היי, קוראים לי דניאל, אני מתרגל יוגה שנה שנייה בסטודיו "פראנה " בתל אביב. ואני על הספקטרום האוטיסטי.

הספקטרום האוטיסטי הוא רצף של תסמונות אם מחנה משותף עם האוטיזם הקלאסי, המתאפיין בהפרעה בתחום הקשרים הבין-אישים ובתחומים החברתי, השפתי והתקשורתי, בהתנהגות סטראוטיפית וחזרתית, ובהפרעה בכישורים החברתיים (אחד הקשיים שלי הוא שאני לא תמיד יודע איך לגשת לבן אדם חדש ולהתחיל איתו שיחה, המוח פשוט מתחיל לשדר לי מחשבות של "אולי הצד השני לא ירצה לדבר איתי?", "אולי אני אגש לבן אדם והוא יסתכל עליי במבט של "מאיפה נפלת עליי עכשיו?" וזה יביך אותי?" ועוד). אני מתחיל להתבייש ולחשוב יותר מדי, מה שמקשה עליי עוד יותר להתחיל שיחה עם אנשים חדשים. בנוסף, האוטיזם מתאפיין ביכולות יוצאות דופן, כמו זיכרון צילומי, יכולות מתמטיות גבוהות או קליטה טובה של שפות (אני יודע רוסית, עברית ואנגלית וזוכר דברים מהתקופה שהייתי ילד קטן).

הובחנתי בגיל צעיר (אמא שלי ראתה שאני שונה מהילדים האחרים עוד בתקופת היסודי), אבל בוודאות גיליתי שאני על הרצף בגיל 16. בהתחלה לא הייתי מוכן לקבל את העובדה שאני שונה, חשבתי שזה משהו רע ושזה עושה אותי פחות טוב מאחרים. אם הזמן למדתי לחיות אם האוטיזם שלי בשלום ולא להתבייש בו, והיום אני מספר את הסיפור שלי, סיפור של בן אדם על הרצף שהצליח בחיים, כי אני רוצה לתת תקווה לאנשים כמוני שאם אני הצלחתי, אז גם הם יכולים. 

כשהתחלתי לתרגל יוגה, הגעתי לשיעור אם מחשבות שהטרידו אותי, בעיקר על סיטואציות לא נעימות מהעבר (קושי נוסף אצלי זה שלוקח לי זמן להתנתק ממקרים לא נעימים שקראו לי, המוח פשוט משדר לי אותם שוב ושוב במשך הרבה זמן). כשבתחילת השיעור אנחנו עושים מדיטציה והמורה אומרת לעשות סריקה בגוף אם יש מקום שהוא לא רפוי, זה מרגיע אותי ועוזר לי להתנתק מאותן מחשבות. הנשימה עוזרת לי להתמקד בתחושות הפיזיות של הגוף, להרפות אותו ובו זמנית לשבת בצורה נכונה, ו"מאלצת" אותי להיות מרוכז רק בעצמי. בגלל שהנשימה זה הצד הפחות חזק אצלי, בהתחלה אני הייתי מהסתכל לצדדים וחושב לעצמי: "איך המתרגלים האחרים יכולים לשבת במדיטציה הרבה זמן ולנשום", "בטח אני לא נושם נכון והם כן", "אני יושב עקום", "אני לא רואה איך אני יכול ללמוד לנשום נכון ובו זמנית לשבת זקוף" וכ'ו. היה לי קשה להרפות, בזבזתי כוחות על להישאר זקוף ולא ליפול קדימה או אחורה והיה לי קשה לשמור על עיניים עצומות, כי הן כל הזמן נפתחו. בגלל זה הרגשתי שאני לא עושה מדיטציה בצורה נכונה. לעומת זאת, היו תרגולים שבהם הרגשתי שהמדיטציה "קטנה עליי"  ושאם זה מה שיהיה בשיעור, אז אין לי מה לעשות פה. אבל אז באו תנוחות יוגה שהמתרגלים האחרים הצליחו לעשות יותר טוב ממני, בין אם זה להגיע יותר רחוק בתנוחה, לשהות בה יותר זמן או לצאת ממנה בצורה חלקה, והביטחון העצמי שלי נפגע. לפני שנייה הייתי אם עודף ביטחון עצמי ועכשיו אני בלי ביטחון עצמי בכלל, מה שהשפיע על המיינד שלי והפריע לי להקשיב לגוף.

בנוסף, היוגה עוזרת לי לקבל את הגוף שלי כמו שהוא ואת העובדה שיש לו גבולות שאני לא תמיד מרוצה מהם. אני בטבע שלי פרפקציוניסט ואם משהו לא הולך לי, בין אם זה לכתוב סיפור או לעשות  תנוחה מסויימת, אז קשה לי לקבל את זה. גמישות זאת נקודה לרגישה אצלי, היא אף פעם לא בא לי בטבעיות ובגלל זה קשה לי לקבל את הגוף שלי כמו שהוא עם כל היכולות והקשיים, להקשיב לו, להיות חבר שלו ולהתייחס עליו בצורה שהייתי רוצה שיתייחסו עליי. אם הזמן הבנתי שמה שמתסכל אותי זאת העובדה שאני לא יכול להשפיע על הגוף שלי בקצב שאני רוצה ולא שאני לא מצליח להגיע רחוק בתנוחה מסויימת, ו שהגוף שלי צריך זמן בשביל שהשרירים יתארכו ויתגמשו. אנחנו לומדים את ההגוף שלנו כל החיים ותמיד אפשר לגלות עליו משהו חדש, בין אם זה לשים לב שאחד השרירים נתפס כשאנחנו נכנסים או שוהים בתנוחה מסויימת או שהגוף שלנו לא מרגיש בנוח בישיבה מסויימת בזמן המדיטציה. אחת התכונות שלי בתור בן אדם על הרצף האוטיסטי היא שיש לי סדר מסויים בראש שלפיו אני רוצה שהדברים יתנהלו וכשזה לא קורה, זה מוציא אותי מהאיזון ומשפיע על התפקוד שלי. היוגה מלמדת אותי לקבל את העובדה שאולי לא כל תרגיל אני יצליח לעשות על הפעם הראשונה ולא תמיד אני יגיע אם הראש לברך או לרצפה. בשבילי לקבל את העובדה הזאת אומר לצאת מאזור הנוחות שלי וזה אחד הדברים המאתגרים יותר שאני לומד מהתרגול. אבל למרות שאני משתדל לזכור למה התחלתי לתרגל יוגה, לעיטים אני חווה תסכול של "אני לא גמיש".

אף פעם לא הייתי גמיש. לא רקדתי מחול או התאמנתי בהתעמלות אומנותית. באתי ברקע של אומנויות לחימה (ג'ודו ולחימה מעשית) ששמות דגש יותר על תנועה ופחות על גמישות. כשראיתי מתרגלים גמישים שעשו תרגילים מתקדמים כאילו כלום, הרגשתי שההצלחה שלהם מזכירה לי על הקושי שלי ועל עוד כמה אני צריך לתרגל בשביל להגיע לרמה שלהם. גם היום אני חושב על זה לפעמים: אני אתרגל בצורה אינטנסיבית, אבל גם אותם מתרגלים לא עומדים במקום וכשאני יגיע לרמה שלהם, הם יהיו הרבה לפניי. היו אפילו רגעים שחשבתי לעצמי שאם מישהו מאותם מתרגלים יבוא ללמד בסטודיו שלי, אני פשוט לא יגיע לשיעורים שלהם, כי אני לא רוצה שבשליטה שלהם בגוף הם יזכירו לי על הקשיים שלי. לפעמים התסכול מזה שאני לא גמיש כמו שהייתי רוצה פשוט גובר עליי וקשה לי לצאת ממנו. אבל אני מבין שאני רואה את התוצר, את התוצאה של התרגול שלהם, לפעמים של שניהם. כל אחד מגיע ליוגה מסיבות אחרות ובזמן שונה.

כשאני נכנס לתנוחה ושוהה בא, הכאב, שלעתים מגיע אם האסאנה, עוזר לי להקשיב לגוף שלי. תוך כדי שאני נמצא בתנוחה, אני זוכר שזה כאב של התארכות השריר, ואני פשוט שוקע לתוכו ונושם. זה אירוני, אבל הכאב, שהוא דבר לא נעים, עוזר לי. עוזר לי להתנתק מהתסכול שאני לעיטים חווה בתרגול וממחשבות של "אני פחות טוב מאחרים" ותזכורות חיות ממתרגלים ותיקים, וממש להתכנס לתוך עצמי. לפעמים הכאב גורם לי לחשוב שהשרירים שלי נקרעים מבפנים. אני ממש רואה את התמונה הזאת בראש ולפעמים נראה לי שזה מה שקורה בפועל. יש מקרים אני אפילו מגיע למצב שאני צריך לרכז את כל כוח הרצון והסיבולת שלי לתנוחה אחת של כמה נשימות שמצריכה ממני גמישות או מפעילה לחץ על שרירים שלא כל-כך מיומנים אצלי, וכשאני מצליח, אני מרגיש שהגוף שלי הרחיב את הגבול הפיזי של עצמו והתגמש יותר.

היוגה לוקחת אותי הרחק מהמחשבות המטרידות ומחיי היומיום, ומביאה אותי למקום שבו אני יכול להתבונן לתוכי פיזית ומנטלית, להקשיב לעצמי ולהיות עם אני עם עצמי. כשחשבתי על יוגה לפני שהתחלתי לתרגל, היו לי בראש אנשים שיושבים על מסמרים, הולכים יחפים על גחלים ויושבים בישיבת לוטוס. אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה העולם הזה רחב וכמה דברים אני יכול ללמוד על עצמי דרכו. היוגה מלמדת אותי לשבת במקום אחד לאורך זמן, להקשיב לגוף שלי, לנשום ולהרפות, לגלות חמלה כלפי עצמי ולהבין שלוקח זמן עד שהגוף שלי יהיה יותר מיומן.

המחשבות של תסכול של "אני לא גמיש" הן המכשול שלי בתרגול והן אלה שמפריעות לי לתרגל בצורה הכי נכונה מהבחינה של להתרכז רק בעצמי ושבתרגול זה רק אני, המזרון הגוף שלי. לפעמים אני מגיע למצב שמרוב שאני חושב על להיות גמיש, אני לא מדבר עם המתרגלים האחרים ומשקיע יותר זמן בתרגול מאשר בחברה. היו פעמים שבזמן השיעור אני הסתכלתי עליהם כמו על מתחרים ולאעל אנשים שאני פשוט יכול להכיר אותם ולהתחבר איתם. אם מישהו מכם קורה את המאמר הזה, אני מקווה שתסלחו לי. זה לא מגיע ממקום מתנשא, פשוט לקבל את הגוף שלי כמו שהוא זה אחד הדברים שיותר קשה לי להתגבר עליהם וחלק מהתהליך שלי מלווה בתסכול ולפעמים כעס.

היום, אחרי יותר משנה של תרגול, אני מרגיש שאני מקבל את עצמי יותר מאשר כשרק התחלתי לתרגל ונותן לעצמי גם לא להצליח. אני לומד לקבל את העובדה שאולי אני לא יצליח לעשות את כל התנוחות מהפעם הראשונה ושאין בזה שום דבר רע. אני מתרגל, כי אני אוהב יוגה וכי זאת הפעילות הגופנית הראשונה שאני באמת נהנה ממנה, ולא בשביל  לעלות פוסט בפייסבוק של "תראו, איזה גמיש אני!". אני יותר סלחן כלפי עצמי ופחות כועס על הגוף שלי על חוסר גמישות ומנסה להבין  שכרגע יש מקום שזה הגבול שלו. אני עושה בתרגול מה שאני יכול ובקצב שלי ומשתדל לשים לב מתי אני יכול להמשיך עוד קצת בתנוחה או בתרגול ומתי כדאי לי לעצור.

מה שנתן לי את הרעיון לכתוב את המאמר זאת הכרות עם מורה שמלמדת יוגה אנשים על הרצף האוטיסטי, אנשים שהם כמוני. אני חןשב שיהיה מעניין להראות עוד נקודת מבט על היוגה, מבט של בן אדם שמסתכל על העולם בדרך שונה. האנשים על הרצף האוטיסטי יורדים לפרטים קטנים ושמים לב לדברים שאולי אחרים לא.

אתם יודעים, אף אחד לא הסביר לי מה זה אוטיזם ובטח שלא לימד אותי לאהוב את עצמי בתור אדם שכזה. אף אחד לא הסביר לי שיש באוטיזם גם משהו טוב. במשך שנים רבות חשבתי שלהיות אוטיסט זה אומר להיות פחות טוב מאחרים ושאני לא יצליח. ועכשיו, כשאני מספר לכם את הסיפור שלי, אני נותן לכם את מה שאני בעצמי לא קיבלתי: את ההבנה שאנשים על הרצף לא פחות טובים מאנשים "נוירוטיפיקלים", כלומר שאינם על הרצף. אנחנו גם בני אדם, פשוט נולדנו אם כמה קשיים ויש דברים שבהם אנחנו צריכים יותר עזרה מכם. גם אנחנו רוצים חברים ואהבה. ואנחנו יכולים לתרום ומסוגלים להרבה, רק תתנו לנו הזמנות. אם יהיו לידנו את האנשים הנכונים, אנחנו נפרח!