לפני מספר ימים חוויתי את הפרידה הכי קשה בחיי עד היום; הכלב שלי, חתיכה מליבי, מת, ואני נותרתי כאובה, ריקה, אבלה אבל עמוק...
אחת ההודעות שקיבלתי מתלמידה שלי ליוגה במהלך הימים האחרונים נגעה בי במיוחד, היא כתבה: "הלוואי שתשחררי את הכאב ותחזרי במהרה לחיים הרגילים".
מאז, בין הדמעות הבלתי פוסקות, עלתה בי ללא הפסק השאלה; האם כאב זה משהו שאפשר לשחרר? האם אפשר להימנע ממנו? לשנות אותו? לבחור שלא לכאוב?
ברור היה לי שלא, שהכאב הוא טבעי והביטוי שלו חיוני ומשחרר לכשעצמו... ובכל זאת, תהיתי; האם יכול לקרות מצב הפוך שבו אמשיך להחזיק כאב בתוכי כשאולי, רק אולי, כבר לא יהיה בו צורך?
ואז שאלתי את עצמי; מה זה אומר "להחזיק כאב"?

לזהות החזקה בחיים זה ממש לא עניין מסובך. מבחינתי, כל פעם שאני מחפשת תמונות באלבום; אני מנסה להחזיק זיכרון. כל פעם שאני מדמיינת אותו מטייל במקומות המוכרים של השכונה; אני מנסה לשחזר בדמיוני מצבים שברור שלעולם לא יתרחשו יותר... כל פעם שאני מהרהרת ברגעיו האחרונים ובבחירות שעשיתי; אני בעצם גם מעלה קצת ספקות לגבי החלטות שכבר נלקחו ואין שום אפשרות לשנות... וכל אלו הן החזקות. זה מכווץ, מעציב, מחליש ומייאש...

המחשבות שלי ממשיכות ונודדות לעוד ועוד מצבי חיים בהם אני מחזיקה משהו בתוכי, ואני רואה איך אני מחזיקה בעמדות שלי, בהרגלים שלי, בנקודות המבט שלי... ההחזקות הללו מצד אחד מקנות לי תחושה של זהות, בהירות, ומצדיקות את מעשיי. מצד שני, בהרבה מקרים, הן מייצרות קונפליקטים וקשיים עצומים...
וזה הרי קרה לי כבר לא פעם, בעבר, שהצלחתי לשחרר אחיזה מאיזושהי פרספקטיבה אישית, שחרור יזום ומודע שהביא אחריו חוויה מדהימה של הקלה, מרחב פנימי ופתיחות.
אז אם אני מחזיקה בדעות ורעיונות ואני יודעת שאני יכולה מידי פעם גם לשחרר אותם, אולי, ורק אולי, קיימת בתוכי האפשרות גם לשחרר ולו מעט מהרגשות הקשים שיוצרים בתוכי מצוקה אדירה?

בעבר, עד לפני כמה שנים, כשכאב לי הייתי עוטה מסיכה; אף אחד לא ידע שמשהו קשה מנשוא עובר עלי. ממש כפי שלפעמים כלבים אינם מראים לבעלים שלהם כשכואב להם, כדי לא להחליש את הלהקה, אני הייתי מחזיקה שלא במודע, חזות של אישה "חזקה", אופטימית, אחת כזו שאצלה תמיד "הכול בסדר"...
עם הזמן למדתי על בשרי שעצרתי המון כאב בתוכי וזה כרסם אותי מבפנים, ההחזקה הזו גמרה עלי. אז התחלתי להיות חשופה יותר, הרשיתי לעצמי לעבוד עם הכאב, לתקשר עם הכאב, להראות לעולם שהכאב הזה מתרחש בתוכי... וזה היה משחרר... מאוד מאוד משחרר... הבנתי, שביטוי של רגש הוא גם סוג של שחרור, כי יש בביטוי הזה רשות; הרגש יכול לצאת מתוכי ולבוא במגע עם העולם, מגע, שמאפשר התמרה ושינוי.

האם התלמידה ליוגה שלי התכוונה לשחרור מהסוג הזה? אולי...
בכל מקרה, ברור לי שעד לפני כמה שנים כשהיוגה נכנסה לחיי והשפיעה עמוקות על הלך החשיבה שלי, אולי לא הייתי בכלל מהרהרת בזה... ובכל השנים בהן אני לומדת ומתרגלת יוגה אני נפגשת עם התנועה הפנימית הזו של לרצות לוותר, לרוקן ולחוות שחרור הרבה יותר מאי פעם.

שלושה ימים אחרי המוות, קיבלתי את האפר של הכלב שלי. הוא מאוד אהב את הים, ולפני שמת לא הספקתי לקחת אותו לשם... נסעתי לחוף בצפון, טיפסתי על הסלעים, נפרדתי ממנו בנהרות של דמעות שהתערבבו עם מי הים המלוחים שהתיזו עלי ואז פיזרתי את האפר אל המים. ברגע שעשיתי את האקט הזה עלתה במוחי מחשבה; "כמה שהמוות פשוט". פתאום, ראיתי את המוות כעובדה בסיסית, נטולת מורכבות, שכאשר היא מתקיימת היא מאוד מאוד פשוטה... בחיים יש כ"כ הרבה רבדים, אפשרויות ומורכבויות, במוות, חשבתי לעצמי - אין.
ואני לא מתכוונת לנסיבות המוות, אלא לעובדה הבסיסית והכול כך ברורה שהדברים, כל הדברים, חדלים מתישהו מלהתקיים. ואז, לא נשאר כבר דבר ממה שהיה – חוץ מאותם דברים שאנחנו מחזיקים; בזיכרון, במחשבות ובלב...

משהו בראיית הפשטות הזו הביא מייד לתחושה אדירה של שחרור, התחלתי לצחוק בקולי קולות, ואז בכיתי ואז שוב צחקתי... יכולתי להרגיש איך הכאב שבתוכי קצת מרפה, משתנה ומפנה מעט מקום... חשתי הקלה. הכול נראה היה לי יפה פתאום: הסלעים והים והאופן שבו המים גמעו בשקיקה את פרורי האפר הלבן...

אחרי הרגעים החד פעמיים הללו עוד שטפו אותי לא מעט גלים של כאב, אבל ההבנה שחוויתי נצרבה בי. הבנתי, ששחרור הוא כפי הנראה גם תוצאה של קבלה.
קבלת הדברים כפי שהם.
קבלת החיים-מוות כפי שהם.
ולחיות זה כואב, לפעמים כאב קשה מנשוא. אבל לחיות זו גם האפשרות להחזיק כשצריך ואז לשחרר כשצריך, ממש כמו פעימה של לב שמתכווץ ומרפה ללא הרף, עד שמגיע יומו