אני מזילה דמעות, הן יוצאות ממעמקים, אני מזילה דמעות על היותי רחוקה, רחוקה מעצמי, ואני רואה בבהירות את כל מה שגורם למרחק, את כל מה שהוא הגלות הפרטית שלי. המחשבות, ההתניות, הרגשות שעושות לי מיצרים. שמצמצמות אותי.
עומדת ניצבת ליד קיר הלבנים העצום, שריד לימים אחרים בהם הוא היה חלק ממשהו אדיר, שלם, מקום שסימל חיבור ישיר לאור, לאלוהות. נוגעת באבנים ומבינה את הקטנות שלי אל מולם אבל גם את הנחמה שלי בהיותי חלק מהם.
הימים הם גם כלליים אני מזכירה לעצמי, זה לא שהכל סובב סביבי, לפעמים, בכלליות יש מיצרים, לוחות נשברים, יש אוירה של חוסר סבלנות, יש כעס כללי, יש שנאת חינם ויש גם בית מקדש שנחרב.
והדמעות הן לא רק עליי אני מבינה שגם עליך, כי גם לך קשה, רחוק, בלתי מושג.
ואז אני מבינה ביתר שאת שאם זה לא רק לי, זה גם לך, זה לכולם, אז אני חלק מהכל הזה, חלק ממשהו רחב הרבה יותר. שלם. יש לי משפחה.
משפחה זה טוב.
זה אומר שכמו שיש רגעים של עצב יש גם רגעים של שמחה ואז בזמן זה של חסד אני גם שותפה, ברגעים שיש חיבור לעצמי או לעצמך, זה מופלא.
בתוך ההבנה הזו עולה בי הרהור, אם פעם כבר היה בית מקדש, היה שלם, היה חיבור ישיר לבורא, תקשורת מיידית, אם פעם הלכנו כבר באור אז האפשרות עדיין קיימת, אפשרות לגאולה, פרטית וכללית.
הפרטית שלי בטח תשמח אותי, להיות תמיד באושר, לא להזדהות עם האשליה אבל גם כללית זה טוב לי כי אם לך תהיה גאולה ואנחנו משפחה אז אוכל לחלוק אתך את השמחה.

"על שנאת חינם חרב הבית..." זה קרה לדור מאוד מיוחד שהיה לו כבר מגע עם השלם, שהיה בבית המקדש, תקשר באופן ישיר עם אלוהים וראה ניסים גדולים ועדיין...  זה יכול לתפוס אותנו בכל רגע הנפילה הזו, גם ברגעים בהם אנחנו מעורבבים עם הרגש וחשים במיצרים וגם ברגעי אופוריה בהם לא עומדים על המשמר ומאבדים נוכחות.
עבודה ותרגול ברוח היוגה לימים אלו יכולים לשמור אותנו בערנות מתמדת וברגע אחד להפוך עצב לשמחה.

יתמוך תרגול יוגה של תנוחות ( אסאנה ) יום יומי ללא שאפתנות, פשוט ומסורתי ותרגילי נשימה ( פראנאימה ) בדגש על קפלהבטי, שמאפשר שחרור הרגש דרך אזור העיכול והחוצה ויצירת מרחב פתוח ונקי בתוכנו פחות מגיב ויותר מקשיב.
ושתיקה... על היוגי נאמר שהוא מוני, שותק. אחד הזמנים הטובים להמעיט בדיבור הם ימי בין המיצרים. פחות נדבר פחות ניפול לתוך לשון הרע ואז נמנע מפגיעה באחר.

שנזכה ויבנה בית המקדש במהרה בימנו...