הקיץ הזה היה רווי במהפכות ושינויים גם ברובד הלאומי וגם ברובד האישי. המאבק החברתי. משפחתי הקטנה ואני עזבנו את תל אביב האהובה לטובת חיים בכפר. התינוקת שלי הופכת לפעוטה ונפרדת ממני כל יום עוד קצת. זה עצוב וגם שמח. שתינו טועמות עצמאות שמאפשרת לי לשוב לאימוני יוגה עקביים.
משחר הימים קיים בעולם כאוס. משחר הימים מתרחש ביקום איזון עדין בין כאוס לסדר. בין חושך לאור. משחר הימים נולדו מסורות ודתות על מנת לאפשר לנו בני האדם למצוא את מקומנו ולשמור על שפיות בתוך האיזון העדין הזה. לא צריך ללכת רחוק כדי למצוא כאוס. וסדר. מספיק לשבת לכמה דקות של מדיטציה. הגוף-נפש האנושי הינו מיקרוקוסמוס מדוייק של היקום הגדול סביבנו. ובתוכו- חושך ואור. חולשות וחוזקות. רגשות קשים ורגשות מעודנים. שנאה ואכזריות וגם אהבה וחמלה. כל אחד מאיתנו שנמצא בדרך, בדרך של אימון רוחני מכל סוג שהוא, יודע שכל נסיון להעלים את הכאוס, להחביא את הרוע, להתעלם מהפחד נדון לכישלון. שהמצב האוטופי של אהבת חינם לכול ו"שבת אחים גם יחד" הם רעיונות מופלאים אך מאתגרים עד מאד לביצוע. (בטח כשקבלת הפנים לגן העדן הקטן אליו בחרנו לעבור הקיץ היא אזעקות המתריעות על בואם של טילים). אבל השאיפה לאיזון היא לחם חוקנו, ואחריותנו. הדרך היחידה להביא לאיזון היא לשים לב, לתת מקום ונוכחות לכל החלקים. להגיד להם כן. לקבל אותם כחלק אינטגרלי מאיתנו ומהיקום. ובאופן מודע ומדוייק לבחור שוב ושוב בהעצמה וחיזוק- של האור. של הנועם. של החמלה. של האיכפתיות. של היכולת לסלוח. של המעורבות. של הנדיבות והנתינה. זה מתחיל בתוכנו ונפרש באדוות החוצה, אל העולם.

הבסיס של כל מהפכה, שינוי ואימון רוחני דומים. אל כולם אנו מגיעים מתוך סוג זה או אחר של אי נחת. בדרך כלל אחרי בעבוע ארוך שנים של כאב כרוני, סמוי או עוצמתי, בגוף או בנפש. האם אתם זוכרים את הפעם הראשונה בה סיימתם את האימון האישי שלכם והרגשתם שסוף סוף הגעתם הביתה? שמצאתם משהו ששווה להאבק עבורו? שמצאתם לפיד של אור שיכול להוביל אתכם דרך הררי החושך של עצמכם? נכון שבפעמים הראשונות זה הרגיש כמו סם? והיה נדמה שזה הדבר הכי עוצמתי בעולם ושעד מחר אתם עומדים להיפטר מכל הדפוסים שהגבילו אתכם, להירפא מכל הטראומות שנצרבו בכם, לזכות בזוגיות מושלמת ולפרוש לחיי שלווה הרחק ממירוץ האוגרים האינסופי של החיים? ונכון שלמחרת התעוררתם ושומדבר מזה לא קרה? ובכל זאת הצלחתם להביא את עצמכם אל המזרן או אל כרית המדיטציה לעוד מפגש בלתי אמצעי וסיזיפי עם עצמכם? מי מכם שלקח חלק בהפגנות ופעולות המחאה ברחבי הארץ הקיץ, וודאי יוכל להבחין בדמיון שקיים בין החוויות. הטבע האמיתי והלא סקסי של מהפכות, שינויים ואימונים רוחניים, הינו למעשה עבודה קשה, מתמשכת ואפורה שלוקחת זמן. הרבה זמן. והם דורשים התכוונות עמוקה, ואי השתוקקות. והם דורשים אמונה בנכונות ובצורך שלהם. והם דורשים התמדה וסבלנות רבה. ויש בהם, כפי שמורתי נגה ברקאי נוהגת לאמר, הרבה חלוקי נחל אפורים ומעט יהלומים. וגם כאן, אם לא נעמוד על המשמר, האיזון העדין בין כאוס לסדר עלול להיות מופר. אדישות, ציניות, ספק, חוסר אמון, עצלנות ופחד הם תושבי קבע של ממלכת הכאוס. הצורך לאזן אותם הוא לחם חוקנו, ואחריותנו.
זו האחריות שלנו, חלוקי נחל אפורים שכמותנו, להמשיך ולהיות בנוכחות. להמשיך להתאמן. להאבק על הזכות של כולנו לחיות, לחיות בכבוד, לחיות בשלום. הדבר המשמעותי ביותר, שהמהפכה הנוכחית הוציאה שוב אל אור האמת היא עוצמתה של הקהילה בתהליך השינוי. באחד מביקוריי במאהל ברוטשילד התרגשתי לראות קבוצות קבוצות של אנשים עומדים ומשוחחים זה עם זה. זה הזכיר לי מעט את תרבות הויכוחים של הנזירים הטיבטים העומדים במעגל ו"מתווכחים" על פסוקים מהדהארמה. העובדה שאנשים עזבו את הריאליטי לטובת המציאות, יצאו מהבית והישירו מבט ולב זה אל זה, היא גולת הכותרת של הקיץ הזה עבורי. המשפט "כל אחד הוא אור קטן וכולנו אור איתן" קיבל משמעות חדשה. גם באימון, ישנה חשיבות רבה ל"סנגהה"- קהילה, כמקור של תמיכה ואור. האתגר והקושי שאנו פוגשים על המזרן או על כרית המדיטציה הופך לקצת פחות כבד כשאנו מגלים כי גם שכננו מימין ומשמאל חווים קושי דומה, וכי במקרה הצורך תהייה שם כתף או יד שתתמוך בנו. מילותיו של טיך נאט האן מבטאות זאת בצורה עוצמתית ביותר: "הבודהא הבא לא יתגלם באינדיבידואל. הבודהא הבא יתגלם  כקהילה. קהילה המתרגלת הבנה ונועם, קהילה המתרגלת חיים של שימת לב. זה עומד להיות הדבר החשוב ביותר שאנו יכולים לעשות לטובת ההישרדות של כדור הארץ".
באהבה והערכה לכל אחיי ואחיותיי למהפכות ולאימון, ושתהייה לנו שנה טובה.

מיכל ירקוני -תלמידה ומורה של יוגה, מטפלת בגישת Body Mind Centering עוסקת בתרפיה דרך יוגה והפנמה גופנית.
www.wisdombodyoga.com