על הדרך, בתשרי.

בקרים של סתיו,

כמו שיר הייקו קצר

ונוכח.

ימי סוף אלול מוליכים את הדעת ברכות ובעקביות אל עבר השנה החדשה ולחגי תשרי. ודעתנו הולכת לשם, מתעטפת בהדרגה בהתרגשות חגיגית.

זמן המעבר בין סוף להתחלה, בהתאמה עם חילופי העונות בטבע, מסתורי מעט.
הוא מקרב אותנו להלך נפש של הרהור, התכוונות אל הרוח ונגיעה בקדושה.

מדוע אנו נמשכים אל הקדושה? אל הנשגב? והלא ישנם הרבה מכשולים ואף איסורים על הדרך אל מה שנמצא גבוה ואף מעבר.

הנשגב מייצג עבורנו את השלמות שחיינו מכוונים אליה. זהו פן אחד של השלמות – השלמות כשיא. הפן השני של השלמות הוא כל מה שיש בדרך אל השיא . כמו שלמות ההר כולו לעומת מושלמות הפסגה. עיני המטפס אולי נישאות אל הבהובי הפסגה, אך רגליו יודעות כי אין טעם בפסגה ללא הטיפוס צעד אחר צעד.

ישנו  קודש חי ופועם, המרומם אותנו. יכול להיות זה אירוע, אדם או אפילו רגע קטן פשוט בו נקרע הצעיף הרגיל שדרכו אנו רואים את המציאות (כפי שקורה לפעמים בעת התבוננות על ענף, ענן או הנשימה). או אז אנו חודרים אל פעימת החיים עצמם, ואלו מרגשים אותנו ונותנים לנו השראה בדרכנו האישית.

לקדש – פירושו גם לייחד. אנו מייחדים זמן, מקום או אדם מסוים, עבור פעילות ייחודית. הייחוד נותן טעמים בתוך רצף חיינו וכך מעשיר אותם. אך הייחוד גורם לעיתים להקפיא ולגדר את מה שרצינו לייחד, ואז זהו קודש קפוא.
קידוש שכזה מלווה במילה 'רק' . כלומר,  רק הדבר הזה מיוחד ומקודש, ודברים אחרים - לא. אז נוצרים גבולות על גבי גבולות, בכדי להגן על הקודש ולהרחיקו. הגבולות אמנם מאדירים אותו, אך הוא מתנתק מחיינו. המילה 'רק' מטעה, כי כל הדברים חיים ומקודשים בתנאי שאנו מייחדים אותם, בזמנם. אם נדמה כי קודש קפוא שייך לדת ממוסדת, נתבונן בחיינו האישיים ונבדוק: האם לא יצרנו שם מחיצות והבחנות בין מה שמקודש בעיננו ולכן מנותק מהיום-יום, לבין החולין? הביטו למשל על המעבר החד  שאנו עושים לעיתים בין ישיבה שלווה במדיטציה, לבין העצבים שאנו מוציאים על הילד המאחר לבית הספר, או על הנהגים בכביש.

דרכים רוחניות מושכות אותנו לטפס על פסגות, למקומות של שגב.
האם בהיותנו בדרך אנו חושבים מה יהיה כשנגיע? כשאני מסתכלת  אחורה על הדרך שעברתי, אני מבינה שמצד אחד הרגשתי כי המרחק אל הפסגה הוא אינסופי, ומצד אחר, בתת המודע, הייתה בי תקווה כי כשאגיע, אוכל לנוח לעד. רבים כמוני מתחילים כך, ורק בהמשך מגלים שהדרך, על פסגותיה ועמקיה, עוברת בתוכנו ונמשכת איתנו, כך שאפשר גם לנוח מידי פעם בצד הדרך.

השאלה הראשונה שעולה באופן טבעי היא: האם מגיעים אל פסגה?
ואם כן - מה קורה אז, כשמגיעים?
שתיהן למעשה שואלות על טיבה של "הפסגה" בדרך רוחנית.

לפני שנתבונן אל מה שנכתב ונאמר על ההגעה לפסגה בכמה דרכים ושיטות , חשוב שנשים לב לתפיסת הזמן שהן נשענות עליה. כדאי גם לבדוק מהי תחושת הזמן האישית שלנו. (האם אנו חשים את מעגל ההשתנות מיום ליום, מעונה לעונה? האם אנו מנוהלים מאד ע"י לוחות זמנים ומטלות שיש להספיק? האם מצליחים לאזן בין שתי החוויות?)

כחניכי תרבות המערב, חלק גדול מתחושת הזמן שלנו היא לינארית ודוחפת קדימה. מתוך תחושה זו, הפסגה אכן רחוקה. היא נמצאת בסוף הדרך ואחריה – מי יודע?  אולי נמצא שם גן העדן? ואולי דווקא נפילה במורד? לרוב, גם איננו שמים לב מספיק לרגע ההווה, בשל ההידחפות קדימה.

אך תפיסת הזמן שלנו, שהתפתחה עוד בימי קדם, כשהיינו קרובים יותר אל הטבע בחיי היום יום, היא מעגלית, או ספירלית. ניתן לראות זאת, למשל, בלוח השנה העברי -  חזרה על העונות והאירועים, ובהתאם להם הפעולות שאנו מבצעים, יום אחר יום, שנה אחר שנה. ומתוך המפגש עם מה שחוזר חלה גם התפתחות פנימית.

בתוך מחרוזת הזמן שזורים חרוזים של רגעי הווה, אשר בזמן התרחשותם הינם חד-פעמיים ואף נצחיים. כך שזורות הפסגות במחרוזת. אלו יכולות לשקף  מועדים בחיינו האישיים וכמובן גם מועדים קולקטיביים שקבעה תרבות מסוימת.

התפיסה הבודהיסטית, שגילתה הבנה גדולה של נפש האדם מתוך חמלה, אומרת כי "אחרי ההארה- כביסה"  -   כך אנו למדים מספר בשם זה מאת ג'ק קורנפילד, העוסק בהארה בחיי היום-יום. רוצה לומר - ישנן חוויות משמעותיות של גילוי והתעוררות המביאות לתובנות  עם זאת, עלינו להמשיך לנקות את חיינו הפנימיים.

גישה זו נשענת גם על תפיסת הבודהיזם לגבי המציאות,. לפיה, הכל משתנה וחולף ואין דבר הנשאר קבוע,-, לא ההתעוררות ואפילו לא הדרך, כל דרך, לרבות הבודהיזם עצמו.

אין בכך בכדי להמעיט מחשיבותה של ההתעוררות שהבודהיזם מכוון אליה ומאופייה הטרנספורמטיבי. עד היום אני זוכרת רגע שקרה לי לפני עשרות שנים, בו פתחתי חלון וידעתי, בידיעה פשוטה שהיא מעבר לחשיבה,  כי אלוהים בכל. אותה ידיעה והשינוי שחוללה בי לא נמחקו. הם נעשו למדרגה בדרך לעוד שינויים.

כלומר - ההגעה לפסגות רוחניות היא דבר שקורה גם לאנשים "רגילים" , ומי שמגיע לשלבים הגבוהים בדרך – רגעי התעוררותו תכופים יותר וגם השפעתם ניכרת.

לדעתי, גם רעיון הבודהיסטווה– המתאר את זה שהגיע לדרגה הגבוהה ביותר ומוותר על הנירוונה בכדי לעזור לכל היצורים להשתחרר מסבל- מתחבר להבנה כי אין  משהו שניתן להשיג לנצח.
נוגע בכך ונוגע ללב מה שכותב יעקב רז על גב ספרו 'כך שמעתי'  בנוגע לאושר ולחיפושו.  "לוּ  יִקַראו הדברים בשמחת המציאה ולא ביגיעת החיפוש" . כי אולי הדרך והפסגה היחידה שאנו מחפשים היא אל האושר.

כשקוראים, ואף מנסים להתאמן על פי הדרך שמתוות הסוטרות של פטנג'לי אל השחרור,  מתברר כי הפסגה המכונה סמדהי , היא רק הראשונה בדרך לעוד פסגות. נוכל  וודאי להיזכר במסעות רגליים כגון אלו מניסיון חיינו.
הפסגה האחרונה היא: "עצמאות – חזרתם של מצבי החומר למקורם (מפני שהם כבר) נטולי מטרה עבור העצמיות, או ביסוס כוח תודעת העל בצורתה שלה." (התרגום של אורית ס.ג.)

העצמאות היא של אותו רכיב פנימי לגמרי – הצופה, העצמי - מכל היבטי ואיכויות המציאות החיצונית והפנימית בעיקר. אלו חוזרים למקורם , כלומר להיות מה שהם – יסודות, גוף, חוש, רגש ומחשבה. העולם אמנם לא משתנה, אבל יש שחרור פנימי.

יתר על כן, ג'ורג' פויירשטיין בתרגומו המפורש לסוטרות, כותב: "במהלך העליות והמורדות בחיי היוגי, לא התרחש כל שינוי ברמת העצמיות. ...מה שנראה כמו הישג עילאי מנקודת המבט של התודעה המוגבלת, הוא 'לא אירוע' מוחלט מנקודת המבט של העצמיות".

האם נראה לכם כי ריקוד כזה, בו משתתפת כל המציאות, נצמדת אל העצמיות וחוזרת למקורה- הוא ריקוד חד פעמי? 
אם נזכור כי העצמי הנמצא באחד נמצא בכל, וכולם משקפים זה את זה, הרי שכל פעם שמישהו מתחיל לטפס וכל פעם שמישהו מגיע, הריקוד הקוסמי מתחולל.
 

בקונדאליני יוגה ישנו תיאור ציורי, של המחול הקוסמי והאישי. של הדרך אל הפסגה וחזרה ממנה.

"הדווי – האלה – בהיותה באקסטזה של סאמדהי...
זורמת וזוהרת בלוטוסים השזורים בצ'יטריני.
אזי, במצבה הגבוה והעדין ביותר, היא מאירה כאורו של ברק,
ומתאחדת עם אורו הזוהר של שיווה.
את הסאמאראסיה –צוף העונג והשחרור הנובע מאיחודם,
היא שולחת לאוהביה במדיטציה.

היוגי...שעשה את תהליך הטיהור...בהיותו שרוי באקסטזת הסמאדהי,
יוביל את קולא-קונדאליני ואת ג'יווא, נשמתו,
לאדונה פארמה-שיווה....

קונדאליני היפה שותה את נקטר הידע מפארמה-שיווה,
וחוזרת מהמשכן הזוהר באושר עילאי.
חוזרת במסלול הקולא-קונדאליני לאורך הנאדי צ'יטריני,
ונכנסת שוב למשכנה במולדהרה צ'אקרה.    

 [סאט צ'קרה נירופנה.  בתים 51-53 מתוך הספר The Serpent Power תרגם מאנגלית  נסים אור-ים]

טקסט זה אומר משהו חשוב על מקום הפסגה בחיינו -
בסופו של דבר, השאלה החשובה היא לא אם הגענו לפסגה הכי גבוהה, או למשך כמה זמן, אלא מה השהות בפסגה מביאה אל חיינו. האם היא מביאה את צוף האחדות והשחרור?

כשמשה חזר בפעם הראשונה מפסגת הר סיני – הוא פגש את עגל הזהב. לחיי היום-יום לא הייתה סבלנות לחכות למה שיביא מן הפסגה. בפעם השנייה, לאחר טיהור, עלה שוב. אחרי 40 יום ירד מההר כשאור פניו קורן והביא את התורה לעם ישראל.  זה אומר משהו גם על איך לרדת מהפסגה, וגם על הצורך להכין את חיי היום-יום, כדי לקבל את מה שמגיע מלמעלה. זה התהליך שעושים בחודש אלול.

לפני שנים רבות קראתי בביטאון של התנועה הקיבוצית תיאור של פלוני אשר ביקר בקיבוץ חילוני בערב ראש השנה ובקיבוץ דתי בשמחת תורה. הלה קידש את החגיגיות שגילה בערב ראש השנה במנהגי הקיבוץ החילוני, והנגיד אותה להמולה שפגש בשמחת תורה בקיבוץ הדתי. ענה לו על כך חבר הקיבוץ דתי – "לו באת אלינו בכל חגי תשרי, היית מגלה כי ראש השנה ויום הכיפורים מעלים אותנו לפסגות של קודש. ומשם אנו חוזרים אל השמחה הגשמית יותר של סוכות."

שתהיה לנו שנה טובה.

שנדע להתקרב אל מה שנשגב בעינינו, ולהרוות ממנו את ימות החול.

אסתי אור-ים.

estioryam@gmail.com    http://www.neshima-oryam.co.il/