בסופו של דבר יוגה אינה פילוסופיה, תרגילים או מודעות לנשימה.
יוגה היא דרך חיים ומבחנה בחיים עצמם. החיים הם מרבד ארוג מאין סוף חוטים – אדם עם חברו, אדם עם עולמו, אדם ואלוהיו. כל מחשבה שנהגית במוחנו, כל מילה שאנו אומרים, כל מעשה – הם עוד חוט שמתווסף למרבד שהוא חיינו, שהוא אנחנו.
מהרגע שאנו מבינים כי אפשר לתת כיוון ליצירה זו, מתחיל חיפוש אחר דרך.
היוגה היא אחת הדרכים. היא שואפת לבהירות, לראייה צלולה וללב המתרחב – ולמעשה המדויק והנבון הנובע מכל אלה.
כפי שאנו עשויים ממכלול העצמות ,השרירים והמערכות הפנימיות, כך אנו מורכבים מאוסף המחשבות, הרגשות, הדיבורים והמעשים שלנו בעולם.
כפי שהיוגה עיצבה מחדש את הגוף הפיזי, כך עליה לעצב את הגוף השכלי והרגשי ולהציע לנו דרך לשינוי גישתנו הבסיסית, שמתוכה נוכל להתייחס לחיים אחרת.

ביוגה סוטרה פטנג'לי מדבר על גישה בסיסית שהיא במהות היוגה ויראגיה (detachment באנגלית), אי-השתוקקות. זו מובנת לרוב כאילו אנו צריכים להיות מרוחקים מן העולם, אדישים כלפיו, מכונסים בעצמנו.
אך הגישה שעליה מדבר פטנג'לי אינה סוג של אדישות, זוהי ראיית החולף מול עינינו ממקום עמוק יותר בתוכנו, ממקום נינוח ובטוח יותר. בכל מצב שאנו נקלעים אליו יש כמה אפשרויות להבנת המציאות ולתגובה. אנו יכולים לראות את חצי הכוס המלאה או את חצי הכוס הריקה; אנו יכולים לצעוק או לדבר בשקט; אנו יכולים להתעלות מעל עצמנו או להגיב מתוך הילד הקטן שבנו. בכל רגע הכל פתוח והרשות נתונה.
היוגה מציעה לנו לראות, לחשוב, לדבר ולנהוג מהמקום שבו ראייתנו צלולה. הצלילות הזאת נובעת ממצב תודעה גבוה (סמדהי) שאליו אנו שואפים באימון. הבנת חשיבותו של מצב תודעה זה מחייבת אותנו לחזור ולחפשו בתוך עצמנו שוב ושוב מתוך נסיון לקיימו.

באימון הפורמלי אנו נפגשים עם עצמנו: גופנו ותחושותיו, שכלנו ומחשבותיו ולבנו על כל רגשותיו. מי שעולה כל יום על המזרן הוא זה שמכיל את כל אלה. עצם האימון הוא נטילת צעד אחד לאחור, התרחקות מן העולם המאפשרת לנו להתבונן פנימה, להתנקות מכל המיותר ולהתחבר עם מה שמעבר.
בכל אימון – החל מהישיבה בעיניים עצומות, דרך תרגילי הנשימה וכלה בתנוחות המורכבות ביותר – כלי הביצוע והכלי המתבונן הם אנו בלבד. במהלך האימון לא רק יכולת הביצוע משתכללת, אלא אף יכולת ההתבוננות והמודעות. ככל שאנו רואים את עצמנו בבהירות רבה לאורך זמן במסגרת המוגנת של האימון, אנו יכולים לשנות דפוסי התנהגות.
למשל, אם עבדנו בכוח כדי להגיע לתוצאה הרצויה, כי זו דרכנו, אנו יכולים לעבוד ברכות. אם אנו נוהגים להימלט כאשר אנו פוחדים, נוכל לנסות לעמוד מול הפחד ולהתגבגר עליו.

המרחק שמאפשר לנו לשנות את דפוסי ההתנהגות ולקבוע את תגובותינו באופן רצוני, הוא הבסיס לאי- השתוקקות. על אף הריחוק לכאורה מקרבת אותנו האי-השתוקקות לעולם, בשכללה את תגובותינו.
אי-השתוקקות ברמתה הגבוהה ביותר קשורה לא רק ליכולתנו ליצור מרחק, אלא ליכולת שלנו להיות קשורים באיזשהו אופן לצלילות של התודעה ומשם לפעול בעולם.

ממקום של אי-השתוקקות אנו יכולים להתאמן בצורה חכמה יותר, ולאחר מכן לנסות להעביר אופן פעולה זה לחיינו בעולם. זו תחילתה של דרך ארוכה מאוד.
מה קורה בסוף האימון, כאשר אנו חוזרים לחיי היום יום התובעניים? האם אנו יכולים להפנים את פירות האימון וליישמם גם מחוץ למזרן?
כל ההולכים בדרך זו יודעים כי המעבר אינו מובן מאליו.
הפנמת פירות האימון משמעה לא רק ידיעת הדפוסים הנכונים, אלא עיבודם למחיקת דפוסים ישנים או להחלשתם במידה ניכרת. אז העשיה בעולם משקפת את צורתה האמיתית של התודעה, ולא רק את הרצוי לפי השכל. השיקוף המדויק כרוך באמירת אמת לעצמנו. אמירת אמת קשה ביותר, משום שלא פעם אנו מצליחים לומר כלפי חוץ את הדברים "הנכונים", אך הם אינם בתוכנו.

ליוגים יש אורח חיים קפדני יחסית. הוא לא נבנה מתוך נוקשות או סגפנות, אלא משום שהאימון וטיפוח הגישה של אי-השתוקקות מצריכים סגנון חיים אחר.

כאשר אוכלים יותר מדי, הגוף כבד ויש תחושה לא נוחה שמקשה את האימון. לעומת זאת אם אוכלים פחות מדי או צמים לתקופות ארוכות, הגוף רגיש וחלש מכדי להתאמן.
כשישנים שעות רבות, התודעה והגוף עצלים. שינה מועטה מתישה את הגוף וגורמת לתודעה להיות עצבנית.

למי שעובדים מבוקר עד לילה אין הכוח או הרצון הדרושים לאימון ממשי, אלא רק רצון להתפרק מן המתח. אך בטלה מוחלטת מובילה גם לבטלה מאימון.
אם כך, חיי היוגים צריכים להיות מאוזנים. בכל יום הם זקוקים לדי זמן לאימון ולמקום נוח, מאוורר ושקט כדי להתאמן בו. כן יש צורך במזון בריא ובשינה טובה, בעיסוק מעניין אך לא מתיש ובזמן חופשי. ולבסוף, בחברת אנשים תומכים ולא מזיקים.

בחירת אורח חיים שיאפשר את כל אלה והתמדה בו הן חלק חשוב מהדרך, המאפשר לנו להעמיק ולהתמיד ביוגה. סגנון חיים כזה, שאולי ייראה במבט ראשון משעמם ומובנה מדי, מאפשר לאימון להשתרש ולפרוח ומקל אף את החיבור לחיים בעולם.
לכן נוהגים היוגים בהודו לחיות יחד באשרמים, שבהם קל להקפיד על אורח חיים שתומך ביוגה. אחד ממוריי נהג לומר: שש שעות שינה, שש שעות אימון, שש שעות עבודה ושש שעות כל היתר.

היום רוב האנשים העוסקים ביוגה במערב אינם נזירים, ואינם חיים באשרמים, אלא במבנה חברתי רגיל למדי. רובם בעלי משפחה, עובדים או לומדים. במרקם הדחוס של החיים המודרניים יש ליצור את הבסיס לחיים היוגיים.
אופן האיזון בין האימון לעבודה וליחסים הבין-אישיים הוא אישי, אך אי אפשר לוותר על העקרונות הבסיסיים שפורטו קודם לכן. אם לא יתפתח אורח חיים יוגי, לא יועילו כל האימונים שבעולם. אם לא תתפתח גישה של אי-השתוקקות, לא יועילו אימון או חיים מאוזנים.

זהו פרק מתוך הספר יוגה בהוצאת פרולוג.