. ברגעי חסד של בהירות, נופלת ההכרה שיש איזה בית כזה שנמצא בתוכנו, כזה שהולך איתנו לכל מקום, מלווה אותנו בשגרת היומיום באשר היא, וגם עובר איתנו דירה כשצריך.
יש לי את היוגה ככלי להתבונן פנימה ולמצוא את הבית הזה בכל מקום וזמן, ואם זה אכן כך, אז מהי חשיבותה של כל התפאורה מסביב? ועד כמה אנחנו מאפשרים לשינויי התפאורה הזו להפריע את שלוותנו על בסיס כמעט יומיומי?
ברגעי החסד הללו אין הרבה מילים.
יש איחוד של הכל לכדי רגע.
יש
יוגה.